"בעבר ידענו לזהות דיקטטורות: גם מימין, בפשיזם, וגם משמאל, בקומוניזם. שלטון דיקטטורי החזיק בכל מוסדות הכוח, בעוד שהאזרח היה למעשה נתין חסר זכויות." בשיחה עם אלכס צייטלין בערוץ "באים אל הפרופסורים", השיב שגיא לשאלתו: "האם אנחנו כבר נמצאים בדיקטטורה?" והוסיף ש"בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 כבר איננו עדים לתופעות כמו ההשתלטות של פרנקו על ספרד. במקום זאת, דיקטטורות חודרות אל חיינו בשקט, לא בכוח צבאי, אלא בדרכים אחרות."

כדי לזהות את שינוי המשטר, מציע שגיא להתמקד במאפיינים הכרחיים של מדינה דמוקרטית, אשר "הולכים ונגרעים" בתהליך המעבר לדיקטטורה.

את המצב במדינת ישראל היום הוא כינה "דמוקרטיטורה": "לכאורה, זו דמוקרטיה. חופש הדיבור לא נשלל מאיתנו בינתיים, גם חופש המעשה, גם חופש ההתאגדות, ובכל זאת יש מאפיינים שמצויים בשיטת משטר דיקטטורית שחודרים ומכוננים את החיים הדמוקרטיים בישראל, ומאפיינים של דמוקרטיה שהולכים ונגרעים מאיתנו."

את מאפייניה של הדמוקרטיה מיפה שגיא בהקשר של מידת הגבלת השלטון, יחס השלטון למרחב הציבורי ולמערכת המשפט, והיחסים שהוא מבנה בין אינטרסים של אינדיבידואלים וקבוצות, לבין המדינה, ופירט עד כמה המאפיינים האלה השתנו לרעה במדינת ישראל.

"במדינת ישראל, יש תהליך שבמקום לראות באזרח ריבון, הוא נחשב למי שכפוף למדינה. המרחב הציבורי הפסיק להיות מרחב של דיאלוג, והפך למרחב של כוח, כאשר מי ביקורת כלפי הממשלה, מכונה בוגד."

בתגובה לטענה שהעלה צייטלין, ש"גם לפני 10 שנים, הכול נשלט על ידי קבוצה אחת. ואולי השינוי שאנחנו רואים היום הוא פשוט השתלטות של קבוצה אחרת" אמר שגיא כי גם אם צודק מי שטוען כי היתה הגמוניה של צד כזה או אחר בתקשורת ואפילו במערכת המשפט, אבל אין להשוות את זה למה שקורה היום. זאת מפני ש"מעולם לא היתה פעולה שלטונית יזומה של שלילת המרחב ציבורי והעומד בלב המרחב הזה – האזרח."

לקראת סיום דנו צייטלין ושגיא בעמדתו של שגיא בנוגע לאי ציות אזרחי, ובדמיון וההבדלים בין המתרחש בישראל לאירועים בדרום קוריאה. לסיכום אמר שכמו הילד שצועק "המלך עירום", הוא משתדל להגיד: "שימו לב יש מאפיינים דיקטטורים עמוקים בתוך חיינו הדמוקרטיים. אנחנו רואים איפה זה מתחיל, אבל קשה מאוד לנבא איפה זה ייגמר.