בעת הזאת, דמוקרטיות קורסות לדיקטטורה לא באמצעות כוח צבאי ואלימות אלא באמצעות החוק. דמוקרטיה מעין זו תזוהה על ידי כניסתם של רכיבים דיקטטוריים אופייניים, שחלקם מיושמים במרחב הפוליטי הישראלי. הרכיב הראשון הוא המרת רצון הבוחר.
במדינה דמוקרטית הסמכות המוענקת לשלטון אינה ממירה את רצונותיהם השונים של האזרחים. המונח "רצון הבוחר" מתייחס אך ורק להענקת הסמכות לשלוט ולחוקק. אבל סמכות זו מוגבלת. השלטון אמור לייצג את האינטרסים של היחידים והקהילות המכוננים את החברה האזרחית, ואת ערכי היסוד הדמוקרטיים. בדיקטטורה, רצון הבוחר זהה עם רצון מדומיין שאותו משרטט השלטון, הממיר ומסלק את הרצונות של יחידים, וכך החוזה שבין האזרחים למדינה מופר. הצד האזרחי של החוזה מומר על ידי השלטון עצמו באזרח מדומיין שאותו יצר, והאזרחים הריאליים סולקו. עתה השלטון הוא קול העם או קול האזרחים, והרצון הריבוני הוא הרצון הכללי, שמסלק את הרצונות האישיים שלהם השלטון לא מחויב.
רכיב זה מצוי בשיח הפוליטי הישראלי ברמה ההצהרתית וברמה המעשית. דוברי השלטון חוזרים ומציינים כי הם פועלים בסמכות, והם עושים ככל העולה על רוחם בחקיקה ובמדיניות תוך התעלמות מהאזרחים. השלטון הוא קול העם, והעם הוא השלטון עצמו. למצער, מחצית החברה האזרחית בישראל מודרת כי היא אינה הם או הבוחר.
הרכיב השני הוא שלילת המרחב הציבורי. במדינה דמוקרטית יש הבחנה בין המרחב הציבורי למרחב הפוליטי. המרחב הציבורי הוא האתר בו האזרחים מבטאים את עמדותיהם ורצונותיהם. במרחב זה מתנהל שיח פתוח, לעתים ביקורתי. המרחב הציבורי הנכיח את הקיום האנושי, המיוסד על סתירות בין מאווייהם השונים של בני אדם. המרחב הפוליטי הוא מרחב ההכרעות המתממש בחקיקה, במדיניות ובביצוע.
במדינה דמוקרטית חייב להיות קשב עמוק למרחב הציבורי, שכן בו נשמע קולם של הריבונים — האזרחים. השלטון מייצג את כל האזרחים. לפיכך הכרעותיו חייבות להיות מאוזנות, תוך כיבוד העמדות השונות העולות בשיח הציבורי. השלטון חייב להתחשב במכלול הקולות המבוטאים שבשיח ציבורי. שלילת הקולות היא השפלת האזרחים ופגיעה בהגינות האופיינית לדמוקרטיה.
בדיקטטורה המרחב הציבורי אינו ביקורתי, אלא הוא מרחב ייצוג וביצוע של טקסי נאמנות. ממרחב בעל חשיבות פוליטית הוא נעשה למרחב שבו האזרחים מנוטרלים. בעת הזאת השלטון בישראל הופך את המרחב הציבורי ללא לגיטימי, בהיותו מרחבם של "בוגדים" ומפירי הסדר הציבורי, המאיימים על השלטון. לפיכך השלטון, באמצעות המשטרה, מבצע פעילויות שונות שתכליתן אחת: הפיכת המרחב הציבורי הפתוח, הדינמי והקולני למצעד של נאמנות לשלטון, לשליט ולאמונות שהוא מייצג.
הרכיב השלישי הוא רידוד השפה. שפת השיח הפוליטי של השלטון מקדשת ביטויים לשוניים דיכוטומיים: נאמנים/בוגדים, נאמנים/שמאלנים, ערוצי תרעלה/ערוצי אמת, ועוד. הדיכוטומיה הלשונית יוצרת שני סוגי אזרחים, המובחנים לפי מידת נאמנותם לשלטון. מדינה דמוקרטית מניחה כי לכל האזרחים מעמד זהה. כולם ראויים לכבוד, לקשב ולהערכה. שפה דמוקרטית היא פתוחה ומגוונת, כמוה כגיוון האנושי. רידוד השפה בישראל, האופייני לשלטון ולנאמניו, מאפשר לשלול את כבודם וערכם הפנימי של בני אדם. השפה הדיכוטומית הרזה הופכת את האזרחים לאובייקטים, יצורים חד־ממדיים: נאמנים או בוגדים.
הרכיב הרביעי הוא פרפקציוניזם אישיותי נדרש. מדינה דמוקרטית־ליברלית אמורה לאפשר לבני אדם לבחור את סגנון חייהם בעצמם. ההכרה בערכו הפנימי של כל אדם, משמעה ההכרה באינדיבידואליות, בשונות וברב־גוניות שבקיום האנושי. המדינה הליברלית היא פלורליסטית ומכירה בריבוי הזהויות. ג'ון סטיוארט מיל כתב: "אין בני המין האנושי נעשים לחזיון נעלה ויפה כשמקציעים את כל האישיות שבהם עד כדי חדגוניות גמורה". במדינה הדיקטטורית, זהות האדם מעוצבת על בסיס תכונה אחת: נאמנות לשלטון ולערכיו.
שפת השיח הדיכוטומי ואידיאל האדם המשורטט על ידי השלטון בישראל, צועד בהדרגה אל עבר שלילת הגיוון והביקורת הפוליטית והעמדת הנתין הצייתן כדגם אידיאלי. פרפקציוניזם זה מציע זהות חלולה. בנתינות אזרחית מעין זו יש סדר היררכי: בתחתיתו ערביי ישראל הנדרשים להצהיר נאמנות באופן חוזר ונשנה. בשלב מעט גבוה יותר מצויים ישראלים יהודים שאינם תומכי השלטון. את הדגם האידיאלי האישיותי מייצגים הנאמנים לשלטון ולשליט. רק החרדים משוחררים מהדרישה לנאמנות מושלמת. להם השלטון מעניק פריבילגיה ייחודית, למרות שאין הם צייתנים לאידיאל הפרפקציוניסטי, משום שהם מסייעים לשלטון.
הרכיב החמישי הוא שלילת ערכי היסוד של הדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רק שיטת בחירות פורמלית, היא מיוסדת על ערכי יסוד מוסריים ומשפטיים. בין היתר, הכרה בחירוּת כערך מכונן של הקיום האנושי, אשר מתממשת בחופש הביטוי ובחופש הפעולה; הכרה בערך הבלתי מותנה של החיים; הכרה בערך הפנימי של כל יחיד, המבוטאת בערך כבוד האדם ובעיקרון השוויון. לכל האזרחים ערך ומעמד זהה במדינה ובמשפט. ערכים אלה מתורגמים בחקיקה לזכויות יסוד שאין לפגוע בהן. ערכים וזכויות אלה נשללים בדיקטטורה.
בעת הזאת מדינת ישראל פוגעת בערכי יסוד אלה ובזכויות הנגזרות מהן. היא פוגעת בחופש הביטוי ומטילה עליו סייגים שאינם הכרחיים, בשם המלחמה שבה אנו מצויים. מלחמה המבוססת על עיקרון הלוחמה הצודקת מבטאת את ערכי היסוד הדמוקרטיים, ולפיכך אינה יכולה לבסס הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי, מעבר להגבלות שתכליתן מניעת פגיעה מיידית בבני אדם. מדינת ישראל פוגעת בערך החיים על ידי שרטוט יחס היררכי המבחין בין בני אדם: בראש הסולם של ערך החיים החרדים שחייהם נשמרים היטב, ובתחתיתו החטופים שזכותם לחיים נשללת.
ישראל מתנה את זכותם של החטופים לחיים בתכלית שאינה רלוונטית של השגת ניצחון מוחלט על חמאס. בתחתית מצויים גם חייהם של הערבים אזרחי ישראל שמדינת ישראל זנחה אותם כמעט כליל. בתחתית שמתחת לתחתית האזרחית מצויים תושבי עזה הבלתי מעורבים. בתווך רוב אזרחי ישראל, שערך חייהם אינו מובטח כערך חייהם של חרדים.
אזרחי ישראל אמורים לסכן את חייהם בשירות הצבאי — סיכון שמבוסס אמנם על הזכות להגנה עצמית, אבל החרדים פטורים ממנו. חובת השירות אינה חלה עליהם. אזרחי ישראל הערבים אמנם שווים בפני החוק, אבל אינם שווים מבחינת התייחסות השלטון אליהם. פגיעות אלה נעשות באמצעות מעשי חקיקה. כך פועלת דמוקרטיה הממיתה עצמה לדעת: החוק הוא כלי העבודה המרכזי שלה. לכאורה החקיקה נבלמת על ידי המשפט, אך לשם כך יש עוד רכיב.
הרכיב השישי הוא עליונות הפוליטיקה על המשפט. לדיקטטורה אין בעיה עם החוק, שהרי היא הגוף השליט והמחוקק כאחד. החוק הוא המנגנון שדרכו דיקטטורה מודרנית פועלת. אבל יש לה בעיה עם מערכת משפט עצמאית, שבולמת פגיעות בזכויות ושוללת חוקים הפוגעים ביסודות הערכיים של הדמוקרטיה ובצדק המושג מכוח מעמדם השווה של המדינה ושל האזרח בפני החוק והמשפט. המרחב הפוליטי אינו מעל המשפט. הוא כפוף לו כדרך שכל האזרחים כפופים לו.
בדיקטטורה דמוקרטית המרחב הפוליטי מעל המשפט, והוא מקנה לו סמכות וקובע את גבולותיו. השלטון עצמו אינו כפוף כלל למשפט. ארנסט פרנקל תיאר בספרו "המדינה הדו־ערכית" את תהליך ההרס של המשפט שהוביל השלטון הנאצי. בראשית צעדיו הוא הכיר במשפט, אבל הלך והגביל את תכולתו על השלטון באמצעות תקנות לשעת חירום. בסופו של דבר נעשתה מערכת המשפט כפופה לשלטון, והמשפט נהרס כליל. המדינה נעשתה למדינה דו־ערכית, שבה קיימת מערכת משפטית אבל לצידה ומעליה מצוי השלטון העלול להתערב בכל רגע בפעולותיה. הקביעה שהעם הוא הריבון והשלטון הוא העם היא ההנמקה למהלך זה.
מדינת ישראל מתקדמת בצעדים מהירים לכיוון של מדינה דו־ערכית. היא מובילה תהליכי חקיקה המנוגדים לעקרונות היסוד החוקתיים של מדינה דמוקרטית, ומקדמת חקיקה שתכליתה דאגה לשלטון ולמקורביו. היא מנסה לנתק את הכפיפות לחוק ולמערכת המשפט. פגיעה זו חודרת גם למשטרה, אותה רואים ממשלת ישראל והשר האחראי לה כזרוע פוליטית המשוחררת מכפיפות לחוק ולעקרונותיו.
במסגרת מהלך זה מתחוללת פגיעה מתמשכת במערכת המשפט וסמליה, ובנציגי החוק — היועצת המשפטית לממשלה ופרקליטי המדינה. פגיעה זו נעשית על ידי שרי הממשלה בריש גלי, בדיבורים ובמעשים. הפגנות שרים מול בית המשפט הדן בעניינו של ראש הממשלה הן אירועים טקסיים, שבהם המרחב הפוליטי פוגע במכוון במשפט. בדיקטטורה ההולכת ונבנית כאן בתי המשפט ימשיכו לפעול כרגיל, אבל בכל נושא שנוגע לאינטרס של השלטון, מותקף בית המשפט. ביסודה של מתקפה זו עומדת התפישה שהממשלה ומדיניותה אינן כפופות לחוק ולמשפט. כדי לגרוע מהלגיטימיות של בית המשפט ושל הביקורת הציבורית נעשה שימוש עקבי בתיאוריות קונספירציה.
הרכיב השביעי הוא תרבות של קונספירציה ואיום. דיקטטורה מעצימה את כוחו של האויב. היא רואה במתנגדים לדיקטטורה, הריאליים או המדומים, אויבי העם שיש להיאבק בהם. אויבי העם, כך טוענת הדיקטטורה, פועלים במסגרת מדינה נסתרת ומעלימים את מעשיהם. הם מתחזים לאנשים רגילים, אבל אינם כאלה. התקשורת, השופטים וכל המתנגדים לשלטון מסתירים את קיומה של מדינה חלופית — הדיפ־סטייט. הדיקטטורה זקוקה למיתוס מאיים זה כדי לכונן אחדות. היא מייצרת את הזר המאיים שבאמצעותו תיווצר האחדות והאחידות של המדינה. קשה להפריז בנוכחותו של ממד זה בחיים הפוליטיים בישראל של ימינו.
במדינה דמוקרטית־ליברלית המאבק האזרחי כנגד חקיקה או מדיניות לא ראויות יכול להיעשות על ידי אי־ציות אזרחי. זהו רכיב לגיטימי במאבק ציבורי בדמוקרטיה ליברלית, שכן אי־ציות הוא פעולה אזרחית למען המדינה ובשם ערכיה. אי־ציות אזרחי מבטא הכרה בסמכות המדינה ובתוצאות הנגזרות ממעשה האי־ציות. שאלת ההתנגדות האזרחית במדינה הנעשית לדיקטטורה היא אתגר קשה במיוחד. ישראל אינה עדיין דיקטטורה מלאה, אבל היא פסקה מלהיות מדינה דמוקרטית־ליברלית. לפיכך יש צורך לחשוב מחדש על ביטויי ההתנגדות הראויים כדי לעצור את תהליך הפיכתה של ישראל למדינה דיקטטורית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
