העולם המערבי עובר הקצנה פוליטית. במדינות רבות ושונות עושות מפלגות ימין רדיקליות שימוש בפופוליזם פוליטי על מנת לפעול נגד מיעוטים אתניים וקבוצות מהגרים. האם המצב הפוליטי החדש בישראל הוא חלק ממגמה זו בלבד, או שישנו ייחוד למציאות הישראלית, שהוביל להקצנה חסרת התקדים שהתוודענו אליה במערכת הבחירות האחרונה?
בשורות הבאות אנסה לתאר את המצב הפוליטי הישראלי העכשווי מתוך הפרספקטיבה של יחסי יהודים וערבים בישראל ומתוך נקודת מבטי כערבייה פלסטינית מוסלמית, אזרחית ישראל. אבקש לסמן את הציפיות, הכשלים, הסכנות והתקוות המלווים את התקווה לכונן כאן חברה דמוקרטית בריאה מחד, ואת התהליכים ההולכים ומעכירים את היחסים בין יהודים לערביים מאידך.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
את הפרספקטיבה שלי רכשתי במשך עיסוק רב שנים הן בגופים ממשלתיים והן בחברה האזרחית. רוב שנותיי פעלתי בתוך המגזר הציבורי, כמנהלת בית ספר במזרח ירושלים – כנראה המקום המסובך ביותר מבחינה פוליטית וחברתית בישראל – ובהמשך כמפקחת במשרד החינוך. אולם בשלב מסוים הרגשתי את תקרת הזכוכית שהגבילה את אפשרויותיי להמשיך ולצמוח בתפקידים לא-מגזריים כעובדת ציבור. לפיכך, עברתי לפעילות בחברה האזרחית, שבה מידת ההשפעה פחותה באופן יחסי, אולם חופש הפעולה גדול לאין שיעור, בשל קיומו של מרחב ליברלי ומתקדם יותר. כפי שאטען להלן, אני סבורה שהדרך לרפא את השבר היהודי-ערבי עוברת בשילוב בין שני המרחבים הללו יחד, על יתרונותיהם וחסרונותיהם.
את הבחירות האחרונות אין לראות כאירוע מבודד אלא כמערכה אחת בתוך רצף רחב יותר של אירועים ותהליכים שמתרחשים בשנים האחרונות בישראל. העשור האחרון התאפיין בהשחתה מתמשכת של הדמוקרטיה הישראלית וכרסום הולך וגובר בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט. כיום יש הכלה וסובלנות כלפי תופעות שבעבר אי אפשר היה להסכים איתן בציבוריות הישראלית. שיח פוגעני וציני והתבטאויות גזעניות כלפי ערבים, חרדים, אתיופים, ועוד, אינם דבר מוקצה כמו שהיו בעבר.
בהקשר הערבי-ישראלי, רבים מן האזרחים הערביים בישראל טוענים כי הממשלה הקודמת, ממשלת בנט–לפיד, הייתה אחת הגרועות בהיסטוריה של מדינת ישראל בכל הנוגע ליחס לחברה הערבית ולסוגייה הפלסטינית. בתקופתה התעצם כוחן של קבוצות יהודיות העוסקות בהר הבית ובהקמת המקדש, בוצעו התפרצויות חסרות תקדים למסגד אל-אקצה, מספר ההרוגים הפלסטינים בגדה על ידי כוחות צה"ל הגיע לשיא, אושרו תוכניות מתאר להקמת התנחלויות חדשות, ועוד.
השיח הפוגעני כלפי הציבור הפלסטיני בישראל לא התחיל עם בן גביר וסמוטריץ', אלא עם הליכוד ונתניהו בקמפיינים התוקפניים למערכות הבחירות בשנים האחרונות. השיח הזה, שעוצב על ידי השלטון, סימן למרחב האזרחי את גבולות השיח, וכפועל יוצא – את גבולות הפעולה. לא ניתן להתעלם מכך שהשיח הגזעני ומלא השנאה של מנהיגי מפלגות הימין הולך ומקבל לגיטימציה במרחב הציבורי באופן המדרדר את היחסים בין יהודים לערבים לתהום שלא פגשנו כבר עשרות שנים.
גם הצטרפותה של מפלגת רע״ם, מפלגה ערבית אסלאמית, לקואליציה הקודמת, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, העירה שדים רדומים בקרב חלק לא מבוטל של הציבור הישראלי. הרעיון שלקול הערבי תהיה השפעה של ממש על עיצוב המדיניות ערער את סדרי העולם שרוב הישראלים גדלו עליהם. באופן טבעי – גם אם עצוב – קריאת תיגר על המוכר מחוללת לא פעם ריאקציה לכיוון ההפוך. אנשים שסבורים כי אין מקום למפלגות ערביות סביב שולחן קבלת ההחלטות, וכי תפקידן הוא ייצוגי בלבד, חששו מהמהלך הפוליטי של רע"מ וניסו להתגונן מפניו ולחבל בו.
על רקע כל אלה, מערכת הבחירות האחרונה שהתקיימה לוותה במספר כשלים מצדן של מפלגות המרכז והשמאל הציוניות, וכדאי לעמוד עליהן בקצרה.
ראשית, ראשי הקואליציה הקודמת לא תמכו באופן מפורש ברע"מ, המפלגה הערבית היחידה בקואליציה, ולא התייחסו לקול הערבי כשותף לגיטימי במערכת השלטונית. הם טרחו לצייר אותה כמעין "ילד חורג" בקרב המגזר הערבי, וכך הצטרפו – בעקיפין – לערעור על הלגיטימיות של הקול הערבי.
כמו פעמים רבות בעבר, הנהגת מפלגות המרכז החליטה לנסות להגדיל את כוחה באמצעות תחרות עם מנהיגות הימין על הקול הימני, ולשם כך הזדהתה עם עמדות ימין. הימין הקיצוני העביר מסר חד וברור נגד שיתוף הערבים בממשלה ונגד הישענות על קולות הערבים, תוך הצגה מעוותת של עמדות המפלגות הערביות ופגיעה בעקרונות הדמוקרטיים הישראליים. לאור זאת, מצופה היה שמפלגות ממשלת השינוי יצאו כנגד קולות אלה וימשיכו לטעון באופן בלתי משתמע לשני פנים בעד שילוב ערבים בשלטון. אולם הנהגת השמאל-מרכז הצטרפה למסע ההסתה נגד המפלגות הערביות (להוציא את רע"מ), ובין השאר תלתה בהן את האשם להפלת הממשלה. לפיד והנהגת שאר מפלגות הקואלציה – מלבד מרצ – פחדו להצהיר מפורשות שהם מוכנים להסתמך על הקול הערבי ורוצים בכך, אף שחלקים מהרשימה הערבית המשותפת הראו ניצנים של התקרבות לקראת הצטרפות לקואליציה עתידית.
סוגיה זו מדגישה עניין עקרוני יותר: למעשה, לגוש השינוי לא היה סדר יום ערכי של ממש מעבר להתאגדות כנגד נתניהו. לאחר שהוקמה הממשלה הקודמת על היסוד המשותף 'רק לא ביבי', היא נמנעה מלטפל בסוגיות הליבה הבוערות בישראל והתחמקה מלגבש סדר יום ברור לגביהן. זאת לעומת הימין שהציג את סדר היום שלו – על האלמנטים הגזעניים שבו – בגאווה ובצורה ברורה.
כשל נוסף העומד ברקע לבחירות האחרונות הוא הטיפול באירועי מאי 2021, שהם פצע שטרם החלים בחברה הערבית ובחברה היהודית. לא נעשו תהליכים רציניים של התמודדות עם משקעים מאותם אירועים או עיבוד הסוגיות שהם הציפו. השיח של המנהיגות הערבית והיהודית לאחר האירועים התמקד בנושאים כמו חלוקת משאבים, תיקון עוולות העבר וצמצום פערים – נושאים חשובים כשלעצמם – אולם לא נעשו תהליכי עומק ועבודה מערכתית בתחומי הרווחה, החינוך והמשפט, הן על מנת להבין את הרקע לאירועים בקרב שתי האוכלוסיות והן על מנת למנוע את הישנותם. מיותר לומר שטרם ראינו ניסיון לכונן שיח זהותי וערכי משותף לשתי החברות, המבוסס על ערכים ועל רצון של כל אוכלוסייה ללמוד את רעותה, כמו למשל הכרה בתחושת האיום ואובדן הביטחון האישי שחשו האזרחים בערים המעורבות.
דוגמה נוספת לסוגיית ליבה כזו, המוזנחת על ידי ממשלות ישראל, היא העדר הביטחון האישי בדרום, מצב שמשמש את הימין הקיצוני לעיצוב תמונת עולם הרואה בבדואים אויבים המנסים להשתלט על הנגב. תמונה זו מתעלמת מהמצוקות הגדולות של החברה הבדואית בדרום, ובהן חוסר המשילות. חוסר המשילות בנגב – ובחברה הערבית בכללותה – גובה מחיר יקר מן החברה הישראלית כולה ומהאוכלוסייה הערבית במיוחד. מנהיגות ראויה הייתה צריכה לשלב כוחות ולהיאבק בפשע המאורגן בחברה הערבית שגדל פרא בשנים האחרונות.
לצד התהליכים שעוברת החברה הישראלית בכללותה, ולצד טעויות ההנהגה של מחנה המרכז-שמאל, דרוש גם חשבון נפש של הציבור הערבי פלסטיני סביב התהליכים שהובילו לתוצאות הבחירות האחרונות. אף שחשבון הנפש הזה הוא פנימי, וכך ראוי לו להיעשות, אני מבקשת להעלות כאן כמה נקודות ראשוניות למחשבה על ההתנהלות והשיח בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, בעיקר בקרב הנהגת הציבור הזה.
אולם קודם לכך אני מבקשת לדחות את ההאשמה שנשמעה סביב מערכת הבחירות על חלקה של האוכלוסייה הערבית בתוצאות הבחירות – הן במגמות ההצבעה שלו והן בעידוד ההקצנה ברחוב היהודי. בניגוד לטענות הנשמעות בתקשורת, הציבור הערבי הפגין אחריות גדולה ביום הבחירות, והדבר השתקף באחוזי ההצבעה שלו. בעוד גוש המפלגות הערביות שמר על מספר המנדטים שלו, דווקא מפלגות השמאל הציוניות הן שאיבדו את כוחן משום שבוחריהן לא יצאו להצביע וכך החלישו את מחנה השינוי. יתרה מזאת, שליש מהמצביעים הערביים בחרו באופן מובהק בדרכו של מנסור עבאס להשתלב בקואליציה, למרות הביקורת החריפה שנמתחה על רע"מ על כך שנטשה עמדות עקרוניות והיסטוריות של הציבור הפלסטיני בישראל, ולמרות ההקצנה ברחוב היהודי כנגד שיתוף ערבים בשלטון.
גם את הטענות בנוגע לאחריות של הציבור הערבי להקצנה ברחוב היהודי יש לדחות. כאמור, הקצנה זו נובעת משלל סיבות הקשורות לתהליכי עומק שעוברת החברה בישראל ובעולם. ההנהגה הפוליטית הישראלית השתמשה במיעוט הערבי להפחדת מצביעיה, והציגה אותו כאיום על צביונה של המדינה. לא ניתן להטיל על חברת המיעוט את האחריות לפירוק גל ההסתה המופנה כלפיה.
אולם שתי נקודות מרכזיות כן ראוי שיזכו לחשבון נפש מעמיק בקרב הציבור הערבי, שכן לדעתי הן תרמו לעיצוב המפה הפוליטית כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירות האחרונות.
ראשית, ההתקוטטות הפנימית בתוך המפלגות הערביות הייתה מבישה ופעלה כנגד האינטרס של הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הערבי כמה לאחדות פנימית, מתוך ההכרה שאחדות מעניקה כוח, במיוחד לקבוצות מיעוט. ההתלכדות של הציבור הערבי סביב הרשימה המשותפת, שכללה בתוכה את שלושת הזרמים הפוליטיים העיקריים של החברה הערבית, הייתה הוכחה לכמיהה זו. פירוק המפלגות פגע עמוקות בפוטנציאל האלקטורלי של הערבים, במיוחד לאור העובדה שהוא נעשה באופן מבזה ובלתי מכבד, מה שחיזק את תחושת חוסר האמון שקיימת ממילא ברחוב הערבי כלפי חלק מחברי הכנסת הערביים. התנהלות הזו המשיכה גם לאחר הבחירות, כאשר נבחרי הציבור הערבי המשיכו להתקוטט ולעסוק בהאשמות הדדיות, במקום להיות עסוקים בחידוד מסרים ובמציאת דרכים לשיתוף פעולה פנים-ערבי ויהודי-ערבי מספסלי האופוזיציה.
לאור ההתנהלות המייאשת הזו של המפלגות הערביות, יש להעריך עוד יותר את תחושת ההירתמות של הציבור הערבי שיצא להצביע בכל זאת. דומה שהדבר נבע בין השאר מן ההפצרה של המפלגות הערביות לציבור מצביעיהן להתגייס ו'להציל' את המצב, תוך פנייה אל יצר ההישרדות של הציבור הערבי, שהוכיחה את עצמה ברגע האמת. אולם רגשות אלה אינם יכולים להחליף בסיס ערכי וזהותי או מצע מפלגתי ברור.
מישור נוסף שדרוש בו חשבון נפש הוא אופי השיח האזרחי והערכי בציבוריות הערבית. כדרכו של שיח ציבורי, פעמים רבות התכנים שהוא נושא מנוסחים כסיסמאות, ולפיכך המסר המתעצב בתוך האוכלוסייה עצמה ומתקבל בצד השני, היהודי, אינו נהיר וברור מספיק. איני מבקשת לשנות את סדר היום הערכי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל אלא לקרוא למחשבה נוספת כיצד להצליח להעביר את המסרים באופן נכון ומדויק וכיצד לתרגם אותם למישור אופרטיבי.
כדוגמה לכך אני מציעה להתבונן בביטוי שאנחנו משתמשים בו לא מעט – 'מדינת כל אזרחיה'. יהודים רבים ששומעים את המונח הזה מרגישים שהוא קורא תיגר על רעיון המדינה היהודית, ואולי בצדק. אולם מה שלא מקופל בביטוי הזה, ובכל זאת נשמע בצד היהודי, הוא פקפוק בשאלה האם המדינה הזו היא מקומם של היהודים. טענה כזו – כי ישראל אינה מקומם של היהודים – אף מפלגה ערבית לא מבקשת להשמיע. גם מפלגת בל"ד, הנאבקת על אזרחות שווה לפלסטינים וטוענת שלא תיתכן אזרחות כזו במדינה המוגדרת 'מדינה יהודית', אינה מפקפקת בכך שהמדינה הזו היא גם ביתם של היהודים.
דומה כי עלינו, הציבור הערבי, לחשוב על דרכים יצירתיות לפרק מתחים הנבנים סביב ביטויים מסוימים. עלינו להכיר בעובדה שהציבור היהודי טרם בשל להכיל את השיח הזהותי הפלסטיני על כל רכיביו. לפיכך, יצירת שפה ברורה תקדם את סדר היום של הציבור הערבי ואת שיח הזהות שלו אל מול קבוצת הרוב. אמת, האחריות לתהליך כזה מוטלת על שני הציבורים, הן הצד הערבי המשמיע את מסריו והן הצד היהודי הקולט ומפרש אותם. אולם על הצד הערבי להיות מודע לכך שככל שסף החרדה והרתיעה של הצד השני עולה – ובמיוחד לאור ההסתה המתמשכת נגד הציבור הערבי – הסיכוי לשיחה אמיתית מתמוסס. אין מנוס מהמסקנה שלשני הצדדים אחריות על הקשרים בתקשורת ולכן לפחות חלק מהעבודה מוטלת לפתחנו.
ברצוני להדגיש: אינני טוענת שהבעיה בקשר בין היהודים לערבים היא בעיית תקשורת. אנו חווים התנגשות אידאולוגית וערכית אמיתית. אולם אם היינו מוצאים אופנים נכונים יותר לתווך את המסרים העוברים בין הצדדים, אזי הדרך לחשיבה ולשיחה משותפת, וממילא לשיתוף פעולה – הייתה קלה יותר.
מעבר לכל אלה, הדבר החשוב והדחוף ביותר בעת הזו הוא להתבונן בסכנות ובאיומים המשתקפים במערכת הבחירות האחרונה. הממשלה החדשה מבשרת על סכנה לאופייה הדמוקרטי של ישראל, דבר המאיים על החברה כולה, אולם באופן מובן – בעיקר על חברת המיעוט, החברה הפלסטינית. דוגמה מובהקת לכך היא הפגיעה במערכת המשפט. לחברה הערבית יש אמון יחסית גבוה במערכת המשפט והיא רואה בבית המשפט – ובצדק – המעוז האחרון המגן עליה מפני האיומים שמזמנת לה הדמוקרטיה הישראלית. בכל פעם שנפגעים זכויותיהם של הערבים, בית המשפט הוא המקום שבו אנו תולים תקווה. תהליך הכרסום בכוחו של בית המשפט, שפסקת ההתגברות היא ציון דרך מטריד במיוחד בתוכו, עשוי לקחת מן הציבור הערבי את אחד מכליו החשובים להגן על עצמו מפני עריצות הרוב.
יש להדגיש: הציבור הערבי הוא הפגיע ביותר מפני התהליכים הללו הן משום שהוא חשוף לסכנה בכל תחומי החיים – כולל החיים עצמם – יותר מכל ציבור אחר, והן משום שאמצעי ההתגוננות והמחאה שברשותו מוגבלים ביותר. כך, למשל, המחאה הערבית משמשת דרך קבע בידי מנהיגי הימין ליצור 'ספינים' נגד הציבור הערבי, והיא זוכה לא פעם לאכיפה נוקשה ואלימה במיוחד על ידי המשטרה והצבא. גם התקשורת, שומרת הסף האמורה לשמור על עמוד השדרה הערכי הדמוקרטי בישראל, הולכת ונוטה ימינה ומדווחת באופן לא הגון על הציבור הערבי והמתרחש בתוכו – מגמה שהורגשה באופן בולט בימי הבחירות ואחריהן.
סכנה גדולה נוספת היא ירידתו של נושא הכיבוש מסדר היום הישראלי. הקשר בין אזרחי המדינה הערבים לבין השלטון כרוך בסכסוך הפלסטיני-ישראלי ללא הפרד, משני הצדדים – היהודי והערבי. כאשר המדינה נמצאת במאבק אלים מול קבוצה שאליה משתייך המיעוט שחי בתוכה, היא לעולם תישאר חשדנית כלפי אותו מיעוט. אכן, כל מחאה לגיטימית של הערבים נגד הכיבוש מנוצלת על ידי בעלי אינטרסים להסתה נגד האזרחים הערבים ולפקפוק בנאמנותם למדינה. מנגד, גם האזרח הערבי, הרואה עצמו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, תמיד יהיה מושפע ממה שמתרחש בגדה, בעזה ובמסגד אל-אקצה, ואין ביכולתו לנתק את המרחבים הללו מן ההווי במדינת ישראל.
ולצד כל אלה, סכנה נוספת וכללית יותר, המאיימת על הציבור הישראלי כולו, היא הסכנה לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולשימור עמוד השדרה הערכי שלנו. נגד הדמויות שעתידות להוביל את המדינה בשנים הקרובות – נתניהו, בן גביר, סמוטריץ', דרעי – נוהלו או מנוהלים תיקים פליליים בבית המשפט. אלה פניה של החברה הישראלית. בעבר לא העלנו על דעתנו שמישהו החשוד בפלילים ייצג אותנו, לא בממשלה, לא בכנסת וגם לא בחיים האישיים, ואילו עתה מובילה את המדינה שלנו חבורה של אנשים שיש סימן שאלה לגבי עולמם הערכי ולגבי טוהר המידות שלהם. זוהי תוצאה של עשור שבו נתניהו וחבריו – כלומר השלטון, המדינה עצמה – ליבו את השנאה, כרסמו בשלטון החוק והפגינו דורסות כלפי האחר. בתהליך כרסום איטי אבל עקבי, שגבה מחיר יקר מכל תחומי החיים שלנו, טושטשה ההבחנה שלנו בין ערכי ולא-ערכי, נכון ולא-נכון.
כל זה לא אומר שצריך להתייאש. להפך, אין כל מקום לייאוש וזו בדיוק השעה לעבוד ולהתקדם בכל המישורים – האזרחי, הפוליטי, המשפטי והמקומי. עלינו להחזיר את השיח הערכי לשולחן, לחפש את השותפים שאיתם נוכל ליצור שיחה משותפת ולשרטט את המרחבים האפשריים לשיתופי פעולה ולקידום שיח זהותי כן – בתוך הציבור הערבי, בתוך הציבור היהודי וכן בין הציבור הערבי ליהודי. אם המחנה היהודי הליברלי יעבוד בתיאום בין האגפים השונים שלו ותוך שיתוף פעולה עם הציבור הערבי – נוכל לקדם סדר יום אזרחי משותף. אולם מהלך כזה דורש הנהגה המאמינה ביכולת שלה להשפיע הן באופוזיציה והן מחוץ לכותלי הכנסת. הנהגה כזו תוכל להתעלות מעל ההתקוטטות הפוליטית וההאשמות ההדדיות, לנהל שיח מהותי של ערכים, ולפעול מתוך רצון לענות על צורכי האוכלוסייה שהיא משרתת.
לצערי, יש סיכוי לא קטן שהממשלה הזאת תחזיק זמן רב יותר מקודמותיה. לכן עלינו להכין את עצמנו ליום שאחריה, להיות מוכנים למערכה הבאה. הדבר החשוב והמרכזי לטובת המטרה הזו הוא העבודה השוטפת והעקבית עם דרגי השטח. עלינו לחזק את התשתיות במערכת הממשלתית ובחברה האזרחית שעל גביהן נוכל להמשיך בעתיד את העבודה המשותפת. גם אם שרי הממשלה יתחלפו ברוב המשרדים, רוב הפקידים בשטח יישארו על כנם. במערכת החינוך, לדוגמה, ייאלצו בכירי המטה ליישר קו עם המדיניות החדשה של השר והמנכ"ל, אולם סוכני השינוי שלנו – המורים והמנהלים הנמצאים בשטח – אינם הולכים לשום מקום.
ואולי צריך להוסיף עוד תקווה אחרונה: ייתכן שמה שנראה כרגע כאסון מוחלט יתגלה כאיום קטן יותר. כידוע, פעמים רבות האחריות הנלווית לתפקיד ולמשרה מגבילה אנשים קיצוניים שמתמנים לתפקידי הנהגה. אני לא חושבת שאפשר לצפות מן הממשלה הקרובה לנהוג בממלכתיות, אבל יש דברים שגם הקולות הקיצוניים החדשים בכנסת לא יצליחו לעשות – בשל שיקולים פרגמטיים, בגלל דעת הקהל הבינלאומית, ועוד. אני משערת שנתניהו ימצא את עצמו כגורם מרסן לעומת בן גביר וסמוטריץ', מתוך שיקולים מעשיים כמו הדאגה להסכמי השלום שנחתמו עם מדינות ערביות אחרות. עלינו לזכור שגם לכוח יש מגבלות, ומשום כך – לנסות לחזק את הכלים שנועדו להגבלת הכוח.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
