"הדוח של ברודק", ספרו הקלאסי של פיליפ קלודל, משרטט קלסתר של שתי דמויות החיות מחוץ לקהילה: הזר והאחר. הזר (ברודק) חי בשולי החברה. בשל זרותו החברה אינה קשובה דיה לסבלו ולמאווייו, אבל הוא חי בזיקה אליה. גם אם החברה אינה פתוחה לנוכחותו המלאה, היא רואה אותו.

האחר מאיים על החברה. משאופיין הזולת כאחר הוא הופך לדמות דמיונית ונוכחותו הממשית נעלמת. באבחת־חרב הוא פוסק להיות אדם, והופך להתגשמות של דמות דמונית, מעין מפיסטו. ככזה גורלו נחרץ. האחרוּת הופכת לטבעו הבלתי משתנה.

מיום הקמת המדינה, החברה בישראל מעצבת את יחסה לערבים במנעד שבין זרוּת ואחרוּת. בעשור האחרון, עד המלחמה באוקטובר 2023, חרף האתגרים ביחסי יהודים־ערבים, החברה היהודית מיקמה את החברה הערבית סמוך יותר לציר הזרות. מאז המלחמה השלטון ושלוחותיו משקיעים מאמץ רב בהפיכת אזרחי ישראל הערבים לאחרים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפוליטי.

במרחב הציבורי נעשה מאמץ חסר תקדים, להפליל את אזרחי ישראל הערבים ולהטיל בהם דופי: רשויות אכיפת החוק הפכו לסופר־אגו המייצג, לכאורה, את המרחב הציבורי היהודי, מפקח ומצנזר. זהותם הממשית של אזרחים ישראלים מועלמת ותחת זאת עולה זיהויים כאויבים פוטנציאליים, חשודים נצחיים.

במרחב הפוליטי המחוקק והממשלה מקדמים מהלכים ואמצעים שנועדו לבסס את מעמדם של האזרחים הערבים כ"אחרים" מאיימים. ביטוי חמור לכך מצוי בשתי הצעות שעל סדר היום. הראשונה, פגיעה אנושה בתקציבי תוכנית החומש לפיתוח חברתי־כלכלי של החברה הערבית והעברתם למשטרה ולשב"כ, לכאורה במטרה לטפל בפשיעה.

צאו וראו: כשטרור יהודי משתולל בשטחים הטיפול בו, לפי הממשלה, אמור להיות חינוכי. בה בעת נגרעים מהחברה הערבית תקציבי חינוך, רווחה ותשתיות שנועדו לטפל בגורמי העומק של הפשיעה לטובת פעילות כוחנית, כולל כלים שנועדו לסיכול טרור.

היוזמה השנייה מבקשת להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, וכך למנוע מסיעת רע"מ להתמודד בבחירות. הממשלה, שמורכבת מממשיכי דרכן של תנועות "כך" ו"כהנא חי", שהוגדרו ארגוני טרור, מבקשת להשתמש בכלים שהופנו כלפיהן, בצדק, ולהחילם על מפלגה ערבית ללא עילה חוקית.

ההיגיון בבסיס שתי ההצעות הללו הוא שאזרחי ישראל הערבים הם אחרים ולפיכך יש לסלקם מהמרחב הציבורי והפוליטי. שתי ההצעות דוחות את התרבות והערכים שבאמצעותם מתנהלת מדינה דמוקרטית־ליברלית, ומאמצות תחתיהם גישות השמורות לאויב. בכך המדינה מקבעת סופית את אחרוּתם של הערבים. הם יוכלו להמשיך ולהיות כאן בתנאי שימירו את זהותם, ויאמצו תחתיה את דמות הנתין הערבי שהמדינה משרטטת.

הנחת היסוד המצרפית של תהליכים אלו לוקה הן בהבנת מושג האזרחות והן בהבנת הציונות. המדינה היא נחלת כלל האזרחים: החוק, הכוח והחברוּת שייכים לכל. הם ריבוני המדינה, והם מעניקים תוקף למוסדותיה. אזרחי ישראל הערבים הם חלק מהחוזה האזרחי שבתשתית המדינה. מי שהופך את אזרחי ישראל הערבים ל"אחרים" מפרק את מושגי היסוד האזרחיים, ומציף ערכים של שבט ולא של דמוקרטיה ליברלית.

שלילת זכויות גם מהווה פגיעה בציונות ההיסטורית. הפרויקט הציוני היה הומני ביסודו: הוא ביקש למצוא פתרון ליהודי כאדם ולעם היהודי כעם, החי לצדם של עמים אחרים. הגלישה של החברה הערבית לעבר האחרוּת בחסות הממסד משכפלת את ההוויה היהודית הגלותית שבגינה הוקמה המדינה: בזיכרון היהודי צרופות חוויות האחרוּת, הזרות והחשד המתמיד, שהפכו את היהודי לשעיר לעזאזל. כעת מתחולל תהליך שבו הקורבן להדרה משליך את חוויית קורבנוּּתו על אוכלוסייה אזרחית שלמה.

אין ציפייה שהימין הרדיקלי הפשיסטי יערוך חשבון נפש בגין הפגיעה ביסודות החברה האזרחית והציונות. זוהי בדיוק מטרתו. עם זאת, שתיקת אנשי המחנה המכנה עצמו ליברלי מעוררת חרדה. האם אין להם חלק במאבק למען כבוד האדם, למען סולידריות המרחיבה את גבולות ה"אנחנו" הצרים? האין להם עניין בשימור החברוּת בקהילה האזרחית, כערך וכיסוד חוקתי ראשון במעלה?