עבור רבים מאיתנו, ראש השנה מהווה הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהרהר בשאלות כבדות המשקל הנמצאות ביסוד קיומנו. לרבים מאיתנו – מכל קצוות הקשת הדתית – מדובר בהזדמנות לבחון את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, עם בני משפחתנו, עם המסורת שלנו ועם האל. לאלה מאתנו הבוחרים לחגוג את החג בבית הכנסת, ראש השנה מאפשר לקחת חלק בקריאה משותפת של כמה מהנרטיבים המופתיים והקדושים ביותר שלנו, אשר עשויים לשפוך אור על כמה מהדילמות האישיות הדוחקות ביותר עמן אנו מתמודדים.
שניים מן הסיפורים התנ"כיים החשובים ביותר שאנו שבים ועוסקים בהם מדי ראש השנה, הם סיפור עקדת יצחק (ה"עקדה") וכן הוויכוח שמקיים אברהם עם האל על גורלם של תושבי סדום. שני הסיפורים האלה מייצגים שתי אנתרופולוגיות דתיות שונות: האחד מסמל את ההקרבה העצמית המוחלטת, ואילו האחר מתאר קריאת תיגר מוסרית תקיפה. כפי שכתבתי בעבר, ההעצמה המוסרית האישית שבאה לידי ביטוי בדמותו של אברהם בסיפור סדום – התעקשותו על האינטואיציה האתית הפרטית שלו וקבלת האל את טיעוניו – מהווה עבורי את אבן היסוד למערכת היחסים המבוססת על הברית שנכרתה בן אברהם לאלוהים.
סיפור העקדה, לעומת זאת, מציג בפנינו דילמה מוסרית מובהקת: כיצד אפשר להבין אל, אשר מבקש מחסידו הנאמן ביותר להקריב את בנו האהוב? ניתן לגשת לחידה התיאולוגית הקרויה "העקדה" מכוונים רבים. בראש השנה הקרוב, בעת שנעצור לרגע כדי להרהר במערכת היחסים שלנו עם האלוהים ובקשרים המשפחתיים שלנו, אני מציע לקרוא את סיפור העקדה תוך שאנו בוחנים את דמותו של האל דרך עדשה אנתרופומורפית.
אך, בטרם אתחיל לתאר את האל במונחים אנושיים, חשוב לזכור כי גישה זו מושתתת על מסורת מבוססת וארוכת שנים. התנ"ך עמוס בתיאורים של האל החווה רגשות "אנושיים". לאורך הנרטיב המקראי, מוצג בפנינו אל כועס, מקנא או מונע על-ידי אגו.
לדוגמה, במהלך מסעם של בני ישראל במדבר, משה – ממש כמו אברהם לפניו – מוצא את עצמו במצב שמאלץ אותו להתחנן בפני האלוהים כדי שלא ישמיד עם שלם – במקרה זה מדובר בדור המדבר. האל מתואר במקרה זה במונחים אנושיים מובהקים ומשה כמנסה לרצות, באופן כלשהו, את האגו של האל. המדרש מתאר את משה האוחז באל, באומרו "לא אתן לך לעשות את שבכוונתך לעולל לבני ישראל". משה אף פונה לשיקולי יחסי הציבור של האלוהים בהזכירו לאלוהים כי זמן לא רב קודם לכן הוציא את בני דור המדבר מעבדות במצרים; אם יהרוג אותם כעת, יאמרו העמים האחרים כי הוציא אותם מעבדות רק כדי לטבוח בהם במדבר. משה אומר לאל נחרצות, כי לא יסייע בשום דרך להשמדתו של עם.
משה נדרש לשכנע את האל כי לא יניח ל"רגשותיו" לגבור עליו ולא יאפשר לזעמו לשלוט בו. מדובר רק בדוגמה אחת מני רבות הקיימות במקרא ובמדרש של שימוש בפרסוניפיקציה כדי לתאר את דמותו של האל כמלא בחולשות אנושיות לרוב וכבעלת פוטנציאל לפגיעות ולתנודתיות.
בבואנו לבחון את סיפור העקדה, איננו יכולים שלא לתהות – כיצד יכול האל שאיתו כרת אברהם את הברית, אותו אל שהבטיח לאברהם כי מזרעו של בנו יצחק יצמח עם גדול ורב – כיצד יכול אותו אל לצוות על הריגתו של יצחק? כיצד נוכל להבין את הברית לאורו של מצב בלתי נתפס זה? במסגרת הניסיון להבין את אלוהי העקדה ולפרש את משמעותה של העקדה עבורנו כיום, אני סבור כי יש לבחון את האל כהורה.
אלוהים כרת ברית עם אברהם. אך לאחר מכן, הוא נלחץ והחל פתאום לפחד. הוא העניק כוח אדיר לבני האדם וחש כי האגו שלו מאוים. לפיכך, בעת שהאל פוקד על אברהם "קח את בנך", אברהם חש באופן אינטואיטיבי כי אין זה הרגע המתאים לפנות לאל עם טיעונים מוסריים. כאשר האל מצווה "קח את בנך", אברהם מבין כי האל הדובר אליו – אל העקדה – הוא אל אשר חש כי סמכותו מאוימת.
אברהם יודע, כי רגע העקדה אינו מתאים להתנצחות או לדו-שיח, אלא רגע המצריך דממה. ברגע זה אברהם יודע, כי אין לו ברירה אחרת אלא לשתוק ולציית. אברהם, האוהב את האל, חש במצב הרוח האלוהי. כאשר אברהם התווכח עם האל בסדום, הדבר נבע באופן חלקי מידיעה כי הוא יכול לדבר אל האל; הוא חש, כי האל שרוי בהלך רוח נינוח, כי יש סיכוי שיהיה קשוב לתביעותיו של אברהם כבעל ברית.
ניתן להשוות בין תגובתו של אברהם לתגובתו של ילד המזהה כי הורהו חש מאוים או מאותגר. יש רגעים בחיי משפחה שבהם הילד יודע באופן אינטואיטיבי – כפי שיודע זאת אברהם – כי קיים פתח לדיון, כי באפשרותו להיות ביקורתי כלפי הוריו וכי ההורים יהיו קשובים לדבריו. אולם ברגעים אחרים הילד יודע, כי ההורה חש תחושת חוסר ביטחון; כי האם או האב חרדים מפגיעה בסמכותם. הילד מבין, כי אין זה הרגע הנכון להתמודד עם ההורה באופן ביקורתי; אין זה הרגע הנכון להזכיר להורה כי בעבר אותו הורה עודד התדיינות ביקורתית. זוהי המציאות של חיי המשפחה: הורים עלולים לחוש מאוימים מחשש לאובדן סמכותיות; הם עלולים לחשוש כי ילדיהם יבינו שלא כהלכה את עידוד הביקורתיות ויפרשו אותה כשלילת הסמכות ההורית.
לפני העקדה, אברהם מתואר כ"אוהב האל". לאחר העקדה, הוא מוצג כ"ירא האל". עלינו לשאול את עצמנו, מדוע חייב האל לתבוע מאברהם כניעה ויראה? האם אין די באהבתו? כדי להבין את אלוהי העקדה, עלינו להבין כי בקרבו של האל כוחות סותרים. המדרש על העקדה משרטט תמונה מוזרה ביותר של אל, אשר למעשה אומר לבני ישראל "התפללו עבורי. התפללו, כדי שמידת הרחמים שבי תגבר על מידת הדין".
מיהו אותו אל, אשר נאלץ לבקש את עזרתם של בני האדם במאבקו נגד הדחפים הגואים בו? מיהו אותו אל, אשר צריך לבקש מבני האדם, כי יזכירו לו את מידת הרחמים? המדרש מתאר עבורנו מציאות של אל, אשר נאבק ליישב את הסתירה הפנימית המתקיימת בקרבו. לדעתי, העקדה היא רגע של מאבק פנימי המתחולל בקרבו של האל. האל מנסה את אברהם בגלל הקושי הפנימי שלו ליצור איזון פנימי בין צדק לרחמים, בין יראה לאהבה.
כיצד אפשר להתייחס לאלוהים כאל ישות החווה מאבק פנימי? חוקר המקרא הגדול בן זמננו, יוחנן מופס, טוען כי נוכל לתפוס את המהות האלוהית במלואה אך ורק אם נשתמש במונחים אנושיים. אני שותף לתפיסתו של מופס, הגורסת כי אנושיותו של האל הנה חיונית להבנה נאותה של ישותו. אבל ההתייחסות לאל במונחים של בני תמותה אינה רק מנת חלקם של הוגים בני המאה העשרים, כמו מופס, אברהם יהושע ואנוכי. גם חכמים בני תקופת התלמוד תיארו את האל דרך קבע כמי שמתאפיין בחיי רגש פנימיים. גישה זו אמנם לא עלתה בקנה אחד עם הפילוסופיה של ימי הביניים, אשר גורסת כי האל אינו מתגלה בצורה אנושית וכי כל שינוי או גילוי של רגש מצדו של האל מעידים על חוסר שלמות, אולם חכמי התלמוד לא חששו לדבר על האל במונחים השאולים מתחום הפסיכולוגיה האנושית.
מסורת זו היא המאפשרת לי להתייחס אל האלוהים במונחים של התבגרות פסיכו-דינמית: לתאר את הפיכתו מדמות המשדרת סמכות מלאה וכוללת, לדמות אשר פועלת בתיאום עם בני האדם. המסורת התלמודית המובהקת, של שיוך תכונות אנושיות לאל, היא המאפשרת לי להתייחס לדמות אלוהית המחויבת לתת דין וחשבון לבני אדם.
התקדים של הפרסוניפיקציה של האל בקאנון התלמודי הוא שמהווה את הבסיס לתפיסתי את אל העקדה כהורה הנאבק עם זהותו. המסורת העשירה של פרסוניפיקצית האל התלמודית מאפשרת לי להתייחס אל אלוהי העקדה כאל מי שמתמודד עם הערכים הסותרים הקיימים בקרבו. האל אוהב את אברהם ואף מתכנן עבורו דברים גדולים, אולם מוטרד מן הדילמות הפנימיות והרגשות הסותרים הסוערים בקרבו. זהו האל של המדרש, אותו אל שאומר למשה, "עצור אותי, משה, שאם לא כן אאבד כל רסן".
אם התייחסות זו אל הישות האלוהית נתפסת בעיניכם כנועזת, הרי שאין היא נועזת יותר מן האופן שבו התנ"ך עצמו מתייחס אל האלוהים. ההתבוננות באל דרך עיניים אנושיות לא זו בלבד שאינה מפחיתה מערכו בעינינו, אלא שהיא אף מאפשרת לנו להבין אותו ברמה עמוקה יותר. האל אשר חווה רגשות, אשר מתמודד עם מאבק פנימי, הוא אל אשר יכול לקיים קשר של אחריות הדדית עם בני אדם. אל החווה מציאות פסיכו-דינמית משל עצמו, הוא אל של רוחניות שעולה בקנה אחד עם הברית.
בראש השנה הקרוב, בעת שנבחן את יחסינו עם הורינו ועם ילדינו, עם עצמנו ועם המסורת, נידרש גם אנחנו להתמודד במידה זו או אחרת עם אתגר האיזון בין מידת הרחמים למידת הדין, בין סמכות לבין אהבה. בפרוס השנה העברית החדשה, הבה נאפשר לעצמנו להסתמך על החוכמה הגלומה בכתבי הקודש שלנו, בעודנו נאבקים ליישב את הסתירה בין הערכים הסוערים בקרבנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
