תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מאפילה לאורה

מוזיאון 'אנו', מוזיאון העם היהודי שהוקם במקומו של בית התפוצות, מציג עולם יהודי אופטימי בהרבה מקודמו: במקום אווירה אפלולית ודגש על זיכרון השואה – אור גדול וחגיגה של התרומה היהודית לאנושות; במקום דגש על האבחנה בין יהודים ישראלים לאלה החיים בתפוצות, מוצג העולם היהודי כישות אחת
אנו, מוזיאון העם היהודי, קומה שניה, הקומה ההיסטורית: סוף המאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים באירופה - המעבר מהכפר לעיר. צילום: אמיר ברנר
אנו, מוזיאון העם היהודי, קומה שניה, הקומה ההיסטורית: סוף המאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים באירופה - המעבר מהכפר לעיר. צילום: אמיר ברנר
לאנה זילברמן סולוביי היא בוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. נוסף לכך, לאנה מנהלת תחום חיים משותפים במכון מרחבים, מורת דרך פעילה בארץ ובחו"ל,  אשת חינוך, מרצה,  מנחת קבוצות וסדנאות למודעות עצמית, פעילה חברתית בנושאי שלום ושיח בינדתי וכן פעילה בתנועה הרפורמית. ללאנה תואר שני במדעי היהדות מאוניברסיטת ספרטוס בשיקגו, תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה מהאוניברסיטה העברית ותואר ראשון נוסף במוסיקה מהאקדמיה למוסיקה בירושלים. היא עלתה לארץ ממוסקבה, בריה"מ, בגיל 8. גדלה בנתניה ושירתה בצה"ל בחיל המודיעין. כיום מתגוררת במבשרת
קובץ PDF מקושר:
לקריאת הגיליון המלא

הרעיון להקים מוזיאון תפוצות עלה כבר בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת על ידי הקונגרס היהודי העולמי. דעות שונות הושמעו לגבי אופי המוזיאון העתידי, שנעו בין הרצון לעצב מוזיאון המפאר את החיים היהודיים בגולה (זה היה המונח המקובל אז), לבין מוסד שינציח את העולם היהודי שנכחד בשואה, כדי ללמד את הצעירים בישראל כי יהודי שבוחר לחיות מחוץ למולדת – סופו להישמד. למהלך התכנון הצטרף אבא קובנר, פרטיזן וניצול שואה. קובנר קידם את חלומו לעצב מוזיאון שיהיה מפעל חזותי וחינוכי שינציח את זיכרון הגולה וימחיש למבקרים את עושר החיים היהודיים שחרבו בשואה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

בסוף שנות השבעים, לאחר תכנון של שני עשורים, נפתח לבסוף המוזיאון ונחשב לאחד המוזיאונים החדשניים בעולם. התערוכה כללה שש מאות פריטים הקשורים באמנות ויצירה יהודית. כל מי שביקר במוזיאון בית התפוצות זוכר לבטח את עמוד הזיכרון שניצב בחלל המרכזי: עמוד שחור, רחב, המתנשא לגובה שלוש קומות המוזיאון, ועליו האותיות: י-ז-כ-ו-ר. מיד לאחר שחלפו על פני העמוד, התבקשו המבקרים לעלות לקומה השלישית, שם התחיל למעשה הביקור בתערוכה. המיצג הראשון היה מנורת בית המקדש שהונצחה בשער טיטוס שברומא. זה היה סמל לחורבן הבית השני והיציאה לגלות, שהשתלב בנרטיב של התערוכה כולה: מחורבן מודרני לחורבן עתיק, או לחלופין: הגלות כתחילת התהליך שסופו הבלתי נמנע הוא השואה. כדי להיטיב עם התפאורה, ואולי גם כדי להדגיש את הנרטיב, המוזיאון היה חשוך וכהה, יש שיאמרו מדכא.

מ'בית התפוצות' ל'מוזיאון העם היהודי'

באותן שנים במדינת ישראל, התפיסה הרווחת של יהודי התפוצות הייתה כיהודים גלותיים. לעומת היהודים הישראלים, צברים גאים או כאלה שאימצו לעצמם זהות ישראלית גאה עם עלייתם ארצה, ניצבו יהודי הגולה, שונים לחלוטין מאחיהם שבישראל. ההשתייכות לאותו עם הודגשה על ידי המערכות הפורמליות, אבל לא אפיינה את התחושה החברתית הרווחת. 

תיירים יהודים שביקרו בישראל בשנות השמונים והתשעים לא התעניינו במוזיאון בית התפוצות. מבחינה אידאולוגית לא היה לו מה להציע להם. מדינת ישראל בכלל ומוזיאון בית התפוצות בפרט, ביקשו להעצים את מדינת היהודים שהוקמה כעוף החול על חורבות העם היהודי בשואה, ואילו יהודי העולם המשיכו לחיות את חייהם במקומם. היו כאלה שרצו לעלות ארצה ומימשו זאת, היו אחרים שרצו לעלות וסורבו (כמו יהודי ברית המועצות), אולם לעומתם היו שבחרו לעזוב את מקום מגוריהם באירופה ולא לעלות לארץ ישראל, אלא להעתיק את חייהם לארצות הברית של אמריקה, ה"גולדענע מעדינה". רבים מאלה שבחרו כך הפסיקו להתפלל לביאת המשיח, לבניית בית המקדש ולחזרה לציון. כל אלה פסקו להיות רלוונטיים עבורם. הם מצאו בית חדש ובנו בו חיים יהודיים משמעותיים ומבוססים. לא היה להם כל צורך במדינת ישראל; לכל היותר היא הייתה עבורם מרחב היסטורי נוסטלגי, אבל בוודאי לא מקום מגורים.

כך חלפו להם כמה עשורים. מדינת ישראל החלה להבין שהריחוק בין יהודים ישראלים לבין יהודי העולם הולך וגדל, ומשהו צריך להשתנות. מוזיאון בית התפוצות הפך להיות חלק מתהליך השינוי. בשנת 2005 עבר בכנסת "חוק בית התפוצות", אשר הגדיר את המוזיאון כ"מרכז לאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם". במקביל, שונה שמו מ"מוזיאון בית התפוצות" ל"מוזיאון העם היהודי" – שינוי חשוב שבישר על חידוש וחיזוק הקשר בין היהדות הישראלית לבין יהדות העולם. כבר לא עליונות לאומית ישראלית, ואף לא התייחסות לישראל ולתפוצות כישויות נפרדות; עתה ננקטה גישה הנסמכת על ההבנה שכולנו חלק מאותו הסיפור, עם אחד.

במקביל לשינוי התפיסתי ולחידוש השם, נקלע המוזיאון לחובות כלכליים עצומים ועמד בפני סגירה. להצלתו נרתמו שלושה שותפים: ממשלת ישראל, הפילנתרופ היהודי-רוסי ליאוניד נבזלין וועידת התביעות העוסקת בכספי הפיצויים מגרמניה. בתמיכת קרן נדב, בראשותו של נבזלין, החלה להתגבש תוכנית הבראה ארוכת טווח שמטרתה הייתה להפוך את המוזיאון למרכז עולמי, חדשני ומודרני שבו יוכל כל יהודי בעולם לחוות חוויה משמעותית. לשם כך, לצד שינוי וחידוש תערוכת הקבע הוקם גם בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי.

בשנת 2008 שופצה והורחבה קומת הכניסה, ומאותו רגע אפשר היה לארח תערוכות חדשות וזמניות בחללי הקומה, כגון תערוכת "הללו-יה!", ובה עשרים ואחד דגמים של בתי כנסת מכל רחבי העולם, או תערוכה שהוקדשה לסיפור העלאת יהודי אתיופיה לארץ ב"מבצע שלמה" (שתי התערוכות הזמניות הללו הוטמעו לבסוף כתערוכות קבועות במוזיאון החדש). מעבר לתערוכות הזמניות בקומת הכניסה, חלקו הארי של המוזיאון נסגר לשיפוץ בן לא פחות מעשר שנים.

חגיגה יהודית

מים רבים זרמו בנהר הזמן הארוך הזה, וטובי האוצרים והאמנים עמלו על הקמת דגם המוזיאון החדש, בניצוחה של האוצרת הראשית ד"ר אורית גובר שחם. הם שאלו את עצמם שאלות קשות על זהות, היסטוריה, אמנות, מגדר, החיבור למודרנה ולמאה ה-21, ובראש כל אלה השאלה כיצד מעצבים מוזיאון המספר את הסיפור של כלל יהודי העולם, כזה שכל יהודי ויהודייה המבקרים בו ירגישו שהם חלק מהסיפור היהודי הגדול? שאלה נוספת שהנחתה אותם הייתה כיצד מספרים את הסיפור היהודי בעידן שבו יהודים מרגישים בבית לא רק במדינה אחת. 

המוזיאון החדש פתח את שעריו למבקרים במרץ 2021, וביום הפתיחה נחשף שמו החדש: 'אנו'. השם נבחר בקפידה על מנת להמחיש שאנחנו, כולנו, חלק מסיפורו של העם היהודי.

מוזיאון 'אנו' שומר על מבנה שלוש הקומות המקורי, אולם ההבדל הבולט ביותר בין ההיכל הישן והחדש הוא התאורה. נעלם החושך. לא עוד אווירת הדכדוך ששרתה בו בעבר. המוזיאון החדש שטוף אור ומלא אווירת חיים. עמוד הזיכרון השחור הוסר, ובאופן כללי המקום שניתן לשכול, לעצב ולשואה במוזיאון החדש הוא מצומצם מאוד. אין עוררין על חשיבותם של השואה ושל שאר האירועים הקשים שידעה ההיסטוריה היהודית, אלא שבמוזיאון החדש הם מוצגים בתוך הקשר של ציר הזמן היהודי ההיסטורי, והדבר משנה את נקודת ההתייחסות אליהם. 

באופן כללי, אחת המטרות של המוזיאון החדש הוא שינוי הנרטיב היהודי מחורבן לגאווה ושמחה. התצוגה החדשה מוגשת למבקרים דרך נרטיב של חגיגה; חגיגת התרומה היהודית לעולם במגוון תחומים: מוזיקה, מחול, תיאטרון, שפה, ספרות, קולנוע, הומור, רפואה, טכנולוגיה, מדע ועוד. יותר מדי שנים פחדנו ונותרנו חפויי ראש כדי לא להתבלט. הגיע זמן שנחגוג את זהותנו, הצלחתנו ותרומתנו לעולם. זה מהלך מרענן ומבורך.

במוזיאון החדש מסופר נרטיב-העל של העם היהודי דרך החלוקה לשלוש קומות. הקומה השלישית מוקדשת לחיים יהודיים מודרניים ברחבי העולם ולתרומה היהודית המוצגת במגוון תחומים של אמנות. הקומה השנייה היא הקומה ההיסטורית, הסוקרת את ההיסטוריה היהודית מאברהם אבינו ועד ימינו. הקומה הראשונה היא קומת היסודות הרעיוניים, ובה בא לידי ביטוי המסר הרוחני האוניברסלי, בשורת היהדות לעולם. המבקר במוזיאון יכול לבחור האם להתחיל את הביקור מלמטה או מלמעלה, וכך להחליט על עיצוב הסיפור היהודי עבורו. האם להתחיל בקומת היסודות – הזמן היהודי, השבת, חגים ומועדים, ספר הספרים הנצחי – ולסיים בקומה השלישית, קומת ה"הללויה", או להתחיל בקומת החגיגה ומשם לרדת לכיוון היסודות. הקומה האמצעית, ההיסטורית, תמיד תהיה זו שמחברת בין היסודות לבין העולם המודרני במאה ה-21, תוך שהיא מחזקת את שתיהן.

המוזיאון היהודי הגדול בעולם

בבית התפוצות הישן לא היה אוסף מוזיאלי עצמאי. כל המוצגים בו הושאלו מאוספים של מוזיאונים אחרים. לעומת זאת, במוזיאון 'אנו' החדש יש אוסף פריטים מרהיב, שנאספו על ידי האוצרים במיוחד עבורו, ורק חלק מהם מוצגים בתערוכת הקבע. למוזיאון כחמש מאות יצירות אמנות מודרנית – חלקן נוצרו במיוחד עבור התערוכות החדשות, ובהן תשעים סרטים וחומרים אינטראקטיביים מקוריים, ואפילו שיר אחד של שאנן סטריט שהולחן במיוחד עבור המוזיאון, ובו משולבים מאה שמות יהודיים מתקופות היסטוריות שונות. 

לצד אלה, המוזיאון אוצר פריטים יקרי ערך שנתרמו במתנה על ידי משפחות יהודיות מפורסמות, כמו תלבושת  דמותו של המלך ליר, שאותה לבש מעל תשעים פעמים השחקן היהודי המפורסם שלמה מיכאלס; מכונת הכתיבה של זוכה פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר; הגיטרה של לאונרד כהן, שעליה ניגן בהופעתו האחרונה בארץ, בפארק הירקון; צווארון של רות ביידר גינסבורג, שופטת יהודייה בבית המשפט העליון של ארה"ב שנכנסה לספרי ההיסטוריה העולמית; ועוד. ניתן אמנם לטעון כי פריטים אלה של סלברטאים אינם ראויים לשמש כמוצגים מוזאוניים, אולם דומה שהם הולמים את רוח המוזיאון החדש, ובפועל, רבים ממבקרי המוזיאון מתרגשים מהם במיוחד. 

חידוש נוסף במוזיאון החדש הוא היחס לנשים ומיקומן בתצוגות השונות של המוזיאון, ובכלל זה מקום לנשים אמניות שמציגות מיצגים מיוחדים, כגון קיר חמישים הדמויות היהודיות שציירה לנה רבנקו, בתחילת הקומה השנייה, וכן מיצג של מאה ושישים נשים יהודיות פורצות דרך אשר הטביעו את חותמן בעולם במגוון תחומים, בקומה השלישית. זהו, כמובן, תיקון היסטורי חשוב.

אנו, מוזיאון העם היהודי, קומה שניה, יצירתה של לנה רבנקו: הצגה של חמישים דמויות מההיסטוריה היהודית. צילום: רוני כנעני
אנו, מוזיאון העם היהודי, קומה שניה, יצירתה של לנה רבנקו: הצגה של חמישים דמויות מההיסטוריה היהודית. צילום: רוני כנעני

המוזיאון החדש מתגאה בכך שהוא המוזיאון היהודי הגדול ביותר בעולם. בהרבה מקומות בעולם שבהם חיה קהילה יהודית ישנו גם מוזיאון יהודי. אולם לרוב מדובר במוזיאון מקומי, המספר את קורותיה של אותה קהילה בלבד. עד כה מעולם לא נעשה ניסיון לבנות מוזיאון שיפרוש תחת קורת גג אחת את הסיפור היהודי האוניברסלי. מטרתו השאפתנית של המוזיאון מביאה לכך שלכל אחת ואחד יש מה לומר עליו – מעמד מצוין לכל מוסד תרבותי. 

הביקור במוזיאון משאיר את המבקר עם הרבה שאלות ותהיות, ואצל חלק מהמבקרים עולה גם תחושת אי נוחות כזו או אחרת. 

האם המטרה הושגה, וכל המבקרים במוזיאון החדש ירגישו חלק מהסיפור? כנראה שלא. כל קולקטיב אנושי מאורגן עוסק באופן מתמיד בשאלה מי בפנים ומי בחוץ, ולעולם לא תהיה מציאות שבה כולם ימצאו את מקומם וירגישו שייכים. קשה להאמין שחברה אחת שבתוכה סיפורים פרטיים רבים יכולה ליצור סיפור משותף אחד שכל תתי-הסיפורים בו ירגישו שייכות מלאה אליו. ואם בכל חברה כך, בחברה היהודית בוודאי. . 

***

אחד המוצגים במוזיאון הוא עשרים ואחד סרטים המציגים יהודים ברחבי העולם. כל אחד ואחת מהדמויות עונה במשך דקה על השאלה: מה זה להיות יהודי בעיניו/בעיניה. אם נשאל כל יהודי בעולם את אותה השאלה, נקבל מן הסתם מיליוני תשובות שונות, אולם בתצוגה יש רק עשרים ואחת תשובות בלבד. התשובות אמנם מתפרשות על פני מנעד מגוון של דמויות: רבה קונסרבטיבית מקליפורניה; צעירה שנולדה במוסקבה; מנהיג יהודי אתיופי; אישה חסידית מברוקלין; רבה רפורמית מהקהילה הלהט"בית בישראל; בחור חרדי; ועוד. ועדיין, יש רק עשרים ואחת תשובות. כל אחת מהן עשויה לשמח מישהו ולהכעיס מישהו אחר בו זמנית.

לצד הדמויות המתחלפות במסכים מופיעות גם תמונות של משפחות יהודיות שונות: משפחות חילוניות, דתיות, חד-מיניות, רב-תרבותיות, עם ילדים ובלי ילדים, לבושים כך או אחרת. המגוון יפה והכרחי בעיניי, שכן זאת תמונת המראה שלנו; כך נראים יהודים בעולם במאה ה-21. חלק מהמבקרים ירגישו זרות במפגש עם חלק מהמשפחות שמוצגות על הקיר, בזמן שאחרים ירגישו הזדהות ושמחה.

אנו, מוזיאון העם היהודי, מראה כללי של הקומה השלישית במוזיאון: משפחות יהודיות שונות ולידן דמויות יהודיות מהעולם שמספרות מהי יהדות עבורם. צילום: רוני כנעני
אנו, מוזיאון העם היהודי, מראה כללי של הקומה השלישית במוזיאון: משפחות יהודיות שונות ולידן דמויות יהודיות מהעולם שמספרות מהי יהדות עבורם. צילום: רוני כנעני

 

המוזיאון מזמין את מבקריו לפגוש ולחגוג את המגוון של העם היהודי בעת הזו; הוויה עשירה של בתי כנסת מכל הזרמים, יהודים מכל מיני סוגים, בתים שונים ומעניינים. אם נצליח במהלך הביקור במוזיאון להיות עצמנו, ובו זמנית לראות אנשים אחרים השונים מאיתנו, וגם להשאיר מקום לאלה שלא זכו להיות מיוצגים כאן הפעם – אולי נצליח להרגיש אחדות בחוסר האחידות, ונצליח להיות 'אנו'.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics