תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו
שאלון אמריקאי

הרבה בוכדל: להיות אשה-רב אסייאתית בישראל זה כמו לטייל עם קרן על הראש

כוכב במקום אחד יכול להיות בלתי ידוע לחלוטין במקומות אחרים. זה יכול לקרות גם בתוך השמים היהודיים הקטנים - אבל במקרה של אנג'לה בוכדל, העובדה שאשה אחת יכולה להיות מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה בארה"ב, ואנונימית כמעט לחלוטין בישראל, אינה עניין של מה בכך. יאיר אטינגר בשאלון אמריקאי עם הרבה בוכנדל
יאיר אטינגר הוא עיתונאי, היה חוקר במכון הרטמן בניו יורק ובירושלים. עד שנת 2017 שימש במשך 11 שנים ככתב ופרשן עיתון "הארץ" לענייני החברה הדתית והחרדית. קודם לכן עסק ב"הארץ" ובכלי תקשורת אחרים בתפקידי עריכה וכתיבה בנושאים מגוונים, בהם החברה הערבית בישראל. אטינגר למד בתיכון הרטמן ואת שירותו הצבאי עשה במסגרת "השילוב" של מכון הרטמן וישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. בוגר לימודי האסלאם, המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בוגר בית הספר ללימודי עיתונות

שאלון אמריקאי: עם הרב אנגלה בוכדל, הרבה הבכירה של בית הכנסת המרכזי בניו יורק, נשואה ואם לשלושה

כוכב במקום אחד יכול להיות בלתי ידוע לחלוטין במקומות אחרים. זה יכול לקרות גם בתוך השמים היהודיים הקטנים – אבל במקרה של אנג'לה בוכדל, העובדה שאשה אחת יכולה להיות מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה בארה"ב, ואנונימית כמעט לחלוטין בישראל, אינה עניין של מה בכך. הפער הוא הפער שבין שני המרכזים היהודיים. בוכדל נולדה לפני 46 שנה לאב יהודי ואם בודהיסטית. היא נולדה בדרום קוריאה, ובגיל חמש עלתה עם משפחתה לארה"ב, וגדלה כיהודייה אמריקאית לכל דבר, בין היתר במסגרת קהילה רפורמית קטנה במדינת וושינגטון. רק כשהיתה בגיל 21, ולפני שהזניקה קריירה כחזנית וכרבה, החליטה לעבור גיור על מנת "לאשרר" את יהדותה. כיום, כשהיא ממלאת את אחת המשרות הרבניות היוקרתיות ביותר שיש לאמריקה להציע, בבית הכנסת הרפורמי "Central Synagogue" במנהטן, בוכדל, רואה לעצמה שליחות בפתיחת דלתות היהדות גם בפני מי שלא נולדו יהודים, עם או בלי גיור. במחלוקת הדתית והתרבותית העמוקה, שהשלכותיה עלולות להיות הרות פילוגים ופיצולים בתוך העם היהודי, לרבה אנג'לה בוכדל יש דעות נחרצות ומאתגרות.

ש: הרבה בוכדל, המראה שלך לא יהודי, השם שלך לא נשמע כל כך יהודי, ואני מניח שיהודים ישראלים רבים לא יתייגו אותך כ"יהודייה". אבל בארה"ב, הרבה יהודים ולא יהודים מכירים אותך כמנהיגה יהודייה, ולא רק זה – אלא שאת, גם הודות לביוגרפיה האישית שלך, מייצגת עבור רבים את התגשמות החלום היהודי אמריקאי. את במרכזו של הקרע בין שני המרכזים.

אני מרגישה את הפרדוקס הזה כשאני נוסעת לישראל. איכשהו אני מרגישה שם בבית, אבל אני מרגישה שם גם חריגה באופן פרוע, כאילו אני חד-קרן או אשה משונה. כל אחד מהדברים האלה – להיות אשה-רב, שזה עדיין מוזר עבור רוב הישראלים, וגם להיות אסייאתית ויהודייה – זה סוג של קרן. נכון שאפילו באמריקה חריג למצוא אשה שמנהיגה קהילה כל כך גדולה, אבל אני חושבת שאני מייצגת יהדות שבסופו של דבר לא קיימת בישראל, כזו שמבוססת מאוד על יהודים ויש לה אלמנטים טקסיים רבים, שנטועים במסורת, ובכל זאת לא באמת ניגשים להלכה כפי שהם ניגשים. מה שבאמת שונה הוא, שזו יהדות שנטועה פחות בזהות גזעית. יש עדיין 'עמיות', אבל כאשה קוריאנית אני מביאה זהות תרבותית אחרת. יש כל כך הרבה ישראלים שהזהות שלהם, אני לא רוצה לומר גזע, היא לאום ומוצא. עבורם זה בכלל לא דתי. נכון שיש גם קבוצות אתניות רבות ביהדות בישראל, אבל מה שאני מייצגת הוא סוג של יהדות שאינה אתנית, ובגלל זה זה כל כך מוזר.

ש: היותך אשה והיותך אסייתית עשויות להיחשב כעניין חיצוני, אבל גם זה זהות. האם נכון לומר שהתוויות האלה, שישראלים אולי יחשיבו כדברייך כמאפיינים של "חד-קרן", הם בדיוק אותם דברים שעבור הקהילה שלך הם בעלי ערך חיובי רב?

זו שאלה טובה. אני חושבת שהקהילה שלי מתגאה בכך שאני הרבה האסייתית הראשונה, ואני גאה בכך שאני האשה הראשונה שמנהיגה את הקהילה הזאת ב-180 שנותיה. יש משהו במנהטן שהוא קוסמופוליטי מאוד, במובן של מי אנחנו כאמריקאים וכפרוגרסיביים. אני גם חושבת שכשיש לך קהילה יהודית ששיעור הנישואים המעורבים בה מגיעים ל-70% פלוס, העובדה שאני – כתוצר של נישואים בין-דתיים משנות השבעים – יכולה להיות כאן מנהיגה נותנת להם תקווה: 'או, אנחנו יכולים ליצור חיים יהודיים באמריקה, אנחנו יכולים להתאהב בגויים, נוכל להקים משפחות יהודיות'.

ש: וזה גם חלק מהחזון שלך ומהמשימה שלך כרבה.

זה חלק עמוק מהחזון שלי. ליהדות יש מסר להעביר לעולם, שאמור להיות אטרקטיבי עבור כולם, ואנחנו צריכים להיות פחות סגורים או שבטיים מתוך מחשבה כאילו זה שייך רק לנו ואיש אינו מוזמן. לעובדה שרבים כל כך מחברי הקהילה שלי אינם יהודים, אבל הם מגדלים משפחות יהודיות, יש משמעות. ויש לנו את תוכנית הגיור הגדולה ביותר שאני מכירה, עם למעלה מ -150 תלמידים בשנה. התוכנית צומחת, ויש לנו רב במשרה מלאה שמרוכז רק בזה, וחלק מזה הוא שלמעשה אנחנו לא קוראים לזה 'גיור'; אנו קוראים לזה 'היכרות עם היהדות'. אין לחץ להתגייר. אנחנו לא מחפשים לכפות אף אחד. הרקע של רובם הוא מערכת יחסים עם יהודים, ואנחנו מזמינים את שניהם לקורס. מה שמעניין הוא ש-55% מהם מגיעים לקורס ואומרים שהם פתוחים לאפשרות להתגייר, ובסיום הקורס 77% מהם מתגיירים בפועל. כי כשהם רואים מה זה והם מבינים מה יש ליהדות להציע, והם מעריכים את המשמעות ואת השמחה שהיהדות יכולה ונותנת לחיים שלך ולמשפחה שלך – הם רוצים להיות חלק מזה. אז יש לנו חזון של יהדות אטרקטיבית להפליא עבור העולם הגדול, ובמקום לראות בה משהו שצריך להיוולד בו – אני מניחה שאני מייצגת יהדות שאינה הדת שאתה צריך להיוולד בה. אתה יכול לבחור בה.

ש: את אומרת שהיהדות צריכה להיות "אטרקטיבית" כאילו זה מובן מאליו. אבל היהדות, כפי שאני מבין אותה, כמעט מעולם לא ניסתה לשלוח יד באוונגליזם או במיסיון. מעבר לעובדה שזה נשמע לי רעיון חדש, מה יוצא לנו מזה?

לא מזמן קראנו את הסיפור של אברהם ושרה בשבת בבית הכנסת. אז הם היהודים הראשונים, נכון, אבל מה עשה אברהם עם מאות העבדים שלו? הוא מל את כולם, הוא גייר אותם. היהדות לא התחילה רק עם אברהם ושרה ויצחק, היא התחילה עם מאות אנשים. מה שהתחיל את העם היהודי היה ערב-רב, וגם כשעזבנו את מצרים אלו לא היו רק העברים, היה שם ערב-רב. היינו המון מעורב שעזב את מצרים וככה הפכנו לעם ישראל. אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו חושבים על היהודים כסוג של גזע טהור, כזהות גזעית, במעין עליונות קלה, בתסביך קטן של עליונות שבטית, כאילו אנחנו מין אנושי נעלה. אבל במיוחד, כאשר הפכנו לעם בגולה, והתפשטנו לכל חלקי העולם, אין שום ספק שהתחתנו עם האוכלוסייה מסביב. איך אפשר להתכחש לזה כשאתה רואה יהודי מרוקאי ויהודי מסיביר ויהודי מהודו? אוקיי, כולם נראים אחרת. האם אתה רוצה להגיד לי שלא התערבנו באוכלוסייה בנישואי תערובת? בלי ספק, כמובן שכן.

ש: אם כן, האם את מסכימה עם הסופר מייקל שייבון, שמתייחס לנישואי תערובת לא רק כמציאות, אלא כיעד שאליו צריכים לשאוף? זה מה שהוא אמר מפורשות בחודש מאי האחרון כנואם המרכזי בטקס ההסמכה של הרבנים הרפורמיים החדשים. הוא קרא להם, או לתנועה הרפורמית, לעודד נישואי תערובת, כאידיאולוגיה.

הסיבה שזה היה מאיים כל כך, היתה שהוא ביטא צורה קיצונית של משהו שבמובנים מסוימים כבר אומץ בידי היהדות הפרוגרסיבית. למעשה כבר פתחנו את דלתותינו לנישואי תערובת, אימצנו את האוניברסליות של הערכים שלנו ושל אנשים אחרים, ואנחנו מנסים לא לשפוט אנשים על זה, אבל בעצם הוא אמר: אנחנו צריכים לא להסתפק בזה, אלא למעשה לשאוף לנישואי תערובת כי עלינו למהול את המאגר הגנטי שלנו. זה לקח את זה לשלב הבא והבהיל את כולם. זה גרם לאנשים גם לשקול מחדש גם את הפתיחות שלהם.

ש: ומה דעתך?

כמי שעורכת חופות בנישואים בין-דתיים, ולמרות שאני בת לנישואים בין-דתיים בעצמי, אני עדיין מתרגזת לקרוא את זה. אתה יכול לשאול אותי: למה בעצם לא לאמץ את המסר שלו? משהו בזה, דחיית הפרטיקולריות בקיצוניות שכזאת, עבורי, היא בסופו של דבר חיסול היהדות, ואני, קודם כל, חושבת שהיהדות חשובה מכדי להיעלם. אבל אני יכולה גם לטעון שהיהדות לא צריכה לשרוד אך ורק בזכות הפחד של יהודים להתחתן עם אחרים. כי זה מה שתמיד עשינו, וזה לא משנה אם זה לקח 500 שנה במקום 150 או 200 שנה אבל השורה התחתונה היא שנטמענו ונכנסנו לתוך התרבות הסובבת והביאנו אותה פנימה. הפכנו את האוכל שלהם לאוכל יהודי, הפכנו את המוסיקה שלהם למוסיקת תפילה יהודית וליטורגיקה. לקחנו את כל זה פנימה.

ש: אז סליחה על השאלה הבנאלית: מיהו יהודי? מה מגדיר אנשים כיהודים?  

יהודים הם כל מי שהחליטו להשליך את חייהם, להימלט מהדיכוי ולהתכנס במקום שבו הם יכולים להיות חופשיים ולעבוד אל שיגאל אותם. זו המשמעות של להיות יהודי. ואפשר להצטרף למשימה הזאת. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון היהודי. אם אתה רוצה להצטרף אלינו, גם אתה צריך לעמוד בסיני. מי אומר שהגר לא עמד בתחתית הר סיני? זה חזון שעלול להישמע מאוד קיצוני עבור ישראלים, אבל אני מרגישה שכשאתה מסתכל על ישראלים, אתה יודע שהרעיון של יהודים כגזע טהור, שבא ישירות מאברהם ושרה, לא קיים. זה לא מי שאנחנו. מההתחלה היינו מעורבים, והרעיון שהייחודיות שלנו מגיעה מעניין שהוא טעון-גזעית, הוא בעיני החלק הלא-מושך של השבטיות, שבו אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צריכים לשמור על טוהר הדם שלנו בצורה כלשהי. אני חושבת בכנות שזה לא משרת את היהודים, ואם תסתכל בהיסטוריה היהודית – לא ככה יהודים שרדו. הסיבה שהיהדות עדיין כאן, והרבה ציוויליזציות אחרות אינן, היא גמישות וספיגה ופרשנות ותרגום של המיטב שיש לעולם להציע, ואז הפיכה של זה ליהודי. גם את סדר פסח לא אנחנו המצאנו, לקחנו אותו מסעודות יווניות ורומיות. הוספנו אלמנטים לסיפור ואז זה הפך להיות יהודי מובהק, ליל סדר. זה מה שיהודים עושים הכי טוב: לוקחים וסופגים ומתרגמים ואז מרוממים. ובעיני אנחנו יכולים לעשות את זה גם עם האנשים, ואני חושב שאנחנו צריכים פחות לפחד לקלוט. ודרך אגב, אמי, הקוריאנית הבודהיסטית, הפכה אותי ליהודייה הרבה יותר טובה מכפי שאבא שלי היה מסוגל לעשות. היתה לה את כל השפה הרוחנית הזאת, ואבא שלי לא התעניין בזה, בכנות, ולכן אני חושבת שזרימה של לא-יהודים לקהילות שלנו לא הולכת לעשות את היהדות שלנו מדוללת יותר.

ותאמין לי, אנחנו רוצים לחשוב על כיצד נשמור על הפרטיקולריות והאותנטיות שלנו ועל כל היתר, אבל אני גם יודעת שמה שהייתי עדה לו שוב ושוב בקהילה שלי הוא האופן שבו הלא-יהודים הופכים את היהודים בעצמם ליהודים הרבה יותר טובים, יותר מתעניינים, שיותר צריכים לבטא את מה שהם כיהודים. אני מאוד נלהבת מזה, וגם כשאנו לוקחים את מיטב האנשים האלה ומביאים אותם לקהילות שלנו, אנחנו הופכים להיות חזקים יותר, מעניינים יותר, תוססים יותר מבחינה תרבותית.

ש: אמרת שאת לא רוצה לאבד את הפרטיקולריזם, ומצד שני ציר ההתייחסות המרכזי שלך היא האנושות. אז מה לדעתך צריך להיות העתיד של הפרטיקולריזם היהודי?

אני לא רוצה שנאבד את הפרטיקולריות שלנו. אני עדיין רוצה שנרגיש שאנחנו מחוברים עמוק ליהודים בכל העולם. יש משהו שמחבר אותנו שהוא מיוחד לנו. אני לא רוצה שזה יהיה על גזע של מישהו או מבנה ה-DNA שלו אלא על תחושה של היסטוריה משותפת ומשימה משותפת לעתיד. ופרטיקולריות חשובה. ליהדות יש עדיין אוצר מלים מסוים למשימה, למען העולם, שעלינו לקיים, ואף אחד אחר לא עושה בדיוק את אותו הדבר. באמריקה היתה תנועה בשם "תרבות אתית" (Ethical Culture). ייסדו אותה יהודים רפורמים שבסופו של דבר רצו לקחת את כל הערכים האוניברסליים החשובים ביותר של היהדות, כמו שכולנו נבראו בצלם אלוהים, ולהפריד אותם מהדת. אבל אתה יודע, זה לא שרד, כי אם אין לך את הפרטיקולריות של הטקסים, של החגים, של לוח השנה היהודי והשפה המשותפת, אם אין לך חלק מהפרטיקולריזם הזה, אז אין שום דבר שנותן לו דביקות שנשארת.

ש: החזון הזה – שהיום הרבה יהודים פרוגרסיביים יזדהו אתו, לא תמיד היה החזון שלך. כמי שגדלה כיהודיה ועדיין עברה גיור בגיל 21 והפכה לחזנית ורבה, את התנגדת במפורש לעריכת טקסי נישואים לזוגות מעורבים. מה גרם לך לשנות את דעתך ולהתחיל לערוך חופות כאלה?

חלק מהסיבה שלא עשיתי נישואים בין-דתיים בהתחלה היה שרציתי להעביר מסר, שטוב שיהודים יתחתנו עם יהודים. גם הושפעתי מאוד מהעובדה שהמנטורים שלי לא עשו את זה, אז קצת הרגשתי שרבנים שלמים ובעלי אינטגריטי לא עורכים נישואי תערובת. ואז התחלתי לפגוש זוגות צעירים, או תלמידי בר מצווה, או תלמידים שהיו מעורבים מאוד כיהודים, ובאותו זמן התאהבו בבן זוג לא יהודי. הם היו באים אלי ואומרים: אנחנו מחויבים להקים בית יהודי, בן זוגי מוכן לגדל ילדים יהודים, ונצטרף לבית הכנסת שלך, האם תחתני אותנו? והייתי עונה: בבקשה, תצטרפו לבית הכנסת שלי, בבוא היום אני אערוך את טקס קריאת השם של הילד שלכם ואת הבר מצווה שלו, אני יכולה לעשות הכל חוץ מלעזור לקדש את הנישואים שלכם. והתחלתי לראות איך אני סוגרת את הדלת בפני אנשים. אנשים אמרו: 'את הרבה שלי, גדלתי אתך ואת לא תעשי את האירוע החשוב ביותר בחיי? ואז את עוד אומרת שתקחי את הכסף שלנו ונהיה חברי הקהילה?'. ההרגשה היתה שזה פשוט כל כך צבוע.

וגם התחלתי לחשוב לעצמי אולי הנישואים האלה הם באמת ההתחלה של יצירת בית יהודי. ושיהיה ברור, אני לא עושה נישואים בין-דתיים לזוגות שאינם רוצים בית יהודי, שאינם מתחייבים לגדל ילדים יהודים. אני רוצה להבהיר זאת היטב, שלא לדבר על כך שאני דורשת שהם ייקחו קורס יהדות לפני החתונה. אני לא דורשת מהם להתחייב להתגייר, אבל אם אתם אומרים שאתם מחויבים להקים בית יהודי, אתם צריכים לדעת מה זה. אנחנו צריכים לדבר על זה, אז המעמד הזה לבדו עוזר להם לדבר על השאלות הגדולות האלה, ועוזר לאנשים שאינם יהודים להבין מה זה אומר להקים בית יהודי ואז אני עושה את זה איתם כי אני נפגשת עמם כמה פעמים, ויש להם מערכת יחסים עמוקה עם הרבה.

ואז זה היה באמת הסרת ספק עם זוגות, שוב ושוב, כי זה גרם לי להרגיש כאילו אני לא עושה את הדבר הנכון עבור העם היהודי באמריקה. ואנשים אמרו: אנחנו מקימים בית ביחד, והתחלתי לחשוב לעצמי שאולי אני צריכה לערוך את הנישואים שלהם בטקס יהודי, כהוכחה לזה שאני מוכנה לעשות הכל כדי לתמוך בחיים היהודיים שלהם. הרי זה יכול להיות זיכרון יהודי שלהם, תחת החופה עם רבה.

ש: איך המדיניות החדשה הזאת שינתה את הקהילה שלך במהלך השנים האחרונות?

הקהילה השתנתה בהחלט, במספר המשפחות המעורבות שמחוברות עמוקות לקהילה, בזכות עמדתנו המזמינה להפליא. חלק מהשינוי קרה לא במקרה, כשעברתי מבית הכנסת הרפורמי בסקרסדייל, שבו שירתתי כ-10 שנים; כשבאתי לכאן שיניתי את המדיניות שלי, וזה גם היה גם קל יותר. ואחרי 12 שנה שאני עושה את זה כאן, אני מרגיש שזה הדבר הנכון שרבנים צריכים לעשות היום באמריקה. לא עשיתי מחקר מדעי, אבל התוצאות שלי מראות שזוגות שאני אומרת להם כן, נשארים חלק מהקהילה היהודית. אני עורכת את טקס קריאת השם של התינוקות שלהם, והם חברים בקהילה. אני כאן מספיק זמן כדי לראות שהם מגדלים משפחות יהודיות, ולכן אני מרגישה כאילו עיצבתי ועזרתי לאנשים להישאר בחיים היהודיים בצורה אחרת. ואז הם באים לבית הכנסת שלי, בניגוד למה שקרה לכל כך הרבה מהם שדחיתי.

ש: בדרשה עוצמתית מאוד שנשאת ביום כיפור השנה, דיברת על איומי האנטישמיות באמריקה, מימין ומשמאל. זה היה לפני הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. האם האנטישמיות גורמת לאנשים לחזור יותר ליהדות שהיא יותר מבוססת אתניות?

הייתי עיוורת אם לא הייתי רואה איך האנטישמיות מאלצת אנשים להזדהות כמי שהם, ומזכירה להם מי הם. אבל אני אהיה עצובה מאוד אם נצחיות היהדות תהיה תלויה בהשפעה שלילית כמו אנטישמיות. זה לא הרעיון של היהדות בעיני. אנחנו מתמודדים עם רדיפות על כל ההיסטוריה שלנו והאנטישמיות היא השנאה העתיקה ביותר, אבל מה שאנחנו מגלמים ומייצגים בסנטרל הוא יהדות שמחה, יהדות שאתה רוצה להיות חלק ממנה של זה, זה גורם לך להרגיש שיש תקווה בעולם ואתה מבין את זה בצורה אמיתית.

ש: מסקרנת אותי התפילה ב"סנטרל". הכנסתם לתפילות הרבה קטעים בעברית, שפה שבאופן היסטורי הרבנות הרפורמית דחתה, אבל אתם גם שרים בוב דילן, כמובן באנגלית, כחלק מהתפילה. יש כאן מגמה, או עיקרון מנחה כשמדובר בלחנים וטקסטים?

אז בתור חזנית למדתי שכמעט כל מה שנחשב מוסיקה יהודית הושאל או נגנב, מ'התקווה' למנגינות של ברכת המזון וכמעט כל מנגינה שאנחנו חושבים עליה כמסורתית יהודית. בבית הכנסת שלנו אנחנו פועלים במסורת יהודית אותנטית של נטילת מנגינות שהן 'קליפות' והעלאה של ניצוצות בכולן, לקדש אותן. אבל הכי חשוב הוא, שלתפילה יש עוצמה עבור אנשים כאשר היא מדברת בז'אנר או בשפה שהם מבינים. לעתים קרובות אנחנו נתפלל באנגלית, לעתים קרובות אנו מתפללים בעברית, כי אתה רוצה לפעמים ללכת לאיבוד. התנועה הרפורמית דחתה מזמן את העברית, אבל הייתי אומרת שבבית הכנסת שלי כאן, 75% מהתפילה עצמה היא בעברית. אבל אני לא רק מדברת על שפה, זה צריך להיות בשפה מוזיקלית מוכרת. אתה יכול ליהנות ולהעריך חזנות, אבל יש תחושה שזה גם קצת זר, כמו אופרה. הייתי חזנית במשך שמונה שנים והרגשתי שתפקידי הוא לחנך את הקהילה שלי ולעזור להם לטעום את התקופות הרבות של המוסיקה היהודית. הבחירות שלנו הן מאוד אקלקטיות וגם אני מנסה לגעת בצבעים שונים של זיכרון יהודי. אז לפעמים נשיר מנגינות ישנות כמו של אדון עולם, שאנשים שגדלו בשנות החמישים מכירים מבית הכנסת הפרברי שבו הם ישבו עם הוריהם, ולפעמים נבחר שיר מהרדיו ונשיר אותו, ואז נוסיף משהו כמו 'אמריקה היפה' וזו תהיה תזכורת שכולנו אמריקאים ביחד. אז מוסיקה משחקת הרבה תפקידים שונים, וחלק ממה שאנחנו עושים הוא שאנחנו מזכירים אנשים של נאמנויות רבות קהילות אנחנו חלק.

בסנטרל נהגתם תמיד לשיר מנגינות של הרב שלמה קרליבך, אבל אז הכרזתם על הפסקה של שנה בגלל טענות, שהושמעו בעיקר לאחר מותו, על התנהגות מינית פסולה. ספרי לי על זה.

עשינו הרבה קרליבך אבל הפסקנו לשנה אחת, והשנה הזאת תסתיים בינואר 2019. אנחנו לא מענישים את קרליבך, זה לא התפקיד שלי לעשות תשובה בשבילו. התפקיד שלי הוא להקשיב לקורבנות וליהודים רבים בקהילה שלי, בעקבות תנועת MeToo#, שאומרת: לא יכולתי ללכת לבית כנסת אחד או לקמפ יהודי שבו לא שרו את הלחנים של מי שתקף אותי. הרגשתי שהאחריות שלי היא לשמוע את הקורבנות האלה ולומר: אני שומעת אתכן. ובעוד שאני כן יכולה להפריד את האמן מן האמנות, ואני הולכת לחזור ולשיר מוסיקה של קרליבך בעתיד, אני הולכת לקחת שנה הפסקה, שבה לא אשיר כלום שלו, כי אני רוצה שתדעי אני שומעת אותך וכשאנחנו עושים שנה בלי קרליבך אנחנו מוצאים לחנים וקטעי מוזיקה חדשים, ואנחנו לומדים למה אנחנו לא עושים את המוזיקה הזאת במשך שנה, ובסוף השנה בית הכנסת שלנו והתפילה שלנו לא יהיו אותו דבר. אנחנו הולכים לחזור לקרליבך וזה המסר: לא שאני מענישה את קרליבך או מוותרת על האמנות שלו. אני לא רוצה להיפטר האמנות של פיקאסו או וגנר, אני באמת מרגישה שחלק מהתרומות המדהימות ביותר לאמנות בעולם באה מהאנשים המסובכים והפגומים ביותר. יש ניצוץ של אלוהות אפילו בנפש המושחתת ביותר – זה חלק מהתיאולוגיה שלי.

סנטרל הוא מוסד ניו יורקי, ולא קשה לנחש שהוא אחד מבתי הכנסת המצליחים והעשירים ביותר בארה"ב. עד כמה לדעתך המציאות של הקהילה שלך שונה מזו של קהילות רפורמיות אחרות מחוץ לעיר?

אני מכירה בכך שאנחנו בבועה יהודית רצינית. סוג הדברים שאנחנו חושבים עליהם ומתמודדים אתם שונה לגמרי ממה שקורה כמעט בכל בית כנסת. רוב בתי הכנסת דואגים איך למלא את התקציב, ואילו אצלנו היקף התרומות עצום. אחרים דואגים איך יישמרו השורות מלאות, כאשר לנו יש משהו כמו 800 משפחות ברשימת ההמתנה. גדלתי בבית כנסת אחר לגמרי בטאקומה, וושינגטון. זו קהילה עם רב אחד ועם 300 משפחות שיגיעו ממרחק גדול, כך שכל אחד מאתנו, הילדים, היה אחד משניים-שלושה יהודים בבית הספר שלו. מה שהערכתי בחוויה הזאת הוא שיהדות של עיר קטנה עשויה להיות חזקה מאוד, וליהודים שמרגישים כאילו הם שומרי היהדות יש גם הזדהות חזקה. בעלי גדל באופן דומה כיהודי היחיד בוורמונט הכפרית, הוא היה צריך לנסוע 30 מייל לבית הכנסת הקונסרבטיבי הקרוב, בברלינגטון. זה לא יוצא דופן שיהודים מערים קטנות מרגישים קשר עמוק ואחריות ליהדות. לפעמים הם גם מרגישים שאין אצלם מסה קריטית, ואין להם מספיק משאבים ושהיהדות היא לא בת קיימא, וזה מצער.

ובאמת הרבה קהילות, גם רפורמיות, דועכות וגם נעלמות. מה העתיד של היהדות במקומות האלה?

אני דואגת למצב היהדות, ואני חושבת שמה שיקרה יותר ויותר – וזה לא בהכרח חיובי – זה שיהיו לך עוד מקומות כמו סנטרל שיהפכו למרכזים יהודיים, ולא רק לבתי כנסת מקומיים. כבר היום יש לנו מספר חברים מחוץ למדינה, כמו בחור מדלאוור שמצא אותנו באינטרנט וכתב לנו 'אתם בית הכנסת האהוב עלי'. הוא הצטרף ועכשיו הוא מגיע לניו יורק בחגים, וביתר השנה הוא מצטרף לשידור החי של התפילות שלנו אונליין. הוא משלם דמי חברות והוא רוצה שנעשה את ההלוויה שלו כשהוא ימות. היה לנו אדם שבגלל מצב בריאותי היה מרותק לביתו, בניו מקסיקו. הוא שילם דמי חברות וצפה בתפילות שלנו מדי שבוע באינטרנט. כשהוא נפטר, וזו היתה בקשתו, בני משפחתו הטיסו את גופתו מניו מקסיקו לסנטרל, ואנחנו ערכנו את הלוויה שלו.

מאות אלפים צופים בשידורים שלנו, מכל מקום, גם מחוץ לארה"ב, וזו היהדות שלהם. היום היתה לי שיחה עם תורם שרוצה לממן העברה של שיעורי הגיור שלנו לאינטרנט בשידור חי, כך שנוכל להגיע לקהל הרבה יותר גדול. אני לא בטוחה שנעשה את זה כרגע אבל בסופו של דבר נגיע לזה. זה עולם חדש לגמרי ולשם הדברים הולכים, במיוחד כשהטכנולוגיה שוברת את המחסומים של איך אתה בונה קהילה וכמה רחוק אתה יכול להיות מבית הכנסת שלך. אז גם אם אנחנו לא סופרים את כל האנשים האלה כחברי הקהילה, חלקם חושבים עלינו כקהילתם, ולדעתי יהיו עוד מקומות כמו סנטרל שייצגו את היהדות עבור קהילה הרבה יותר גדולה. למרבה הצער זה תהליך שיהיו לו נפגעים. חלק מהקהילות היותר קטנות לא שורדות כבעבר, ואנחנו הולכים למציאות של מרכזים יהודיים גדולים. הם שיהפכו למוקד של החיים היהודיים הגדולים.

ש: ציינת שמאות אלפי צופים בתפילות שלכם, והראית לי שההערכה המדהימה הזאת מתבססת על נתונים, שלפיהם גם הצופים היו מחוברים אונליין לתפילות שלכם ממאה מדינות שונות. תפילות שבת וחג שעוברות בשידור חי זה דבר גדול בזרמים הליברליים, ומעניין אותי מה עושה היהדות הזאת, יהדות ש"שוברת את האינטרנט", מה היא עושה לתפקיד הרב והרבה?

אם הייתי צריכה לחשוב שזה מה שאני עושה, הראש שלי היה מתפוצץ. קיבלנו 750 תרומות מגולשים שצופים בלייב-סטרים שלנו השנה. שניים מהצ'קים היו על 10,000 דולר. הם לא חברים, אלה אנשים שאומרים 'אנחנו צופים בכם ואתם בית הכנסת שלי, ואני רוצה לתרום'. זה מטורף, אז אני מכירה בכך שיש לנו קהילה ברשת, ואנחנו חושבים איך לגשת אליהם. עכשיו שכרנו סטודנט לרבנות שהתפקיד שלו לנהל את דף הפייסבוק שלנו בתקופת החגים. השנה הזמנו את הגולשים לשלוח לנו את שמות יקיריהם, כך שבמהלך התפילה רצו 700 שמות על המסך וניתן היה לגלול אותם. אנחנו רוצים לומר ליהודים שם בחוץ: אנחנו רואים אתכם. אתם עלולים להרגיש כאילו אתם באמצע שום מקום, ואין לכם בית יהודי, ואנחנו מרגישים אחריות כלפי זה. ומבקשים מאתנו יותר דברים עכשיו, כי יש לנו יותר מוניטין ואני צריכה לבחור בקפידה. אני מבינה שמה שאני עושה מייצג קהילה הרבה יותר גדולה. אני חושבת על הדברים האלה כל הזמן ומרגישה אחריות גדולה, שאני צריכה לחשוב על מסר שיעזור להניע את הקהילה היהודית קדימה. אחרי פיטסבורג הייתי בתוכנית "Today Show" וחלק ממני הרגיש כאילו אני לא באמת רוצה לעשות את זה, בכנות, כי אני לא ממש אוהבת להיות בטלוויזיה, אבל עשיתי את זה כי זה היה חשוב לדבר אחרי פיטסבורג. ואז חשבתי לעצמי שאני הפנים של היהדות עבור מאות מיליוני אנשים באמריקה שצופים במופע היום. זה סוג של טירוף. Today Show!

ש: אז כשאת יושבת באולפן של Today Show, את רואה לנגד עינייך את הצופים הלא יהודים ולא את היהודים?

אני מדברת לאמריקה, ברור. כשאני מדברת עם בית הכנסת אני מדברת עם יהודים. כשאני מדברת ב- Today Showאני חושבת לעצמי איך לייצג את היהדות מול אמריקה ומול העולם. והעובדה שהצופים רואים את הפנים של היהדות כאשה-רבה וכקוריאנית, היא משוגעת ופרועה. אני מניחה שזו השליחות שלי באיזשהו אופן.

ש: באותו נאום במאי האחרון, מייקל שייבון ביקר את הכיבוש הישראלי במלים קשות ביותר, מגנה את "סוהרי האנושות" שמשתמשים בשיקולי ביטחון רק כתירוץ. האם זה הטון הדומיננטי של התנועה הרפורמית, או שבתנועה שלך הטון הוא עדיין הטון שלך, שמקפיד להישמע ציוני גם כשאת מבקרת את מדיניות ישראל בשטחים למשל?

אני מרגישה שכאשר מישהו חכם כמו מייקל שייבון נוקט סוג כזה של פשטנות… ראייה חד-ממדית של ישראל, אני מאוכזבת מאוד. יש מספיק אשמה בשביל כולם. ישראל צריכה לקחת על עצמה את האחריות לחלק מהבחירות הרעות שעשתה לאורך הדרך, וכמה מהדרכים שישראל ממשיכה לנקוט שאינן עומדות בקריטריונים דמוקרטיים גבוהים, בערכים יהודיים. אבל בשבילו, להטיל את כל האשמה על ישראל, מבחינתי זו בורות-מרצון ביחס להיסטוריה של הסכסוך הזה, מקורותיו וזה מנציח את האופן שבו ההנהגה הפלסטינית – או חוסר ההנהגה הפלסטינית – מאמצת את הנרטיב של הקורבן והקורבניות הופכת להיות חלק כל כך עמוק בזהות שלהם. בעיני זה חוסר אחריות עבורו לא לעשות את אותה כמות של חשיבה ולא לדבר עם אנשים בצד הישראלי כמו שהוא מדבר עם הפלסטינים. זה הרגיז אותי, ולחשוב שהוא מייצג בכך את היהדות הרפורמית, גם זה הרגיז אותי.

ש: גם את השמעת דברים נגד ישראל.

הביקורת שלי באה בעומק מתוך אהבה, כי בסופו של דבר אם יהודי אמריקה היו אומרים 'כן, כן, כן' לכל מה שקורה ואנחנו לא ממש עוסקים במה שקורה – אז אנחנו לא מבינים למה הילדים שלנו, כולם, הופכים מנוכרים לישראל. אנחנו לא מחנכים אותם על מה שקורה, הם מרגישים מרומים על ידי בתי הכנסת שלנו שמלמדים אותם רק נרטיב אחד. הם מגיעים לקולג' והם שומעים משהו אחר והם אומרים: כן, הקהילה היהודית לא היתה כנה אתי. יש משהו שאנחנו לא עושים נכון. בסופו של דבר אני חושבת שזה יכול להשתפר ואנחנו צריכים להיות חלק מהשיחה הזאת".

ש: לסיום אני רוצה לשאול על הנהגה רבנית נשית, שהיום היא כמעט נורמה עבור ילדים יהודים רבים שגדלים בבתי כנסת, אפילו בחלקים מסוימים של האורתודוקסיה. אז כאשר הרבנות הופכת נגישה יותר עבור נשים כמוך – אילו אתגרים נשארו למנהיגות נשית?

הקהילות היהודיות שלנו תמיד שיקפו את סוג הבעיות החברתיות שעדיין ישנן, ואחרי מה שנחשף בתנועת #MeToo, אנחנו יודעים שיש עדיין סקסיזם ואלימות מינית המכוונות בכמויות גדולות כלפי נשים. כל זה עדיין קיים, גם בקהילה היהודית. ואולי זה נשמע עוצמתי שאני יכולה להתמנות כרבה של מוסד גדול כמו מרכז, אבל אתה עדיין יכול לספור על יד אחת את מספר הנשים בתפקידים כאלה. זה כמו להגיד שאמריקה כבר לא גזענית כי בחרנו את ברק אובמה. זה ברור שיש הרבה עבודה בשטח. עדיין יש אי-שוויון בין גברים ונשים בכל שלבי החיים היהודיים ממוסדות כמו פדרציות עד עמדות הרב. הערות סקסיסטיות עדיין מוטחות בנשים, כדי להעמיד אותן במקומן, וגם אני חוויתי את זה לאורך כל הקריירה שלי, כך שיש לנו עדיין כברת דרך, שלא לדבר כמובן על זה שבתוך היהדות יצוקה הפרדה של תחומי האחריות בין המינים. אנחנו יכולות להרגיש שיש לנו מקום, אבל זה לא מה שהמילה הכתובה מאפשרת מלכתחילה.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics