"אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם"
(בבלי שבת, דף י ע"ב)
התורה פותחת בסיפור בריאת העולם. אולם, יותר משבא הכתוב לספר לנו על בריאת העולם הוא בא לספר לנו על בריאת השבת. בשורות הבאות ברצוני להראות כי התורה עצמה מציגה את השבת כרעיון מהפכני, וכי מימוש 'שובר המתנה' עליו היא מתנוססת, עדיין ממתין להיענות מצידנו.
המדרש, הפרשנות המסורתית והמחקר המודרני הרבו לעסוק בשאלות פרשניות ותיאולוגיות העולות מתיאור הבריאה הראשון, המופיע בבראשית א, א – ב, ג. סיפור זה נתפס כסיפור שלם ולכיד מבחינה ספרותית, אולם עיון מדוקדק בכתובים מעלה שהוא למעשה הרכב של כמה סיפורי בריאה שונים שאוחדו תוך כדי הותרת עקבות ברורים לתהליך ההרמוניזציה. בדברים הבאים אבקש להבחין בשני סיפורי בריאה מרכזיים שאוחדו לסיפור הרמוני אחד. אולם עיקר טענתי היא שהסיפורים אוחדו מתוך מגמה מרחיקת לכת, והיא בריאת השבת. בשני הסיפורים הורכב תחילה תהליך הבריאה משבעה שלבים שבאחרון שבהם נברא האדם, אולם סיפורי בריאה אלו כווצו לתוך מסגרת של שישה ימים. כך הפך האדם מנזר הבריאה לאחד מן הברואים ביום השישי וכך הפכה השבת לתכלית מעשה שמים וארץ.
סיפור הבריאה ערוך בצורה מחושבת וסימטרית. הפתיחה והחתימה מהוות מסגרת לסיפור:
בראשית א, א: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"
בראשית ב, א: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"
עיון מדוקדק ביחידה הטקסטואלית שלפנינו מעלה שסיפור הבריאה מכיל למעשה שלושה סיפורי בריאה שונים. ניתן לכנות סיפורים אלו בכותרות הבאות:
א. 'הוא אמר ויהי': בריאה באמצעות אמירה
ב. 'הוא עשהו': האל האומן
ג. 'ויהי ערב ויהי בוקר': בריאה בימים (אריגת שני הסיפורים זה בזה)
על פי סיפור הבריאה הראשון, העולם נוצר במאמרות. אלהים מדומה בסיפור זה למלך אשר מצווה ודבריו מתגשמים מיד. זהו סיפור קצר, מדוד ומדויק, המכיל את האמירה האלוהית ואת הגשמתה המיידית, ובנוי אפוא על יסוד שתי אנאפורות: "ויאמר אלהים", "ויהי כן". אם נרכז את הסיפור הזה לבדו נקבל את סיפור הבריאה הבא:
(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר
וַיְהִי אוֹר:
(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
(ז)וַיְהִי כֵן:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה
וַיְהִיכֵן:
(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ
וַיְהִי כֵן:
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם
(טו) וַיְהִי כֵן:
(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ
וַיְהִי כֵן:
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם
(ל) וַיְהִי כֵן:
לפנינו סיפור יצירה שלם ואחיד שתכליתו לייחס את כל היש לאלהים, מלך העולם, המצווה ודברו קיים. קיימות בו שמונה אמירות היוצרות: אור, רקיע, ימים, דשא זרע ופרי, מאורות, חיות הנבראות מן המים, חיות הארץ, ולבסוף – האדם. בפרשה רק שבעה "ויהי כן", כיוון שבריאת החיות השונות נתפשת כיצירה אחת המתהווה בציווי כפול להוצאת החיות – אמירה למים ואמירה לארץ. האדם הוא היחידה השביעית שנבראת בסיפור זה, ובריאתו מנוסחת באופן מעט שונה מאמירות הבריאה האחרות. היא מתוארת כאמירה מלכותית בלשון רבים (pluralis maiestatis) וכהזמנה לעשיה של ממש: "נעשה אדם". חריגות אלו נועדו להאדיר את אירוע השיא של הבריאה; האדם הוא נזר הבריאה.
תכנית בריאה זו אינה מחולקת לימים ואינה מותאמת לימי השבוע. אכן, לפי תכנית זו הימים נוצרו רק בשלב הרביעי עם היוצרות המאורות שנועדו "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (פס' יד).
סיפור הבריאה השני מתאר תהליך בריאה שונה לחלוטין. בתהליך זה האל מתואר כאומן היוצר את העולם. המציאות אינה מתהווה באמירה אלא בפעולה של האל המפסל את עולמו מן החומרים שהרכיבו את היש עוד לפני תהליך הבריאה. אם נבודד את מרכיבי הסיפור הזה נקבל שוב תיאור בריאה חסכוני ומדוקדק:
(ב) הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם:
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד:
זהו סיפור עשייתו של העולם. העולם נברא באמצעות פעולה יוצרת של אלהים, הפועל בחומר הקדום. האל בסיפור זה רואה, מבדיל, עושה ובורא. הבריאה אינה מתרחשת במאמר, בדיבור, אלא באמצעות מגוון פעולות. חומרי היסוד היו קיימים בעולם – היתה ארץ, היו מים – אלא שהארץ היתה שוממה וצחיחה.
הסיפור חסכוני ומדוקדק והוא מורכב מפעולות שונות של האל ומשיפוטן על ידו, כאומן המסיים את מלאכתו, מתבונן בה ומכריז על השלמתה. השיפוט קובע שאת הכל עשה יפה – "כי טוב". גם בסיפור זה מורכבת הבריאה משבעה שלבים, עליהם ניתן לעמוד באמצעות הצירוף החוזר "וירא אלהים (…כי) טוב" ובאמצעות תיאורי העשייה המופיעים בין הצירופים החוזרים.
גם סיפור בריאה זה אינו תואם כלל את החלוקה לימי השבוע כפי שהיא מופיעה בפרשייה, ולמעשה, גם לסיפור בריאה זה אין דבר עם ימי השבוע. תחילתה של דרמת הבריאה היא באיתור האור הטוב ובהבדלה בינו לבין החושך. לאחר מכן האל יוצר את הרקיע, המבדיל בין מים עליונים ותחתונים. תיאור זה חסר את יצירת היבשה, כנראה מפני שהנחת מחברו היא שאותה הארץ שהוגדרה בתחילת הפרק כ"תוהו ובוהו" היתה קיימת וחשופה. את יצירת האדמה בשלב הבריאה השלישי מחליפה פעולתה של הארץ – היא מוציאה עשב, עץ ופרי. לאחר מכן ברא האל את המאורות. סביר להניח שגם על פי סיפור זה המאורות הם שקבעו את תחומי היום והלילה ויצרו את חילופי הזמנים. בשלב הבא ברא האל את התנינים הגדולים ואת חיות המים, אחריו את חיות הארץ ובשלב השביעי את האדם. לאחר בריאת האדם מסכם הכתוב: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (פס' לא). בבריאת האדם מסתיים תהליך הבריאה כולו.
שני סיפורי הבריאה נערכו תוך כדי שילובם זה בזה ויצרו לא מעט צרימות. דומה שניתן לעמוד על פעולתו ומגמתו של העורך אשר ארגן מחדש את שני הסיפורים שעמדו לפניו. לאחר ששילב את שני הסיפורים, הוא הוסיף את פסוקי המסגרת לסיפור הבריאה – בתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ולבסוף "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – וכך יצר מסגרת אחידה לסיפור החדש. מלבד זאת, נעמוד על ארבע הוספות הרות משמעות.
בשני סיפורי הבריאה טורח העורך להשגיר את תפיסת האדם כצלם אלהים, כך:
השימוש במונח "עורך" לא נועד לפגום חלילה באמונה כי האלהים הוא מחבר התורה. אני משתמש במונח זה כדי לתאר את האופן בו שולבו שני תיאורי הבריאה. אני מבקש לאמץ כאן את החידוד של פרנץ רוזנצוויג אשר סימן את מחבר התורה באות R גדולה. יש כאלה אשר בשבילם האות מייצגת את ריבונו של עולם (בדומה לאופן בו הרב פרופ' מרדכי ברוייר ניסח את 'תורת הבחינות') וישנם כאלה המסתפקים ב-'Redactor'. תיאור האדם כצלם אלהים מבאר את העמדתו כנזר הבריאה, אולם הוא ממלא תפקיד נוסף. כאייקון של האל מייצג האדם בפעולותיו את האל הבורא על שני תיאוריו: המלך המצווה והאומן היוצר. נוכחותו של האדם בעולם מעידה על הבורא שיצר את הכל וגם אותו – את האדם – בצלמו. כך, עקרון 'צלם אלהים' מייצג מתח: מצד אחד הוא מאדיר את האדם באמצעות הדמיון לאל; מצד שני מעיד על מגבלותיו – האדם אינו אל, אלא ייצוג בלבד של האל הבורא.
אלהים משפיע ברכות על בריאתו. ברכות אלו מעניקות ליצורים החיים מעין אוטונומיות בעולם שברא האל. ברכת האל היא המאפשרת את ההתפשטות השלטונית של החיות והאדם ומקנה להם את הזכות לנצל את משאבי הבריאה. הברכות יוצרות היררכיה ברורה בין שלבי הבריאה השונים: הטבע הדומם מועמד לרשותו של החי כולו וזה נתון לשלטונו של האדם. אולם אלו ואלו נתונים לשלטונו ולמרותו של האל המלך-הבורא.
פעולת העריכה האחרונה שיש לעמוד עליה היא כינוסם של שני סיפורי הבריאה, הבנויים על שבעה שלבים כל אחד, למסגרת של ימי הבריאה המכוננים את ימי השבוע. כך נולד השבוע בן שבעת הימים וכך נולד העקרון המופשט של השבוע המחזורי. בניגוד למחזורים הטבעיים של היממה והחודש, אשר נקבעים בהתאם לגרמי השמים, למחזוריות של השבוע אין עוגן קוסמי. השבוע הוא יצירה תרבותית. כללו של דבר, סיפור הבריאה הנחיל לעולם כולו את המחזור השביעוני של ימי השבוע.
שני סיפורי הבריאה הגרעיניים מציגים את האלהים כבורא עולם ומתארים כיצד התבצעה בריאה זו. תיאור זה, על שני הפנים שבו, מציג את הבריאה במסגרת המונותיאיסטית: כל היקום הוא פעולתו של האל היחיד. לפי הסיפור הראשון אל זה הוא מלך ללא מתחרים, שאינו נתקל במכשולים (בניגוד לסיפורי בריאה חלופיים מן המזרח הקדום): "הוא אמר ויהי" (תהלים לג, ט). לפי הסיפור השני האלהים הוא אמן המבדיל ומכניס סדר ביסודות הפרועים שהרכיבו את היש וכך הפך אותו לקוסמוס, היינו ליקום יפה ומסודר: "אשר בידו מחקרי ארץ" (תהלים צה, ד).
שני הסיפורים בנויים על פי מבנה שביעוני. אולם בניגוד לאופן שבו מכיר כל ילד את סיפור הבריאה, בשניהם השלב השביעי הוא בריאת האדם. דומה שמתוקף הקדושה המיוחסת למספר שבע, זוהה האדם כנזר הבריאה, כתכליתה ואף זכה למעמד של קדושה – היות מעין אל בעולם שברא האלהים למענו.
באמצעות תיאור הבריאה במסגרת של ימים חולל העורך מהפכה מושגית ותיאולוגית בסיפורי הבריאה שעמדו לפניו. הוא כיווץ את שני הסיפורים השביעוניים ותחם אותם במסגרת של שישה ימים והוסיף להם את היום השביעי, יום השבת, כגולת הכותרת של הבריאה.
המשמעות היסודית ביותר של שינוי זה היתה פיחות במעמדו של האדם בבריאה. בניגוד לסיפורים ששימשו חומרי גלם לסיפור הבריאה שלפנינו, בהם האדם הוא תכלית הבריאה וחותמה, הרי שבסיפור הערוך נברא האדם באותו יום שבו נבראו הבהמות. מדרש חז"ל המפורסם דורש לגנאי את בריאת האדם בסוף תהליך הבריאה: "שאם תזוח עליו דעתו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (בבלי סנהדרין, דף לח ע"א). אולם יותר מהעובדה שהבריאה אינה מתחילה באדם, חשובה העובדה שהבריאה אינה מסתיימת בו. הבריאה מגיעה לסופה במנוחתו של האל ביום השביעי. האדם אמנם זוכה לכבוד מיוחד הנובע מהיותו 'צלם אלהים', והוא אף מקבל ברכה ושליטה על משאבי הטבע כולל החיות – אולם הוא אינו זוכה לקדושה. האדם מבורך אך אינו מקודש. לעומת זאת, הזמן הוא שמתקדש: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". הקדושה באה לידי ביטוי לא בשליטתו של האדם על הטבע, בהיותו נזר הבריאה; הקדושה גלומה דווקא בנסיגתו של האדם ובחובתו להגביל את עצמו ולשחזר את רגע השיא של בריאת העולם – מנוחת האלהים המצווה והיוצר ביום השבת.
סיפור הבריאה נחגג מדי שבת. ללא המקצב השבועי וללא השבת מתפוגגת תודעת הבריאה והזמן הופך לרצף מתמיד של חולין. ללא פעולה אקטיבית של ציון השבת – סיפור הבריאה נותר חסר ערך. מדי שבת נדרש האדם, צלם האלהים, להיענות לקדושה – לסגת ולהגביל את עצמו. היצירה אינה שיאו של השבוע אלא המנוחה. זו מנוחת האדון שזכה בברכתו של האל לרדות ולכבוש, כפי שעולה מעשרת הדברות שבספר שמות, ויותר מכך – זו הענקת המנוחה לעבד, לאמה ואף לחיות שלא טעמו מן הברכה, כפי שעולה מעשרת הדברות שבספר דברים.
בריאת כל בני האדם בצלם אלהים נועדה ליצור שיוויון בסיסי בין כל בני האנוש. ניסוח מופלא של מגמה זו מופיע בספר חנוך ב':
"יי במו ידיו יצר את האדם, ובדמות פניו, את הקטן ואת הגדול יצר יי. המחרף את פני האדם מחרף את פני-יי, המתעב את פני האדם, מתעב את פני-יי, הבז לפני האדם בז לפני- יי".
(תרגום: מכאל שניידר, "מראה כהן", עמ' 249)
במשך השבוע היחסים ההיררכיים מטשטשים את יכולתנו לראות את שיוויון הערך שבין כל בני האדם; במשך השבוע אנחנו מתקשים אפילו לראות את עצמנו כבני-אדם. השבת נועדה לאפשר לנו לחזור אל ששת ימי הבריאה ולהכנס בין השמשות אל מציאות חלופית.
קבלת השבת היא סירוב לתפישת עולם שבו האדם נדון לעבדות והחלפתה בפתיחת הנפש כלפי החירות; זהו סירוב לתפישת עולם מטריאליסטית שרואה במציאות טבע מנוכר והחלפתה בהכרעה אמונית לראות את המציאות כקוסמוס, מעשה בריאה בעל פוטנציאל להיות "טוב מאוד". פתיחת הלב לקראת השבת היא פתיחת הלב לקראת התקווה, שבה נקרא האדם לחזור ולהפנים את מקומו בעולם כיצור נברא ולהאיר מן הקודש על החול.
גרסה רחבה יותר של המאמר התפרסמה בכתב העת 'כיכר העיר: בימה ליהדות ישראלית', גליון 2: השבת והחיים, והיא ניתנת לקריאה בבלוג של שרגא בר און באתר academia.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
