תמכו בנו
הסכמי קדם-נישואין קדומים

השימוש בהסכמי קדם-נישואין שמטרתם להגן על זכויותיה המשפטיות של האישה נתפס בדרך כלל כחידוש מודרני. אך למעשה, הסכמים כאלו היו נפוצים מאוד בקרב קהילות יהודיות לאורך הדורות, והם זכו ליחס חיובי מצד הפוסקים. ד"ר אילת סג"ל מתארת את הרקע שהוביל ליצירתם של הסכמים אלו, ואת השפעתם על המציאות המשפחתית והמשפטית של נשים יהודיות
בתעודה מן הגניזה שנכתבה בשנת 1118 במצרים מופיע תיעוד מרתק של סכסוך בין בני זוג אשר התרחש לפני קרוב לאלף שנים. על פי המתואר בתעודה, כמה חודשים לאחר נישואיהם של אותם בני זוג נתגלעה מריבה בין האישה לבין אחיותיו של בעלה הטרי. בעקבות כך, תבעה האישה לקיים את ההסכם עליו חתמו היא ובעלה לפני נישואיהם – שם סוכם כי אף שהכלה תעבור לגור בבית משפחת בעלה, שמורה לה הזכות לדרוש לעבור יחד עמו לדירה נפרדת אם תתעורר מריבה בינה לבין אמו או אחיותיו. ואכן, בשל המריבה נאלץ הבעל לשכור דירה אחרת עבורו ועבור אשתו ולעבור לגור בה בנפרד מאמו ואחיותיו. לאחר כמה חודשים, כשנתקל הבעל בקושי לממן את תשלום השכירות של הדירה הנפרדת, הגיעו בני הזוג להסכמה כי הם יחזרו לגור בבית משפחת הבעל, אך זאת תחת תנאים רבים: מגוריהם יהיו בחלק נפרד של הבית, הכנת האוכל והארוחות ייעשו בנפרד, וייאסר על אחיותיו של הבעל להיכנס לאיזור של הבית בו מתגוררים בני הזוג. בנוסף, האשה שמרה לעצמה את הזכות לדרוש שוב מעבר דירה באם תתעורר מריבה משפחתית נוספת.
אופיו של הסכסוך המתואר בתעודה העתיקה הזו נשמע מוכר מאד. אולם המנגנון ההלכתי אשר עמד לטובתה של האישה בדרך לפתרון הבעיה – ההסכם עליו חתמו בני הזוג לפני נישואיהם – מוכר הרבה פחות.

הסכמי קדם נישואין, כך מתברר, היו בשימוש נפוץ לאורך ההיסטוריה היהודית. הסכמים אלו היוו גורם משמעותי בהגנה על נשים ועל זכויותיהן במסגרת חיי הנישואין ובמניעת מצבי עיגון מסוגים שונים. במחקר שסיימתי לאחרונה איתרתי וחשפתי מקורות המעידים על קיומם של הסכמי קדם-נישואין להגנת האישה תוך בחינת הרקע ההלכתי, החברתי וההיסטורי אשר הוביל ליצירתם והערכת מידת ההשפעה שהייתה להם על המציאות המשפחתית והמשפטית של נשים יהודיות בהסטוריה של עם ישראל.
הסכמי קדם-נישואין להגנת האשה נכתבו על ידי בני הזוג או משפחותיהם בסמוך לאחד מטקסי ההתקשרות ביניהם – השידוכין, האירוסין או הנישואין, ושובצו כחלק מהכתובות (שבניגוד להיום, לא שימשו רק כמסמך ריטואלי אלא קבעו בפועל את תנאי ההתקשרות בין בני הזוג), או כחלק משטרי האירוסין והתנאים. כיום נמצאים בידינו שטרות אותנטיים שנשתמרו מהתקופה בה נכתבו, לצד כאלו המופיעים בספרי שטרות או שמצוטטים בספרות הפסיקה והשו"ת. מאיסוף החומרים הללו עולה כי במשפט העברי נעשה שימוש רחב בכלי הלכתי זה כדרך להגן על נשים במסגרת חיי הנישואין ולמנוע מהן מצבי עיגון. הנושאים הנידונים בהסכמים הללו רבים ומגוונים: הסכמים שנועדו למנוע אלימות מצד הבעל כלפי אשתו; כאלו שמטרתם היא להגן על האשה מפני מגורים במקום לא רצוי; התחייבות הבעל שלא לגרש את האשה בניגוד לרצונה; התחייבות לתת לאשה גט "שכיב מרע" (כלומר גט שיחול אם הבעל ימות מן המחלה המסוכנת בה חלה, ואזי יחסך מן האישה הצורך בייבום או בחליצה), והתחייבות לתת לאשה גט מותנה בזמן במקרה בו הבעל יוצא לנסיעה למרחקים כדי להצילה מעיגון אם לא ישוב. יחסם של פוסקי ההלכה להסכמי קדם-נישואין היה חיובי לאורך הדורות. הם הכריעו שלהתחייבויות בהסכמי קדם-נישואין ישנו תוקף משפטי מחייב, ובמקרים רבים כפו על הבעל לקיים את הדברים אליהם התחייב, גם במקרים שבהם על פי שורת הדין (כלומר, אם לא היה נכתב ההסכם) לא היה חל עליו כל חיוב.

כתובה איטלקית מהמאה ה-17 ובה רשימת תנאי קדם-נישואין שונים
אוסף משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד

זאת ועוד, מניתוח של הסכמי קדם-נישואין והספרות ההלכתית הקשורה אליהם עולה כי אכן חל שיפור במצבן המשפטי של נשים בקהילות בהן נעשה שימוש בהסכמים אלו. השפעתם הרחבה של הסכמי קדם נישואין ניכרת למשל במקרה של "שטר חליצה". בשטר זה, הנכתב סמוך לנישואים, מתחייב אח החתן כי במקרה שאחיו ימות ללא צאצא והאלמנה תזדקק לחליצה כדי שתוכל להנשא לאחר, הוא יחלוץ ללא עיכוב וללא העלאת דרישות כספיות. מטרת ההתחייבות היתה למנוע מצב בו היבם ינצל לרעה את הצורך בשיתוף פעולה מצדו במעשה החליצה, ויעכב אותו כדי לסחוט ממון מן האלמנה. השימוש בשטר זה היה מקובל לאורך חמש מאות השנים האחרונות בקרב קהילות אשכנזיות וספרדיות שונות, ומקורות רבים מלמדים כי מכוחו כפו חכמים על יבמים לחלוץ גם במקרים שבהם היו מהססים לעשות כן אם לא היתה לפניהם אותה ההתחייבות. כך למשל כותב ר' יעקב ריישר אשר פעל בגליציה בסוף המאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה-עשרה: "כלל הדבר פוק חזי מאי עמא דבר [=צא וראה כיצד העם נוהג] בענין שטר חליצה שנהגו ונתפשט בקרב כל ישראל לכופו על החליצה מכח שטר" (שו"ת שבות יעקב, חלק ב סימן קל). במקום אחר הוא מציין כי המציאות הרווחת בימיו היא שגבר שאינו מצליח להשיג שטר חליצה מאחיו יתקשה למצוא כלה שתסכים להנשא לו: "נער אחד רווק שרצה לישא אשה אך שאין רוצין להתחתן עמו כאשר נהוג עכשיו בזמנינו שאין מתחתנין עם מי שיש לו אח ואין לו ממנו שטר חליצה בחנם" (שם, סימן קכח). תיאור זה מלמד כאלף עדים על העוצמה הרבה שהיתה להסכם קדם-נישואין זה בהגנה על נשים, ועל עמידתן האיתנה של הנשים ושל בני משפחותיהן לספק עבורן הגנה משמעותית זו.
אך למרות התיעוד הרב לקיומם ולהשפעתם של הסכמי קדם-נישואין לאורך ההסטוריה היהודית, בשיח הרווח בימינו נחשבת ההצעה להשתמש בהם כדי לפתור את מצוקתן של מסורבות גט ועגונות כחידוש "מודרני". רבים אינם מודעים לכך שאף שהמונח "הסכם קדם-נישואין" הוא אכן מודרני, הכלי ההלכתי עצמו הינו עתיק כימיה של התורה שבעל-פה: מתקופת חז"ל ועד לעת המודרנית נעשה בו שימוש נרחב כאמצעי להגנה על נשים. הגברת המודעות לקיומם של תקדימים כה רבים לשימוש בהסכמי קדם-נישואין, וכן ליחסם החיובי של הפוסקים כלפי ההסכמים הללו, עשויה להועיל בצמצום ההתנגדות אליהם כיום ובהחזרתם כאפשרות יעילה וראויה בפתרון בעיות של מסורבות גט ועגונות.

השארת תגובה