ג'וש ארונסון
אני פוגש את ד״ר יהודה קרצר, נשיא שותף של מכון הרטמן ואחד הקולות המרכזיים המנסים לפענח את ה-DNA של יהדות ארה"ב, ברגע טעון במיוחד. בישראל, האש כמעט ודממה אחרי מלחמה ארוכה ומדממת. באמריקה, האומה עומדת בפני בחירות גורליות שעשויות לעצב מחדש את פני הדמוקרטיה שלה. שני התהליכים הללו, מסביר לי קרצר, אינם מקבילים – הם משתקפים זה בזה וקורעים את הקהילה היהודית לגזרים.
שאלתי אותו את שאלת השאלות: האם הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות הגיע לנקודת אל-חזור? "מערכת היחסים נותרה על כנה," הוא ממהר להבהיר, "אבל היא מורכבת הרבה יותר ממה שנראה מרחוק". לדבריו, בעוד שלפני 7 באוקטובר שררה דאגה גדולה מאדישות וניכור, התגובה של יהודי אמריקה לטבח הייתה סולידריות עצומה, שהוכיחה שהפחדים אולי היו מוגזמים.
אבל כאן מגיע ה"אבל" הגדול. "חלק מזה נשחק בשל אורך המלחמה והתפיסה שישראל האריכה אותה מסיבות פוליטיות ונלחמה באכזריות רבה מדי", אומר קרצר. הוא מודה כי העלייה באנטישמיות כחלק מהעוינות הגלובלית לישראל חיברה מחדש יהודים רבים לסיפור היהודי, אך באותה נשימה, אותה עוינות מרחיקה אחרים. "זו תהיה טעות לחשוב שרק תופעה אחת מתרחשת כרגע. המצב דינמי מאוד, וזה לא עוזר שהתקשורת מתעניינת באופן לא פרופורציונלי בקרעים מאשר באזורים שבהם הקשר חזק".
כשאנו צוללים לפוליטיקה האמריקאית, קרצר מנתח את מה שאני מכנה "דילמת טראמפ" של יהודי אמריקה. איך הם מתמודדים עם נשיא שתומך בישראל אך נתפס כמאיים על הדמוקרטיה האמריקאית? "הנשיא טראמפ ממשיך להיות בזוי בקרב רוב היהודים האמריקאים שהם ליברלים פוליטית", הוא קובע. אך מיד מסייג: "רבים מאיתנו אסירי תודה על מנהיגותו בדחיפה להפסקת אש ולעסקה שהחזירה את החטופים… גם אם אנו מבינים, בכאב, שחלק מזה קרה בגלל הדרך הבריונית שלו לכפות תוצאות".
כאן טמון המלכוד. קשה להם להפריד בין מדיניות החוץ הזו, שלדברי קרצר נראית גם כמשרתת את האינטרס הכלכלי האישי של טראמפ, לבין "התהליכים והמדיניות האנטי-דמוקרטיים" שממשלו קידם. יהודים ליברלים רואים בתהליכים אלו שחיקה של התנאים שהגנו עליהם במשך זמן רב.
הקיטוב הפוליטי באמריקה, מסביר קרצר, מסוכן במיוחד. "הפוליטיקה האוטוריטרית של טראמפ, המיושרת עם זו של ראש הממשלה נתניהו, יוצרת מצב שבו ערכים ליברליים ותמיכה בישראל נמצאים במתח זה עם זה". התוצאה הרסנית למי שמנסה להחזיק בשני העולמות. "הציונות הליברלית – כמו פוליטיקה מתונה באופן כללי – נדחקת על ידי הקיצונים", הוא אומר. המלחמה החריפה זאת, כי מלחמות מאלצות אנשים לבחור צד. "ציונים ימנים (כולל ממשלת ישראל) ופרוגרסיבים קיצוניים משמאל קושרים קשר לאתגר את העמדה הציונית-ליברלית המרכזית".
האם הזהות של יהודי ציוני וליברל עדיין אפשרית? קרצר נאחז בתקווה. "אני עדיין מאמין… שהעמדה הציונית הליברלית השואפת לראות מדינת ישראל חזקה חיה בשלום עם שכנותיה היא בת קיימא והנכונה ביותר מבחינה מוסרית. אנו עומדים בפני לחץ… מהעובדה שממשלת ישראל אינה מקדמת את האג'נדה הזו".
כדי להמחיש את עומק השבר, אני שואל את קרצר על הפוליטיקה הבוערת של ניו יורק ועלייתם של פוליטיקאים כמו זוהרן ממדאני, פרוגרסיבי אנטי-ישראלי מוצהר. קרצר מנתח את הפילוג היהודי סביב ממדאני לארבעה גורמים:
ההשלכות, לדברי קרצר, חמורות. לא רק שממדאני משנה את הנורמות של מה פוליטיקאי יכול לומר על ישראל, אלא שהוא חושף שהפילוגים בקרב יהודי ארה"ב "מרגישים בלתי ניתנים לגישור". כאן קרצר מגיע לנקודה הכואבת ביותר: "כאשר קהילה כבר לא יכולה להסכים על מה שהופך אותנו לבטוחים, זה הופך אותנו לבלתי מסוגלים לעמוד על שלנו בקול ובאסטרטגיה אחת קוהרנטית".
האם זה קבוע? "הפילוגים האלה בהחלט מודלקים על ידי המלחמה," הוא אומר. "אולי יש סיבה להאמין שאם הפסקת האש תחזיק מעמד, אם יום אחד יהיה שינוי מנהיגותי בישראל… הפילוגים הללו לא חייבים להיות קבועים". הוא מדבר על הצורך לחזור ולבנות "אוהלים גדולים" ומכילים, גם אם זה אומר לנסות ולשקם שיח עם אותם אנטי-ציונים "שאינם מבקשים את השמדת ישראל אלא שיש להם ביקורת נוקבת".
בעוד בישראל מדברים על "היום שאחרי", נדמה שיהדות אמריקה עדיין נלחמת על הלגיטימציה של עצמה. קרצר מותח ביקורת נוקבת על ישראל בהקשר הזה. "מתחילת המלחמה היה לי ברור שלמלחמה יש כמה חזיתות", הוא אומר. "הלחימה בפועל… וכן מלחמת המידע העולמית על פעולותיה של ישראל והמוניטין שלה. אני לא חושב שישראל לקחה את המלחמה השנייה הזו ברצינות". הוא נוקב ומאשים: "כמעט ללא השקעה במסרים בשפה האנגלית, מעט מאוד התייחסות להשלכות הבטיחותיות של יהודים ברחבי העולם, ומעט עניין במוניטין של ישראל למעט בהגנתיות (ניסיון לזכות את עצמה מהאשמות ברצח עם)".
לדבריו, שני כוחות פועלים כאן. האחד הוא "מאמץ מתואם של אויבי ישראל לשנות את הנרטיב", והוא עובד. השני, הוא אומר בכנות, "הוא שהמלחמה אכן הייתה קטסטרופלית בעזה, ואנשים שמחפשים הסברים… ימצאו תשובות קלות באינטרנט… בתמיכה בפלסטינים על פני הישראלים".
הטיפול, לשיטתו, חייב להיות כפול: ישראל צריכה להיות "ברורה ומשכנעת יותר" בטיעוניה, ובמקביל, "המדיניות הישראלית צריכה להשתנות… לדכא את הרעיונות המסוכנים ש'אין חפים מפשע בעזה', לקדם ערכים דמוקרטיים, ולטעון לערכה המוסרי של ישראל לא רק כעמדת הסברה אלא כמי שהיא שואפת להיות".
ומה עם הצעירים? שאלתי. האם ישראל היא עדיין מקור לגאווה או למבוכה? "צעירים יהודים אמריקאים נמשכים כרגע בין ההשלכות החברתיות והמוסריות של תמיכה בישראל… לבין כוח החיבור לעם היהודי שרבים מהם הרגישו לראשונה ב-7 באוקטובר. גאווה ובושה אינן סותרות זו את זו כרגע, אבל זה רגע קריטי לוודא שהסיפור הזה יסתיים טוב".
בסיום שיחתנו, אני שואל את קרצר אם השבר בלתי הפיך ומה הוא מדמיין שיקרה בעוד עשר שנים. "כמחנך," הוא עונה, "אני לא חושב שזה עוזר לנו להיות פטליסטים… או לנסות לחזות תוצאות בעתיד כאילו אין לנו כוח להשפיע". הוא מציע חזון אחרון, מעין מפת דרכים לשיקום. "מדינת ישראל קמה כי העם היהודי היה זקוק לה… אבל היא שואפת להיות פרויקט משותף… ו'עיר על גבעה' מוסרית המממשת את מיטב ערכי המסורת היהודית. אני חושב שהיא עדיין יכולה להיות כל הדברים האלה".
אבל זה דורש שני דברים. "זה דורש שישראלים יבינו שביקורת אינה חוסר נאמנות ולפעמים היא אפילו מתנה, במיוחד כשהיא מגיעה מאהוביך. מרחוק, אנחנו יכולים להיות חברים ביקורתיים שרואים דברים שקשה יותר לראות מקרוב". ומהצד השני? "יהודי התפוצות זקוקים לחינוך טוב יותר והזמנות להבין מהי ישראל ומה דורשת נאמנות לעמנו". "אם נצליח בשני הקצוות," הוא מסכם בנימה של אופטימיות זהירה, "לא רק שהקהילות הללו יישארו קשורות יחד; אנו עשויים להיות מסוגלים לשתף פעולה כדי לקדם את הגרסה הטובה ביותר של ישראל".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
