תמכו בנו
עמלק

המלחמה המצווה בעמלק מדור לדור מבטיחה, באופן פרדוקסלי, את אי הכחדתו מעל דפי ההיסטוריה. יוסקה אחיטוב, מנסה לעמוד על משמעויות בנות זמננו של הארכי אויב המקראי. האם המלחמה הנצחית בו היא מנת חלקו של עם ישראל או של אלוהיו? ולו נשווה את אויבינו הנוכחיים לעמלק, האם משתמע מכך שלעולם לא נגיע עמם לשלום?

זכר עמלק לא נמחה עד היום, ומצוות מחיית עמלק הפרובלמטית עודה נוכחת בלבושים שונים וממשיכה להעסיק אנשי הלכה והוגי דעות עד ימינו. הכינוי "עמלק" תופס מקום בראש משפחת המושגים הקרובים, כמו 'ערב רב' ואחרים, המייצגים אויבים אולטימטיביים של עם ישראל מכאן, ושל אלוהי ישראל מכאן .מקומו זה של עמלק, הוא בשל הצגתו על פי פשוטו של מקרא כאויב המשותף של ישראל ואלוהיו, ובשל החובה לשנאתו והשמדתו המוחלטת.

מה עולה מעיון בתפקודו של עמלק בדרשותיהם של רבנים שונים בחוגי הציונות הדתית בימינו? מתברר שאף כי לא מעט רבנים מתונים בציונות הדתית מזהירים מפני כל זיהוי קונקרטי ואקטואלי של עמלק בימינו ומפני השלכות חמורות שעשויות להיות לכך, אי אפשר להתעלם מקולותיהם של אחרים בציונות הדתית שאינם נרתעים מעיסוק בזיהוי שכזה. קולות אלה עולים במיוחד בתגובה לאירועים שהזמן גרמן, כמו פיגועים או פרשות השבוע המזדמנות. בניתוח ההתבטאויות השונות בסוגיה זו יש כמובן להבחין בין שימוש רטורי גרידא, הנועד לבטא רגשית את עוצמת הזעזוע מן הפיגועים הקשים, לבין התכוונות מחוש בתומדויקת, שרק בה אדון להלן.


השיר "נדר" מאת שלונסקי. ציור שמואל כץ. הגדה של פסח.
הוצאת המחלקה לתרבות הקבוץ הארצי 1964

המסקנות וההשלכות המפורשות העולות מהשימוש במושג עמלק הן המעידות על עוצמת ההתכוונות המחושבת בשימוש בו. כך עולה, למשל, משילוב המושג עמלק עם דיונים והוראות הנוגעים למוסר המלחמה ולטוהר הנשק. גם עיצוב המדיניות הפוליטית הראויה כלפי הפלשתינאים, ככל שהיא שואבת את השראתה מהמושג עמלק, יכולה להעיד על מידת ההתכוונות המחושבת בשימוש במושג.

זיהוי קונקרטי של אויבי ישראל בימינו עם עמלק שולל מיידית כל אופציה של כריתת שלום או פשרה כלשהי עמם, כולל מיתון או ריסון של הפעילות המלחמתית בהם. שוב ושוב חוזרת אצל "משתמשי עמלק" המובאה המדרשית שגינתה את שאול על שריחם על מלך עמלק: "אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש זוטא קוהלת, פרשה ז, ומקבילות).

באופן פרדוקסלי הצו המקראי, לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולא לשכוח, והכרזתו של הקב"ה על מלחמה בו מדור דור "מבטיחה" כביכול את עמלק מפני הכחד הסופית בשלב כלשהו של ההיסטוריה האנושית. נוכחותו אמורה ללוות את עם ישראל לאורך כל הדורות.
עם זאת הנכחתו של עמלק בימינו איננה חייבת בהכרח להיות כרוכה בזיהוי קונקרטי של עם מסוים כלשהו. היא יכולה להתגלגל אל דימויים מופשטים של תכונות אנושיות, או של מהויות מטאפיזיות שאף שהן אינן מעלמא הדין, הן נוכחות בו במובן כלשהו. מכל הלבושים שהולבשו על עמלק, אבקש להתמקד באחד מהם, האופייני לתיאולוגיה של חוגי הרב קוק ולהציג את מגוון האופציות שנפתחו על פיה בתהליכים פרשניים ודרשניים שונים בימינו.

ניתן להציג את התיאולוגיה הזאת בארבע נקודות קצרות הנמשכות זו מזו:
האלוהות נוכחת בכל ההוויה
הרע איננו ישות עצמאית והוא איננו רע מוחלט
לרע נועד תפקיד חיובי(!) והוא לאַתגר את הטוב, הגנוז לעיתים במעמקים, ולהוציאו לאור עולם באמצעות ההתמודדות אתו, וכך לשכלל את העולם ולהעלותו לרמות גבוהות יותר.
גם הרע לא יושמד אלא יעבור טרנספורמציה וייהפך לטוב.
על בסיס ארבע נקודות אלה ניתן להבין את דבריו המדהימים של הרב קוק על עמלק בחיבורו "עין אי"ה" (על ברכות ח"ב), בו הוא מבחין בין צורך "השעה" להלחם בעמלק, אבל לא להשמידו אלא רק להחליש אותו, כדי שעמלק יוכל להמשיך ולמלא את תפקידו החיובי בהצבת אתגר דיאלקטי של "כוחו המנַגֵּד" לישראל ובכך לתרום לקידום טהרתו של עם ישראל. וזה לשונו:
"משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנַגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות … הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, … אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו …לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א [=כי אם] ההחלשה 'ויחלש יהושע את עמלק'. א"כ האבן הזאת [=שמשה ישב עליה] היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם מצד מבט השעה אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי".
ברוח זו נכתבה גם הפסקה הידועה הבאה, באורות הקודש (ג, עמ' שכו):

"… וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו של סיסרא למדותורה בירושלם, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא".

גם תלמידו הגדול, הרב חרל"פ הציע לנהל את המלחמה בעמלק בדרך לא אלימה, (בספרו מי מרום על פרשת כי תצא):

"לאהוב את ישראל אהבה טבעית ולחוש ולהרגיש את מה שעשה לנו עמלק ומתוך זה לשנוא אותו שנאה טבעית… ומתוך האהבה הטבעית לישראל אנו מוחקים את עמלק מן העולם".
אצל הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק, אנו מוצאים "חלוקת עבודה" כמעט הפוכה בין ישראל והקב"ה במלחמה בעמלק. דווקא ברמה האנושית – המלחמה בעמלק חייבת להיות ממשית ואלימה, ואילו ברמה האלוהית לא זו בלבד שאין מלחמה בואלא ששם שוררת אפילו אהבה כלפיו.
"כלפי עמלק יש דינים שבית דין של מטה חייב לקיים. אנו נמצאים בעולם הזה, שבו יש לקיים הלכות. אבל הן אינן סותרות או שוללות אידאליות עליונה, רוממות עליונה, התרוממות פנים-פנימית, התעלות פסיכולוגית, פנימית ורוחנית אל יסוד צלם אלוהים שבבריאת האדם: 'ויברא אלוהים את האדם בצלמו'."
תפיסה זו נטועה במישור התיאולוגי-מטאפיזי יותר מאשר במישור האתי, שבו, כאמור לעיל, נעשים מאמצים פרשניים לשחרר את בני האדם מהחובה הקונקרטית להלחם בעמלק. ועדיין ההתמודדות המוסרית עם דילמת עמלק זו יכולה לבוא על פתרונה – לפחות החלקי – ככל שתישלל עקרונית היכולת לזהות קונקרטית את עמלק. והנה, בנקודה זו ניתן למצוא אצל תלמידיו של הרצי"ה גרסאות נוגדות. מחד, יש הטוענים בשמו שהוא התנגד לזיהוי של אויבי ישראל בימינו עם עמלק ומאידך אחרים שמצאו לנכון אף להדגיש בשמו כי "שנאת עמי ערב לישראל, ליהודים, לציונות – איננה על פיסת קרקע; איננה סכסוך גבולות; איננה טריטוריאלית. איבתם היא עמלקית".

ברור שלפנינו מחלוקת קריטית משום שכאמור לעיל, הענקת תו-זיהוי כזה למלחמות ישראל בימינו שוללות על הסף כל נכונות לפתרונות אפשריים של פשרה ושלום.

 

השארת תגובה