אנו עומדים בפתחו של חג הפורים, שבו נקרא את מגילת אסתר המספרת על מאבקו של עם ישראל להישרד, ועל נצחונו. המגילה משרטטת את המאבק כעימות בין שתי דמויות מרכזיות: מרדכי, המייצג את עם ישראל, והמן המייצג את עמלק – אויבו המיתולוגי של עם ישראל. הקשר בין המן הרשע לבין עמלק הוא לא רק פריט ביוגרפי יבש, הוא הציר התיאולוגי והספרותי שעליו נעה כל מגילת אסתר, והסיפור מסתיים בניצחונו של עם ישראל על הקמים עליו להורגו.
בימים אלה, הסמוכים לחג הפורים, מדינת ישראל מתעמת שוב עם מי שנתפסים כנציגיו של עמלק – שליטי איראן, הפועלים במודע להשמדת העם היהודי. אנו בטוחים שגם הפעם עם ישראל ומדינת ישראל יצאו ממאבק זה כשידם על העליונה. לפיכך דווקא בימים אלה חשוב להבהיר לעצמנו את טיבו של המאבק בין הטוב לבין הרע, בין עם ישראל לבין מי שמסומן במונח עמלק, עלינו לחזור ולעיין במקורות ישראל, כדי שנדע על מה המאבק ומהם הנורמות ההלכתיות והמוסריות הקובעות את המותר ואת האסור במאבק זה. חלילה לנו שנצא ממלחמה זו, המצטרפת למלחמה נגד החמאס, בניצחון צבאי, אבל בכישלון מוסרי ודתי.
נפתח את הדיון דווקא בדמותו של המן, המזוהה כגילום של עמלק. כידוע, במגילת אסתר המן אינו מכונה מכונה "עמלק" במפורש, אלא "אגגי". הזיהוי לעמלק מתבצע דרך הקישור למלך אגג, מלך עמלק מימי שאול המלך (שמרדכי מוזכר כצאצאו). ספרות חז"ל והתרגומים העמיקו את הזיהוי, והפכו אותו לשושלת יוחסין מפורטת. מבחינתם, המאבק בשושן הוא המשך ישיר של המלחמה שציוותה התורה: "תמחה את זכר עמלק". תרגום שני לאסתר (אחד משני תרגומים לארמית, שבנוסף לתרגום המילולי כולל גם חומר מדרשי ואגדי רב) מפרט את הגנאלוגיה של המן, המגיעה עד לעמלק בן אליפז בן עשו.
גם התלמוד הבבלי דן בעימות בין מרדכי להמן כהמשך למאבק ההיסטורי בין שאול לאגג, ומסביר מדוע מרדכי לא כרע ולא השתחווה: ביטוי של גאווה לאומית מול זרע עמלק. לפי התלמוד, שאול לא הרג את אגג – וכתוצאה מכך נולד המן. כלומר, לפי מסורת זו, העימות בין ישראל לעמלק הוא עימות מיתי. כל מי שמסומן כעמלק יש להורגו, שאם לא כן, הוא יקום ויפגע בישראל.
אין זה מעיינינו כאן לבדוק את הגנאלוגיה הממשית של המן. מה שבולט במסורת זו הוא עובדת יסוד אחת: יש עימות מתמשך בין הטוב לבין הרע: עם ישראל מסמן את הטוב ועמלק מסמן את הרע. לפנינו מאבק בדמון, שתמיד ובכל מצב יש להשמידו.
בימים אלה, רבים מאיתנו חווים את המלחמה עם איראן, כמו גם את המלחמה עם החמאס כימים בעלי משמעות מיתית: עם ישראל המגלם את הטוב נתבע למלחמה שתכליתה אחת: השמדת עמלק. דווקא על רקע זה חשוב להאזין לקולה המרסן והמיוחד של מסורת ישראל. המאבק באויבי ישראל אינו רק מאבק נגד הקמים עלינו להורגנו. מאבק זה הוא גם מאבק על נפשנו, על ערכינו המוסריים והדתיים, ועל הווייתנו כבני אנוש.
בשבת שלפני חג הפורים נוהרים המתפללים אל בית הכנסת, כדי לקיים מצווה אחת: שמיעה של קריאת פסוקי המקרא העוסקים במחיית עמלק:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
העמדתם של פסוקים אלה במרכז החובה הדתית מעוררת תמיהה: כיצד אפשר להצדיק הרג של בני אדם ללא הבחנה, רק בגין מוצאם. יתר על כן, ציווי זה סותר קביעות יסודיות של המקרא המניח כי כל אדם נברא בצלמו של האלוהים, ולפיכך העונש המושת על האדם הוא אך ורק בגין חטאו: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד, טז).
מתח זה מחריף לנוכח העובדה ששאול המלך מצווה על ידי שמואל לממש את צו התורה ולהרוג את העם העמלקי:
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוִֹ ממִּצְרָיִם .עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁרלוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר"
פסוקים אלה מעלים את השאלה המוסרית העמוקה: האם המסורת היהודית מחייבת ויתור על החובות המוסרית האוניברסליות בגין חובת הציות המוחלט לאל?
טקסטים מקראיים אלה ואחרים הובילה את הפילוסופית היהודייה סימון וייל למסקנות קיצוניות. לנוכח השתלטות הטוטליטריזם הנאצי, היא לא היססה לקבוע כי עם ישראל אשם בטוטליטריזם זה שכן הוא קידש את האכזריות והצדיק רצח עם. בספרה "הצורך בשורשים", היא כתבה "רוח ההשמדה שמשלה בכיבוש כנען, בהשמדת העמלקים… היא רוחה של 'החיה' החברתית. זוהי אותה הרוח שהעניקה השראה לאימפריה הרומית, ובימים אלה לנאציזם… התנ"ך הוא רצף של מעשי טבח. ישראל, בהנהגת אלוהיו הלאומי, השמיד עמים שלמים ללא היסוס… רוח זו של החרם האלוהי היא הרעל שחלחל לנצרות וליבשת אירופה כולה. המודל של עם נבחר המשמיד את אויביו בצו האל הוא השורש לכל פשעי הטוטליטריזם המודרני."
כתיבתה המקוממת של וייל גדושה בבערות היסטורית, ובשנאה לעם ישראל. למרות זאת קביעותיה הנחרצות מציבות שאלה: האמנם המקרא והמסורת היהודית מצדדים ברצח בני אדם בגין מוצאם הביולוגי? התשובה לשאלה זו היא חדה וברורה: תרבות ישראל ההיסטורית שללה שלילה מוחלטת את הלגיטימיות של רצח עם על בסיס גנאלוגי.
העיון בספרות היהודית הקלאסית מלמד כי חכמי ישראל התייצבו באומץ לימין העמדה המוסרית, ושללו את החובה להשמיד את עמלק. ההתנגדות למשמעותו של הטקסט המקראי התממשה בשלושה צירים מרכזיים: הראשון, ביקורות ומחאה כנגד הטקסט המקראי, השני, נטרול החובה הנורמטיבית הנגזרת ממנו, והשלישי עיצוב פרשנות השוללת את המשמעות הפשטנית של הטקסט.
כידוע, שאול לא מימש את הציווי של שמואל ולא כילה את מלאכת ההשמדה של העמלק. מדרש נועז בתלמוד (יומא, כב, ב), הופך את העימות בין שמואל לשאול כעימות על מקומו של המוסר: שמואל מייצג את צו האל ואילו שאול את הקול המוסרי, הביקורתי: "בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול 'לך והכית את עמלק' אמר: 'ומה אם בשביל נפש אחת אמרה תורה הביאו עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! אם אדם חטא בהמה מה חטאה! אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו! מיד יצאת בת קול ואמרה לו : 'אל תהי צדיק הרבה'" (קהלת ז, טז).
טקס עגלה ערופה מתבצע כאשר נמצא אדם מת בשדה מחוץ לעיר ולא נודע מיהו הרוצח, "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה,הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ, יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" (דברים כא, ו-ז). טקס זה, שאין לו מקבילות במסורות אחרות, משקף את מרכזיות ערך חיי האדם ואת החובה הנגזרת מכך.
לפי המדרש, שאול מפעיל שיקול דעת מוסרי-דתי ראוי, בניגוד לשמואל המתייצב לימין חובת הציות המוחלטת, גם במחיר פגיעה בחפים מפשע. המדרש דוחה את טענת שאול באמצעות מה שנראה, לכאורה, ככשל לוגי – ביקורת על האיש שאול ולא על הטיעון שהציג. המדרש טוען כלפיו: האיש שלא היסס להרוג את כוהני נוב (שמואל א, כב, יח) בוודאי אינו אדם מוסרי ולא נוכל ללמוד מוסר מרוצח. אלא שאם כן, לאמיתו של דבר, לפנינו לא כשל, אלא העצמת הטיעון המוסרי: על רקע מדרש זה, הקול והתביעה המוסריים מהדהדים שבעתיים.
אי הנחת העמוקה מחובת השמדת עמלק, חוזרת ועולה בספרות היהודית עד ימינו. חלק מחכמי ההלכה סבורים שקריאת פרשת "זכור" בשבת שלפני פורים היא חובה מהתורה, ולמרות זאת אין מברכים עליה, כדרך שמברכים על עשיית מצוות.
הרב יעקב סופר, מגדולי פוסקי ההלכה של העת החדשה, מסביר בספרו הקלאסי "כף החיים":
"לפי שעל השחתה אין מברכין. ואפילו השחתה דאומות העולם". הוא מבסס את קביעתו על מדרש שלפיו בשעה שישראל חצו את ים סוף בצאת ממצרים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה 'מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י, ב). כלומר, השמדת עמלק היא חובה הלכתית, המשקפת את רצון המחוקק, אך למרות זאת אין לברך עליה, שכן לא כל חובה דתית מבטאת בהכרח את הטוב המוסרי שיש להשתוקק אליו.
ביטוי ברור למגמת המורליזציה של הטקסט המקראי מצוי במסלול ההלכתי-נורמטיבי, שגיבשו השלם מצוי בפסיקתו של הרמב"ם. הוא מניח שלא רק שאסור להשמיד את עמלק אלא שניתן לצרפם לעם ישראל על ידי גיור (הלכות איסורי ביאה, פרק יב, יז). קביעה זו מבוססת על עקרון המצוי במשנה: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבלב את כל האומות" (כלים, פרק ד, ד). הרמב"ם מרחיב עיקרון עתיק זה, שבמקור הוחל על שבעת העמים שחיו בכנען, ומכילו גם על עמלק (שם, הלכה כו). מעמדה עקרונית זו הוא מסיק: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו לשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת המצווה" (הלכות מלכים פרק ו, הלכה א). מלחמת מצווה הוא מושג החל הן על מלחמת מגן והן על המלחמה בעמלק. הרמב"ם קובע למעשה שמכיוון שהעם העמלקי המקורי לא קיים (או לפחות לא ניתן לזיהוי), הרי אין צידוק להשמדתו, ולפיכך עקרונות המלחמה הצודקת תקפים בכל מלחמה.
אכן, יש בספרות ההלכתית גם תפיסות אחרות, המניחות כי מצווה זו תקפה ויש לרדוף אחר עמלק ולהשמידו. ואולם מהעובדה שיש בהלכה קול מוסרי ברור, יש להסיק כי הכרעתם של בני אדם לקבל עמדה כזאת או אחרת מבוססת על שיקול חוץ-הלכתי. היא מבטאת את השיפוט המוסרי האנושי ולא ניתן לגולל זאת על ההלכה עצמה.
בעתות מצוקה, כמו בימים אלה, חוזר ועולה הקול המחייב להשמיד את תושבי עזה, ואת מנהיגי איראן, המשורטטים כעמלק – המממש גילום דמוני של הרוע.
תפיסת עמלק כביטוי לרוע הדמוני מצויה בספרות היהודית. כך למשל כותב האדמו"ר רבי יהודה ליב אלתר, בספר דרשותיו "שפת אמת": "עמלק הוא שורש הרע הגמור שאין בו שום תערובת טוב כלל. …והוא בחינת עמלק… ראשית כוח הטומאה המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. ומחיית זכרו היא מצווה גמורה כדי להשלים השם והכיסא, שאין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק מן העולם. ועל כן במלחמה זו אין מקום לרחמנות, כי הרחמנות על עמלק היא אכזריות על השכינה הקדושה".
הדמוניזציה היא המפלט המוסרי המפוקפק ביותר של האדם, שכן מבצע הדמוניזציה מזהה את עצמו כגילום של הטוב, ומשתחרר מביקורת מוסרית. דמוניזציה של הזולת היא שלילת הקיום האנושי המכיל הן את הטוב והן את הרוע. היא מאפשרת הפעלת אלימות חסרת גבולות, הפוגעת לא רק בזר אלא גם בקרוב.
טלו לדוגמא את קביעותיו הנחרצות של הרב אלחנן וסרמן ממנהגיה של אגודת ישראל עד סמוך לשואה, שבה הוא נרצח. בחיבורו "עקבתא דמשיחא" הוא מפנה את חיציו פנימה ומחיל את הקטגוריה הדמונית – עמלק – על הציונות והציונים: "בזמננו אנו, התלבש עמלק במפלגות החופשיים המורדים במלכות שמיים… הציונות וכל גרורותיה, המבקשות לעשות את ישראל ככל הגויים ולהשכיח ממנו תורת אלוהיו, הרי הן בבחינת עמלק ממש. ומי הם העמלקים של דורנו? אלו הם המנהיגים הפורקים עול, שבנו להם עגל זהב חדש בדמות הלאומיות והארץ."
קשה להפריז בחומרת הדברים. הדמוניות העמלקית מוסבת עתה גם כלפי העם היהודי עצמו. אכן, מי שמכניס לעולמו הפנימי את היסוד הדמוני עלול לאבד את עולמו המוסרי. הוא לא יראה את הזולת, הם ייעשו לשקופים. מי שפוגע בזרים בשם הדמוניות עלול להפעיל קטגוריה זו על הקרובים ל… כשהקול המוסרי מושתק ואת מקומו תופס הדימוי הדמוני, מאבד האדם את יכולתו לראות את הזולת, והוא עצמו נעשה לעמלק. עמנואל לוינס תיאר היטב את האיום העמלקי על חייו של האדם: "עמלק הוא האפשרות התמידית של האדם להפוך את האחר לחפץ, להשמיד את החלש מבלי לחוש אחריות. לזכור את עמלק פירושו לעמוד על המשמר מול נסיגתה של האתיקה".
כנגד מגמה דמונית זו ראוי לתת תשומת לב מיוחד לספרות הפרשנית הענפה שניתנה לטקסט המקראי, שנועד להסביר ולהצדיק את הציווי המקראי. לכאורה, פרשנות זו מיותרת שכן הצו האלוהי מטיל על המאמין חובה בלתי מותנית. אלא שהפרשנות הגדושה משקפת בבירור את אי-הנחת מהציווי המקראי; גם אם האל ציווה להשמיד את עמלק, צו זה חייב לעמוד במבחן המוסריות, שכן האל עצמו הוא אלוהי צדק וישר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד); ""צַדִּיק אַתָּה ה', וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיך" (תהילים קיט, קלז); "ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר" (צפניה ג, ה). קביעות אלה, הפזורות בכל הספרות המקראית, מניחות כי האדם יודע את הטוב ואת הרוע ומשום כך הוא יכול לשפוט את צדקתו וטובו של האל. ולפיכך, במקום שהטקסט המקראי מבטא אי מוסריות, יש להתאים את משמעותו לנורמה המוסרית המחייבת.
ביטוי ברור לקריאה המוסרית של ההוראה המקראית מצוי בפרשנות שהציע הרב שמשון רפאל הירש. הוא מניח כי המלחמה נגד עמלק אינה מלחמה נגד גזע, אלא נגד הרוע. העמלקיות מגלמת את כוח החרב החותר להשגת השלטון והכבוד. הירש מתאר את ההתמודדות עם עמלק כמאבק בין "החרב" – "שלמענה יש להקריב את כל הערכים האלוקיים והאנושיים, הרוחניים והמוסריים", לבין "הקול" – הוא "קולו של האלוקים הקורא את האדם ומתוך האדם, שהוא הצו המוחלט של החוק המוסרי האלוקי".
עמדה דומה הציג הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה רבה של העיר תל-אביב. בספרו "דרשות אל עמי" הוא טוען כי עמלק הוא סמל של המיליטריזם, "שהסיף משמש לו לא רק לאמצעי אך [גם] לתכלית החיים, או יותר נכון, שזהו כל תוכן החיים שלו". אבל "השם יתברך אינו אוהב מלחמות בעולם, ואדרבה – 'שלום' שמו של הקדוש ברוך הוא, אכן מלחמה אחת הכריז למלחמת מצוה, זו המלחמה עם עמלק, המלחמה נגד המלחמות בכלל".
לדעתו, המלחמה בין ישראל לבין עמלק היא המלחמה שבין הסיף לבין הספר: "ומלחמה תמידית הוא בעולם בין הסיף והספר, וזה אינו נבנה אלא מחורבנו של זה". במלחמה זו אין להשתמש בכוח החרב: "את הרע לא נוכל לעקור מן העולם על ידי הרע… את הטרור לא נוכל להסיר מן העולם על ידי טרור מצד השני, ועל כן… אין לוחמים נגד הסיף על ידי הסיף".
החובה לזכור את עמלק מתפרשת מעתה כמופנית פנימה.
כבר בספרות ימי הביניים זוהה עמלק עם יצר הרע. ביטוי דרמטי להפנמה זו מצוי בספרות החסידות. המילה "לך" שבביטוי "זכור את אשר עשה לך עמלק", היא מילת המפתח. לפי הפרשנות החסידית, עמלק פוגע באדם עצמו ומסיטו מדרך הישר. בלשונו של ר' ישראל מקאז'ניץ "עמלק הוא יצר הרע צורר כל אדם".
ר' צדוק הכהן, מהוגיה המעמיקים של החסידות, טוען כי חובת הזיכרון המוטלת על האדם מקורה בכך שפיתויי יצר הרע אורבים לאדם תמיד, "אף כשהוא במעלה עליונה בקדושה ובטהרה, מכל מקום יהיה נזהר מפיתויי היצר הרע עמלק". הוא ממשיך וטוען כי מחיית זכר עמלק משמעה החובה "לשרש ולעקור שורש הרע והיצר הרע". המאבק עם הרוע הפנימי הוא מתמיד, כי לא ניתן למחוק אותו כליל. דרמה זו מתחוללת בתוך מרחב חיי האדם; הוא הנאבק עם הנטייה העמלקית שבו. בלשונו של ר' ישראל מקא'ניץ: "בכל דור ובכל שעה היא המלחמה הגדולה אשר אנו נלחמים תמיד". המקרא מצווה לא לשכוח מלחמה זאת – "לא תשכח".
בהתאם למסורת זו כותב הרב שמשון רפאל הירש הערה רבת חשיבות לימינו: "אל תשכח דבר זה. אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק .. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך" (פירוש לתורה דברים כה, יט). בעקבות מסורת זו כותב לוינס כי עמלק "מייצג את הרוע המוחלט המופיע בהיסטוריה, את זה שתוקף את 'הנחשלים אחריך' – כלומר, את אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם. המלחמה בעמלק אינה מלחמה לאומית, אלא חובה מוסרית נגד האדישות המוחלטת לסבלו של האחר."
האתגר המוסרי העומד בפני אדם נבחן בשעות הקשות בהם נראה שאין גבול לרוע. האלימות הנגדית עלולה לעלות כפיתרון מפתה. ואולם דווקא אז נתבע האדם להפעיל את מלוא כוחותיו המוסריים כדי לא להיכנע לרוע. במצבים אלה קל למצוא הצדקות במקורות כאלה ואחרים בספרות היהודית, המצביעים על החובה להשמיד, להרוג ולאבד את המזוהים כמבצע רוע. דווקא ברגעים אלה צריך לזכור את החובה והאחריות המוסרית המחייבת הבחנה חדה וברורה בין המותר לבין האסור: המסורת היהודית סירבה לאמץ את עקרון הכוח ותבעה ריסון דחפים.
מסורת זו איפשרה גם לאבי האומה, אברהם אבינו, להתייצב מול אלוהיו ולתבוע ממנו לא להשמיד את סדום: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה). כפי שהראיתי בספרי "יהדות בין דת למוסר", רובה המכריע של מסורת ישראל דחתה את הרעיון שלפיו המוסר נגזר מצו האל, ואימצה את התפיסה שהמוסר אינו מותנה בצו האל. בכוחם של בני אדם לדעת את הטוב ולפעול על פיו. האדם והאל חברים באותה קהילה מוסרית, ואמורים לפעול על פי הסטנדרטים המוסריים.
בלשונו של ר' דוד בן זמרא, מגדולי חכמי ישראל, שפעל במאה השש עשרה: "וצריך שיהיו משפטי תורתנו מתאימים אל השכל והסברא, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (שו"ת רדב"ז חלק ה).
אכן, דווקא ברגעים קשים בהם בני אדם נדחפים להפעלת כוח עולה הדרישה המוסרית: לעולם אסור לו לאדם להידמות לרעים שבבני אדם. אלימות וכוח כגילום של שלימות נוגדים את דימויו של אלוהי ישראל, שכוחו האלוהי מתממש דווקא בריסון.
כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם שרים את שירת הים, ובין פסוקי שירה זו נאמר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'". לכאורה, פסוק זה מבטא את ניצחון הכוח האלוהי על כל האלים. אבל מדרש קדום – "מכילתא דרבי ישמעאל" דוחה קריאה זו ומפרש את הפסוק באופן הבא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" – מִי כָּמוֹךָ בָּאִלְּמִים. מִי כָּמוֹךָ רוֹאֶה בְּעֶלְבּוֹן בָּנָיו וְשׁוֹתֵק".
הכוח העילאי האלוהי מתממש דווקא באילמות, בריסון. ומן האדם נתבע לפעול באופן דומה כי גבורת האדם היא מתממשת בכיבוש יצריו, ולא באלימות.
