האמירה המפורסמת ביותר של ר' נחמן מברסלב היא "מצווה גדולה להיות בשמחה". אך מה טיבה של אותה שמחה? וכיצד מגיעים אליה? פרופ' צבי מרק טוען כי בניגוד לשמחה הנובעת מהתבוננות בטוב שבעולם, כוונתו של ר' נחמן היא לתנועה מלאת מאמץ המתגברת על טבעו הקשה של העולם וצומחת מתוך לב האדם השבור
אחד המשפטים המצוטטים ביותר מפי ר' נחמן מברסלב הוא "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". מה פשר ההנחייה של ר' נחמן להיות בשמחה? האם כוונתו לתפיסה אופטימית של המציאות, לאמונה תמימה בטוב שבעולם? וכיצד יכול האדם להגיע לאותה שמחה? עיון בדברי ר' נחמן אודות השמחה מעלה תפיסה מורכבת שלה וחושף את מערכת הקשרים הסבוכה בין שמחה, עצבות, ולב נשבר.
עיון בהקשר בו נאמרה ההוראה "להיות בשמחה תמיד" מעלה באופן ראשוני את מורכבותה של השמחה אצל ר' נחמן:
"מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ… וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד".
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)
בדברים אלו מבהיר ר' נחמן שהשמחה אינה תגובה טבעית של האדם לטוב השופע עליו, וגם לא התמקדות באלמנטים הטובים והמשמחים הקיימים בחייו; השמחה היא דווקא תנועה נפשית של התגברות על טבע האדם וטבע העולם. שכן האדם נמשך באופן מובן דווקא ל"מרה שחורה" ולעצבות; דאגות וצרות מלוות את כל בני האדם מאז ומעולם ובשל כך המצב האנושי הטבעי הוא דיכאון ועצבות. השמחה לפיכך היא תנועה נפשית של "אף על פי כן" שעל האדם להכריח את עצמו ללכת בה; היא אינה מתת אלוהים המגיע בטבעיות לאדם אלא אתגר המוטל לפתחו הדורש ממנו להפעיל את כל כוחותיו. במילים אחרות, מצב רוחו של האדם איננו פרי נסיבות חייו אלא פרי הכרעותיו ומאמציו להגיע אל השמחה.
לאור זאת מובן מדוע בכתביו של ר' נחמן נמצאות עצות פרקטיות רבות שמטרתן לעזור לאדם להגיע לשמחה. אחת העצות המעניינות והמפתיעות אותה מזכיר ר' נחמן בהקשר זה היא הקדשת זמן מוגדר ביום לשברון לב ובכי לפני הקב"ה:
"אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה… עַל-כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר"
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)
חסידי ברסלב בירושלים. צילום: אריאל ירוזולימסקי
במקומות רבים ממליץ ר' נחמן לאדם לצאת להתבודדות בחצות ליל בשדות, ובמשך שעה לקיים שיחה של בכי וצעקה לקב"ה על צרותיו ועל שגיאותיו (ר' נחמן מציין כי אם האדם לא יכול לצאת לשדה, הוא יכול להתבודד גם בחדר שקט, ואם גם זה בלתי אפשרי – אפשר להתבודד גם מתחת לטלית או מתחת לשמיכה בלילה). אך ר' נחמן מדייק ומבהיר כי שעת הבכי והצעקה אף היא אינה זמן של עצבות ודיכאון, אלא של "לב נשבר". מה ההבדל בין השניים? "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן, מ"ב). העצבות והדיכאון מדלדלים את חיוניותו של האדם; הוא נוטה להסתגר, לישון, להתחמק מן החיים; שברון הלב מעורר דווקא לעשייה, לפעילות ולקרבה לקב"ה. לפיכך, שעה קבועה של בכי ושברון לב תביא את האדם לשמחה: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות מוהר"ן, מה).
אך מה ניתן לעשות בנוגע לעצבות עצמה, המכונה אצל ר' נחמן "מרה שחורה"? בשאלה זו עוסק משל מעניין של ר' נחמן באמצעות תיאור היחסים שבין השמחה לבין המרה השחורה:
"בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה, עַל-פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם-כֵּן.
כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד, אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה, שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה".
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כג)
השמחה האמיתית אינה מגיעה אפוא מתוך דחייה של העצבות או המלטות מן הצרות; להיפך, זו שמחה מודעת וכואבת, הצומחת מתוך הייסורים האנושיים. העצבות והמרה השחורה הם חומרי הגלם שמתוכם נוצרת השמחה.
עצה אחרת של ר' נחמן חושפת תכונה נוספת של השמחה אליה הוא מכוון. ר' נחמן טוען כי הדרך היחידה להגיע לשמחה היא על-ידי "עִנְיְנֵי צְחוֹק וּשְׁטוּת", כשהאדם מתבדח ועושה עצמו שוטה (שיחות מוהר"ן, כ). הנכונות של האדם להשתטות ולהסיר את מסכת המכובדות והרצינות מעל פניו היא תנאי הכרחי לשמחה. הרצינות והכבוד מכבידים על האדם; הם גורמים לאדם לשפוט את מעשיו דרך עיני הסובבים אותו. האדם עסוק בשאלה כיצד הוא נתפס בעיני האחרים, האם התנהגותו מכובדת או מביישת, וכתוצאה מכך הוא נוהג באיפוק מתמיד ובשיקול דעת. אך כל אלו הפוכים לשמחה, שהיא ביטוי של חיים, של תנועה משוחררת, לא מאופקת ולעתים שלוחת רסן. בעקבות ספר הזוהר מכנה ר' נחמן את השמחה "עולם החירות", מצב נפשי שבו אדם עושה מה שלבו מורה לו ללא חשבונות מרובים. לכן כדי להגיע לשמחה על האדם למרוד בשלטון העריץ של המחשבה והמודעות העצמית העמוסה לעייפה, "להשליך את השכל", לעשות עצמו כשוטה ולהתנהג באופן שובב ומצחיק; רק כך יתעוררו כוחות החיים שעליהם נישאת השמחה, במקום השיתוק המדכא של העצבות האנושית.
