א' סיון תשפ"ה, 600 ימים למלחמה ולשבי

מגילת רות היא סמל לטוב לב, חסד והכלת האחר שבשולי החברה. ארבעת פרקי המגילה מספרים את סיפורן של רות ונעמי, כלה וחמות שעוברות מסע. בחלקו הראשון של המסע הן מתגלגלות בירידה תלולה של שכול, זרות ועוני, ובחלקו השני הן מטפסות מעלה אל הגאולה וההכרה באמצעות הרבה תעוזה ומזל.

כמו תמיד, אפשר לבחור את המשקפיים שדרכם נקראת המגילה: האם זהו סיפור סינדרלה, על אחת – רק אחת – שהצליחה בכל זאת להתקבל לעם הנבחר? או לחילופין, האם המגילה היא מגדלור ערכי לפתיחות וחיים משותפים, דרך לרבים?

במציאות של קיטוב, באווירה שמצמצמת את הקולות השונים עד לכדי צנזורה מסוכנת, אני מבקשת לקרוא את מגילת רות באופן השני. מארבעה הפרקים של המגילה אני מבקשת ללמוד ארבעה עקרונות לחיים משותפים – של מגזרים שונים, של קבוצות שונות בחברה הישראלית, של יהודים וערבים.

פרק א: השלת התארים

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.רות, א, ט"ז

לה לטובת חוסר ודאות. נעמי שבה הביתה כשהיא כבר לא אותה אישה. השכול, תלאות המסע והריחוק מהבית ניכרים עליה. העיר הומה ורוחשת: יכול להיות שזאת נעמי? נעמי שלנו? נעמי השילה את זהויותיה הקודמות: אשת איש, אם לבנים, אצילית, בעלת משאבים ואדמות. נעמי ריקה כעת מכל התארים, אבל מלאה בכאב. כאבה מקבל מילים, ביטוי והכרה. זהו פצע שלא מסתתר מאחורי תחבושת. רות ונעמי מוותרות על התארים. הן הופכות ללוח חלק. הכאב שלהן נמצא באור והוא מחולל יצירה חדשה.

כך גם בחיים משותפים. כדאי לוותר לרגע על המשבצות שכולאות אותנו בתוך תארים ותיאורים מוקדמים. נתפשט ונעמוד באור כשהכאבים, וגם הכוחות שבנו, חשופים. כנראה שנגלה שהדמיון בינינו גדול מהשוני.

פרק ב: ליקוט הטוב

רות יוצאת ללקט שעורים בשדה. היא נתקלת בבעז ונעריו, ומקבלת מהם הסכמה ללקט. כמה? כמה שצריך.

בפרק ב' מוזכרת פעולת הליקוט 12 (!) פעמים. אני מדמה את השלב הזה להתמלאות מחודשת, התמלאות מזינה ומיטיבה. הליקוט מצריך נכונות למאמץ, פיזי ממש: לראות את הטוב, לאסוף אותו שיבולת אחר שיבולת, לארגן אותו בסל, לחלוק אותו עם אחרים.

ר' נחמן מברסלב כותב על הצורך לדון כל אדם, וגם את עצמנו, לכף זכות (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב, ב). לחפש את הטוב, ממש ללקט, נקודה טובה ועוד אחת, עד שכבר אין רשע: "יחפש וילקט עוד הנקודות טובות, ועל-ידי-זה נעשין ניגונים…". הניגון הרב קולי של החיים המשותפים עשוי מאותן נקודות טובות שעלינו לראות, להכיר, ללקט, לאסוף.

פרק ג: התעוזה לקפוץ למים

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.רות ג: א-ה

מתוך תחושת המחויבות של נעמי לרות, היא שולחת אותה לפעולה נועזת, מסוכנת; פעולה שיכולה להיות חלום שמתגשם או לחילופין כישלון מפואר. רות מתמסרת להובלה של נעמי ועושה כדבריה. הבחירה הנועזת לקפוץ למים ולקוות שלא לטבוע, מוכיחה את עצמה ומסמנת את ראשית הגאולה.

כך גם בחיים משותפים, דרושים אומץ ותעוזה לקום ולעשות מעשים שמחברים בינינו. תמיד יהיו הקולות שיזרעו בנו ספקות, אבל עלינו להשתיק את הספק: "אל תוודעי לאיש".

פרק ד'- הסדרה ומיסוד

 וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. 

רות ד, ז-ח

באמצע סיפור אהבה אנחנו פונים לפרוצדורות? התשובה היא כן. רגע לפני שבעז שוקע בחלומות על גאולה, עליו להסדיר עניינים פורמליים. קשר זוגי לא יכול להסתכם בהרפתקאה לילית והתאהבות סוערת. הקמת בית מצריכה סדר, פומביות, הסכמה ברורה ושקופה על התמסדות.

באופן דומה, גם התשתית של החיים המשותפים צריכה להיות מוסדרת ואיתנה, כדי שנוכל להחזיק את מערכות היחסים לאורך זמן: מסורות, מפגשים, מנגנונים לכינון מתמשך של הקשרים, מיסוד החברות והיחסים.

אם כך, ארבעה עקרונות לחיים משותפים, מכל סוג:

שחרור התארים והסכמה להגיע בפשטות, נכונות ללקט את הנקודות הטובות, תעוזה לקפוץ למים, הסדרה ומיסוד התשתית ליחסים.

הלוואי ונושפע שפע רב ממגילת רות, אור מתמשך והולך ליצירת חיים של שיתוף, אהבה, חסד, חמלה ושלום. הלוואי ונדע בקרוב ימים טובים, חזרת החטופים והחטופות, ושובם לשלום של החיילים והחיילות.