/ בית המדרש לרבנות ישראלית

המשפט האהוב עליי בעברית מדוברת הוא "בוא נסכים שלא להסכים". לאחי ולי יש מסורת של ויכוחים חסרי תועלת. לטובת הדיון אנחנו תמיד נבחר נושא שאחד מאיתנו מומחה בו ושהשני חושב שהוא מומחה בו. אז אנחנו נתווכח, נריב, ובסוף "נסכים שלא להסכים". שנינו יוצאים מתוסכלים וצריכים לפחות שבוע לגייס כוחות חדשים כדי לפצוח בויכוח חדש.

אפשר היה לצפות שנלמד ונוותר מראש. אבל אחי ואני נאבקים על חוסר ההסכמה שלנו. ביחד. כל אחד מאיתנו יודע שהוא לא ינצח בויכוח, אבל מתעקשים להמשיך ולקיים אותו. לא מסכימים ולא מפסיקים לא להסכים. מתוך הסכמה.

זה מאוד יהודי בעיניי, לא להסכים ולהיאבק על היחד. יש משהו ב"אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה" וב"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" שכמעט מקדש את המחלוקת עצמה; שרואה את המחלוקת כהצלחה של הויכוח, לא המכשול שבו. אנחנו פוגשים בתלמוד שני ברי פלוגתא גדולים – רבי יוחנן וריש לקיש. כשריש לקיש נפטר, רבי יוחנן הופך חולה, ועל אף כל הניסיונות להעמיד לו בר פלוגתא ראוי צערו גובר עליו והוא נפטר. פשוט כי לא היה לו יריב לריב איתו.

מנסים לספר לנו שהמאבק המתנהל היום בין חלקי החברה הישראלית הוא מאבק בין הצד הדמוקרטי (והליברלי) לבין הצד היהודי (והשמרני). אך בעיניי מדובר במאבק אך ורק על אופייה היהודי של מדינת ישראל. מדינה יהודית צריכה הייתה – מתוך השקפה יהודית – לדאוג לחלשים שבה, להיאבק על יחס הוגן ומכבד לגר, להקים מנגנונים למניעת עריצות הרוב ולשמר אותם ולקבע את תפקידו של הרוב, החזק, כמגן על המיעוט, החלש.

החלשת מערכת המשפט אינה פוגעת במרכיב הדמוקרטי כמו שהיא פוגעת במרכיב היהודי. לא ויתרנו על הדמוקרטיה. ויתרנו על היהודית.

ההתנהלות הפוליטית בה צד מנצח רומס את הצד השני היא רמיסה של ערך המחלוקת, היהודי כל כך. בשם היהדות שאמורה הייתה לכונן חברת "ואהבת", אנחנו מלובים בשנאת רעינו. בשנים האחרונות הפכה השנאה לכלי בשימוש מובילי החברה. כבר לא צריך לחבר אנשים לרעיון; אין צורך להציע חזון ולסחוף אנשים. רק תצביע על מושא השנאה ותן לנו לעשות את השאר. ואנחנו כל כך אוהבים לשנוא.

מי שמלבה את השנאה לחרדים, למתנחלים או לביבי, משתמש בה לא פחות מהצד שמלבה את השנאה כלפי השופטים ומערכת המשפט. ואיך אמר אבן גבירול? מי שזורע שנאה, יקצור חרטה. בינתיים אף אחד לא מתחרט, וכל שנשאר לנו הוא לקצור באושים.

מגילת רות מתחילה בירידה מהארץ של אלימלך ונעמי עם שני בניהם, בגלל המצב הקשה ביהודה. המגילה נפתחת במילים "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ…". מה הם ימי שפוט השופטים? בתלמוד מפרש ר׳ יוחנן: "דור ששופט את שופטיו…" (בבא בתרא, טו ע"ב). בעל התורה תמימה על מגילת רות מסביר מהו דור השופט את שופטיו:

היה אדם מישראל עובד עבודה זרה והיה הדיין מבקש לעשות בו דין, והיה בא הוא ומלקה את הדיין ואומר לו מה שרצית לעשות לי אעשה לך. לפיכך אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט.תורה תמימה על רות, א: א,ה

הרעה החולה שהביאה לירידתם של אלימלך ונעמי מהארץ היא הרעה החולה שפוקדת את מדינתנו בימים אלו. מערכת המשפט אינה המצאה דמוקרטית יותר משהיא מסורת יהודית. אנחנו לא מחריבים את הדמוקרטיה, אנחנו מחריבים את המדינה היהודית. מרוב אהבה לשנאה, שכחנו את מה שחלמנו אלפיים שנה.

את מאמרה על המדינה היהודית פתחה רות גביזון בשאלה הבאה:

האם ניתן להצדיק את קיומה של המדינה היהודית?…

המדינה היהודית תתקיים לאורך זמן רק אם ניתן יהיה להגן עליה, הן במובן הפיזי והן במובן המוסרי…

בטווח הארוך, רק מדינות שיש להן הצדקה בעיני הציבור החי בתוכן וקשור אליהן תהיינה בנות-קיימא. לפיכך השאלה אם ישראל תהיה מדינה כזאת אינה רק התלבטות אינטלקטואלית; היא מקרינה באופן ישיר על סיכויי הישרדותה.

האם למדינת ישראל יש צידוק מוסרי בעיניי הציבור החי בה, שואלת גביזון. מאיפה נשאב את צידוקינו אם לא מהיהדות? האם זהו החזון הציוני? האם זהו הבית הלאומי של העם היהודי? האם זו חברת המופת לה פיללנו אלפיים שנה? אם המפעל הציוני יסתכם בהקמת דמוקרטיה לא ליברלית במזרח התיכון, נכשלנו.

אגדות החורבן המופיעות במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי עוסקות בשאלה על מה חרבה ירושלים. שריפת האסמים על ידי הבריונים היהודים, זו שהובילה לכך שירושלים לא תוכל לעמוד במצור הרומאי, היא אולי הרגע המוחשי המרכזי שהוביל לחורבן. הרגע בו צד אחד כופף את ידו של הציבור וכפה עליו את רצונו. אולי אחרי אלפיים שנה נכון היה ללמוד את הלקח: הכפייה היא אם כל חטאת.

אם נחפש עקרון מרכזי שהכרחי לאכוף בשיח כיום הוא העדר כפייה. מלבד זאת – ניתן לדבר על הכל. רוצים לשנות את יחסי הכוחות בין הרשויות? בואו נריב על זה. יש לנו ארגז עשיר בכלים ובמיומנויות לניהול הריב. אבל בואו נריב. כי רק מתוך ריב אמיתי, שבו "מסכימים שלא להסכים", נולדה התרבות שלנו, שאותה אנחנו כל כך רוצים לכונן כאן שוב. בואו נמצא את רבי יוחנן ואת ריש לקיש שלנו. נמצא בני סמכא ובני פלוגתא, נכניס אותם לחדר אחד ונקבל את פסיקתם. ממחלוקת של בריונים לא יצא לנו שום דבר. בריונים לא מנהלים מחלוקת, הם שורפים אסמים.

המאבק המתקיים עכשיו – גם אם הנאבקים עצמם לא יסכימו עם הניסוח הזה – הוא מאבק על מדינת ישראל כמדינה יהודית, ששיטתה דמוקרטית. זה אמור היה להיות הריב של כולנו, של כל המגזרים בחברה היהודית בישראל. אבל שנים של שחיקה ודיכוי של היחד שלנו, שנים של ליבוי השנאה, הותירו אותנו חשופים ופגיעים. הלוואי ונוכל לחזור לריב, כמו פעם. ב-1995, אחרי הקטסטרופה שעברה החברה הישראלית, צצו אין ספור מעגלי שיח בכל מקום ומגזר בחברה. נזכרנו לדבר בדיעבד. אולי הפעם נצליח לקיים את השיח לכתחילה. לפני הקטסטרופה הבאה. זו תמצית המסורת היהודית.