ישראל כיום דומה ללוחם שנפצע קשה במלחמה ומתעקש לנסות לחבוש את הפצע מבלי לעצור את הדימום הפנימי המאיים להרוג אותו.
"80% מהציבור בישראל מסכימים על 80% מהנושאים. יש עוד 20% של מחלוקות, דברים כמו יהודה ושומרון, אבל כיום גם בדברים שכולנו מסכימים עליהם לא נעשה דבר". הדברים הללו, שאמר נפתלי בנט עם כניסתו לפוליטיקה, הפכו לעקרון המכונן של ממשלת בנט-לפיד, כפי שביטא זאת שותפם בני גנץ במהלך השבעתה: "80% מאזרחי ישראל מסכימים על 80% מהנושאים, והיום יש לנו הזדמנות לקדם את הדברים שכולנו מסכימים עליהם". אלא שקואליציית ה-80-80 קרסה מהר, ולא בכדי. ה-20% הם אולי מעט מבחינת הנפח, אך הם מייצגים את שתי הבעיות הקיומיות של ישראל: "הסכסוך"; ושאלת ערכיה של מדינת ישראל, שקצה הקרחון שלה הוא שאלת חוקתה.
80% הנותרים מייצגים את פוטנציאל השגשוג שלה, ויש אמת בטענת בנט-גנץ: ממשלות ישראל הפקירו את 80% השגשוג לידי עסקנים, קבוצות לחץ וסקטורים, ובכך אפשרו מצב פרדוקסלי שבו רוב המדיניות אינה לפי העדפתם של רוב האזרחים. אך ההפקרה לא נבעה מעיסוק יתר ב-20%, אלא להיפך. אסטרטגיית ההתמודדות של ישראל עם הסוגיות הקיומיות מזה עשורים היא חוסר התמודדות. הימנעות. דחיינות. כל העבודה שנעשתה בתחום ה-20% היתה התגוננות, כביכול, מפני האסון שודאי ימיט עלינו "הצד השני". הפקרת ה-80% נעשה לטובת שימור הסטטוס־קוו של אי־הכרעה ב-20%. תקציבים, מינויים, רגולציה ותשתיות היו למטבע עובר לסוחר בפוליטיקה של קיפאון. כתוצאה מכך, סוגיות נסבלות התעצמו לכדי איומים קריטיים, ובראשן השתלבות המגזר החרדי, שבמתכונתה הנוכחית מאיימת באופן קיומי על עתידה הכלכלי של ישראל, על כל המשתמע מכך.
בשלוש השנים האחרונות התפוצצו בפנינו הסוגיות הקיומיות, עם המאבק על יחסי הרשויות ו-7 באוקטובר. הדימום פרץ את התחבושת. כעת את עתיד הסכסוך מובילים כוחות לא-ישראליים, חלקם עוינים, וחמאס משתקם; והקיטוב החברתי מחריף. הפיצוצים הבאים בדרך, ודבר לא מבטיח שנשרוד אותם.
רוב הישראלים מבינים זאת אינטואיטיבית. מכאן השאיפה לקואליציה רחבה "ציונית", או קואליציית "משרתים" – משהו המבטא איזה זרם-מרכזי ישראלי. קואליציית 70%. אולם בלי חזון מאחד בשתי הסוגיות הקיומיות, קואליציה כזו – גם אם תקום – לא תוכל להציל אותנו, וגם השינויים שתקדם לא יאריכו ימים, ויתמוססו ברגע שהישראלים ונציגיהם יתפתו שוב לקנות שלטון-הימנעותי במחיר כניעה לסקטורים ולעסקנים. יצירת קואליציה רחבה כדי "להרגיע", "להחזיר את הממלכתיות", או לטפל בסוגיית הגיוס שנדמית כרגע לדבק המאחד היחיד שלה, אינה אלא גרסה מיופה של אותו הדבר: קביעת יעד חליפי במקום טיפול בסוגיות שגורל המדינה תלוי בהן.
לא עוד. על כולנו מוטלת האחריות לתרום לגיבוש תכניות פעולה בסוגיות הקיומיות או לתמוך בניסיונותיהם של אחרים. ישנם קווים כלליים שצריכים להנחות את המאמץ הזה, וכמה קונספציות שיש להשתחרר מהן כדי שזה יהיה אפשרי.
מתווה לסיום הסכסוך חייב להיות כזה שיתקבל על מרבית הישראלים, כ-70%, וגם על דעת מספיק שחקנים גאופוליטיים שישראל זקוקה לתמיכתם. עליו לענות על שני תנאים: תנאי האזרחות – מעמד אזרחי לכל החיים במרחב שבין הירדן לים; תנאי השלום – הבטחת ביטחונה של ישראל. אם רעיון המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 אינו עומד בתנאים הללו, עלינו לפתח רעיון אחר. קונספציית "ניהול הסכסוך", וההמתנה לכך ש"משהו ישתנה" ופתאום יצוצו הזדמנויות שלא חשבנו עליהן, מוכרחה להיעלם מבלי שוב. ראינו לאן ההמתנה הביאה אותנו. עלינו לגבש כיוון, ליטול יוזמה וליצור שינויים בשטח שיקדמו את היתכנותו.
זהו פחדם של ישראלים שונים מכך שישראל תהפוך למקום בלתי-נסבל ומנוכר עבורם. ואין זה משנה אם זה יקרה בדרך של עריצות או שחיתות שלטונית, או במסגרת כללים מוסכמים, הגונים ומאוזנים ככל שיהיו.
קונספציה שניה שיש להתפקח ממנה היא שאפשר לפתור את משבר ערכיה של ישראל באמצעות כללי משחק "ניטרליים", ולהותיר את שאלת זהות המדינה מעורפלת. מה שמזין את עוצמות המחלוקת החוקתית בישראל הוא פחד. קצה הקרחון של המחלוקת משקף פחד מפני דיקטטורה – הסדר מעוות שיאפשר לגורם כלשהו לכפות את רצונו על האחרים. אולם האמת המודחקת היא שעיקר הקרחון, מה שרוחש באמת מתחת לפני הים, הוא פחד ממה שעשוי להתאפשר גם במסגרת הסדר תקין, אם מספיק גורמים בעם ירצו בכך. זהו פחדם של ישראלים שונים מכך שישראל תהפוך למקום בלתי-נסבל ומנוכר עבורם. ואין זה משנה אם זה יקרה בדרך של עריצות או שחיתות שלטונית, או במסגרת כללים מוסכמים, הגונים ומאוזנים ככל שיהיו.
עלינו לשנות כיוון, ולחתור לעיצוב חוקה שלפני שהיא ניטרלית היא קודם כול שלנו: חוקה התפורה לזהותם ובעיקר לסיוטיהם של הישראלים. חוקה כזו תכלול שורה של "דִּבְּרוֹת", וכמו בלוחות הברית, אלו תכלוננה דברות עשה ולא-תעשה. דברות חיוביות, הצהרתיות, ברוח מגילת העצמאות – ישראל תהא פתוחה לעלייה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום; ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. לצדן תהיינה דברות שליליות קונקרטיות, המבטאות שורה של תרחישים שיהיו בלתי-אפשריים בישראל, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. למשל: מדינת ישראל לא תכפה פרקטיקות דתיות על אזרחיה; לא תמנע קיומן של פרקטיקות יהודיות מסורתיות במרחב הפרטי או הציבורי; לא תאסור מצעדי מחאה או גאווה; לא תכפה על אזרח ללמוד תכנים המנוגדים לאמונתו הדתית. השאיפה תהיה לגבש רשימה מוסכמת העונה על הבלתי-נסבל של רוב מוחלט, כ-70%, מהישראלים.
האשליה שאפשר להקפיא את הטיפול בבעיות הקיומיות היא הקונספציה החמורה מכולן. בלי מתווים לטיפול ב-20% המקובלים על הזרם-המרכזי הישראלי, פנינו לאבדון בטווח הארוך (ושמא הבינוני), ובטווח הקצר אין תוחלת לחלומות על שבירת הגושים וקואליציות רחבות. זה הזמן לקואליציית 70-20.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
