איש תנועת ההשכלה יהודה ליב לוין הזהיר בשלהי המאה ה-19 מפני התיישבות בארץ ישראל (הוא העדיף את אמריקה): "דאגתי מאד את היהודים האורתודוכסים, את הרבנים, פחדתי מפני אווירא דארץ ישראל המלא רוח קדומים. וכי ישפכו המשכילים את רוחם על הישוב החדש – לא יכולתי להאמין". אינטלקטואלים אחרים שהתנגדו לציונות טענו שלא אווירהּ של הארץ כי אם עצם הרעיון של מדינה יהודית הוא שיוליך בהכרח לתחייה דתית ולפוליטיקה לאומנית קיצונית. חלקם ודאי היו חשים היום סיפוק מכך שנבואתם התגשמה. 

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

אני אינני מאמין בדטרמיניזם היסטורי. אף שפנייה לימין הקיצוני היא ללא ספק אחת האפשרויות שהיו גלומות בציונות מראשיתה, היא לא הייתה האפשרות היחידה. ישראל חילונית וליברלית עדיין תיתכן; בנסיבות המתאימות, מחצית המדינה עשויה לתמוך בה. אבל כרגע מדובר באפשרות בעלת סיכויים קלושים – בגלל הכיבוש, בגלל הדמוגרפיה של ישראל בתחומי הקו הירוק, ובגלל "הסכסוך" והשלכותיו הפוליטיות. מה נעשה אפוא אנחנו, יהודי התפוצות, עם מדינה יהודית אורתודוקסית ולאומנית?

יש להדגיש: ישראל בהנהגת ממשלתה החדשה לא תהיה סתם מדינה "יהודית", אלא מדינה יהודית מסוג מסוים – אורתודוקסית (או חרדית) ולאומנית ביותר, כלומר מדינה שנוגדת את תפיסתם של מרבית יהודי העולם. לא תהיה זו "מדינת העם היהודי", אלא מדינתו של חלק מן העם היהודי. בתפוצות התעצבה היהדות כדת של זרמים, ועל כן כדת פלורליסטית, ואילו בישראל היהדות היא דת מדינה, דת של זרם אחד ויחיד; זאת ועוד, המדינה מפגינה עוינות כלפי הזרמים המרכזיים בתפוצות. בארצות הברית, קהילת התפוצות הגדולה ביותר, העמדה הפוליטית של עם ישראל היא ליברלית ברובה המכריע, סוג של שמאל-מרכז זהיר. בישראל, לעומת זאת, הרוב מצדד בימין ובימין הקיצוני. 

המצב היהודי הדו-קוטבי הזה מחולל בתפוצות עמדות פוליטיות שהמקבילה שלהן בישראל ממוקמת אך ורק בשמאל הקיצוני. באופן אישי, ביכולתי להעיד רק על ארצות הברית, שבה אני מעורב באחת הזירות החשובות של הפוליטיקה היהודית – האקדמיה. כמובן, יש היום – ותמיד יהיו – יהודים אמריקאים לא מעטים, בדרך כלל מבוגרים, שתומכים בישראל באופן אוטומטי, ללא קשר לפוליטיקה הישראלית. אבל מספרם הולך ומתמעט, וקולם כבר אינו דומיננטי. יותר ויותר יהודים אמריקאים, בפרט צעירים יהודים בקמפוסים, מותחים ביקורת על ישראל האורתודוקסית והלאומנית. אבל המבקרים חצויים. חלקם, מיעוט הולך וגדל, סבורים שהאורתודוקסיה והלאומנות הן גזירת גורל בישראל, ולפיכך הדרך היחידה להימנע ממה שעתיד להתרחש (אם לא התרחש כבר), היא להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית. לעומת אלה, רוב המבקרים, ובהם גם אני, מנסים להפריד בין ממשלת ישראל לבין מדינת ישראל. אנו מבקשים למתוח ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה מבלי להעמיד בסימן שאלה את עצם קיומה של המדינה היהודית. אבל הרוב הזה לא ימשיך להתקיים זמן רב אם הימין הקיצוני ינחל ניצחון בישראל. 

בהקשר זה ראוי לציין גם את תחיית התפיסה הגלותית בקרב אינטלקטואלים יהודים אמריקאים. חלקם טוענים שהציונות הייתה טעות מלכתחילה, מאחר שהריבונות ודרישותיה – בראש ובראשונה שימוש בכוח – סותרים את ערכי היהדות. על פי תפיסה זו, חיים יהודיים אותנטיים אפשריים רק בחו"ל, בתפוצות, במקום היחיד שבו היהודים יכולים להיות "אור לגויים", קוסמופוליטיים ואוניברסליסטיים. אכן, צריך להודות שישראל איננה מפיצה אור גדול במיוחד כיום, והיא לא תוכל לעשות זאת כל עוד היא שולטת בעם כבוש. אבל אין שום סיבה להניח שאין זה אפשרי שמדינת לאום אחת תשמש דוגמה ומופת לאחרוֹת; ואם כך, מדוע לא תהיה זו יום אחד מדינת הלאום היהודית? אולם ברגע הנוכחי אפשר בהחלט להבין את מצדדי הגלות: יש סבירות גבוהה יותר שהחיים היהודיים באמריקה יעצבו תרבות יהודית פורחת ומושכת, מאשר שהחיים היהודיים בישראל ייצרו תרבות כזו. אולי, כפי שקרה כבר פעם, דווקא בבבל יעצבו היהודים את מיטב החוכמה והספרות שלהם.

עם כל הערכתי הגדולה להישגיה של יהדות אמריקה, אין זו השקפתי שלי. אני מצפה בסקרנות לתחרות ארוכת-טווח בין ישראל לתפוצות, ולקשר עשיר בין שני מרכזי החיים היהודיים הללו. אבל אצל הצעירים שאני פוגש אני מזהה אי-רצון גובר והולך לדבר על מדינת ישראל, לצד הסתייגות מן האפשרות לבקר ולשהות בה (למרות פרויקט "תגלית"). כשאני לוחץ עליהם כדי להבין את עמדתם, מתברר שהפוליטיקה היא שמבריחה אותם מישראל. הם חיים את חייהם בין ליברלים ופרוגרסיבים, יהודים ולא-יהודים, שישראל משמשת מטרה לחיצי זעמם הפוליטי. כן, נכון שחלק גדול מן הזעם ניזון ממידע שגוי, ונכון שהוא מתועל למקומות הלא נכונים. אבל חלק גדול מן הזעם מוצדק בהחלט. צעירינו עומדים נבוכים מול הביקורת, ורבים מהם כועסים בעצמם. 

יתרה מזאת, לא רק הפוליטיקה עומדת כאן על כף המאזניים אלא גם הדת. מתוך היהודים המשויכים לאחד מזרמי היהדות בארצות הברית, הרוב המוחץ הם רפורמים. אלה חשים מנוכרים יותר ויותר מן המדינה שרואה בהם יהודים לא-אותנטיים, אם לא גויים של ממש. דרך החיים הרפורמית היא אחת הדרכים המרכזיות להיות יהודי היום, והיא אינה זמנית או חולפת – אני מכיר יהודים רפורמים בני דור רביעי וחמישי. העובדה שהיהודים הללו מבוזים היום בישראל, וכנראה יהיו מבוזים עוד יותר תחת הממשלה הדתית והלאומנית החדשה – היא אסון ליחסי ישראל והתפוצות. אפילו חוק השבות, שנועד לספק מקלט ליהודים מכל סוג, צפוי להדיר בעתיד הקרוב יהודים אמריקאים רבים: יותר ויותר מהם הם צאצאי זוגות מעורבים, ולעתים קרובות יש להם אב או אם שגוירו על ידי רב – או רבה! – לא-אורתודוקסים. 

כך הולכות שתי הקהילות ומתרחקות זו מזו. אולי אין זו אלא אחת הגרסאות ל"נורמליזציה" שהציונות כה חשקה בה: ליהודי ישראל האורתודוקסים והלאומנים תהיה מדינה משלהם, ובדומה לעמים דומים במדינות אחרות הם יהיו מרוכזים בעצמם, ישקעו במאבקים פנימיים, יפגינו עוינות לזרים וישתוקקו להביס את היהודים והלא-יהודים שאותם הם יכנו "אויבים".

אולם מה יהיה אז עתידו של עם ישראל, כלומר – של כולנו?