בחיבורם המרכזי על "דת ומוסר" (ירושלים, תשנ"ג) סרטטו פרופ' דניאל סטטמן ופרופ' אבי שגיא שלושה סוגים אפשריים של מערכות יחסים בין המוסר לבין הדת: לפי התפיסה הראשונה, אותה כינו "התלות החזקה", המוסר נקבע לפי צו האל – מה שמצווה האל הוא הוא המעשה המוסרי. למוסר אין קיום אוטונומי ועצמאי המנותק מצו האל. כפי שהראה שגיא במקום אחר, לתפיסה קיצונית זו כמעט ואין קיום בהגות היהודית לדורותיה. אפשרות אחרת היא תזת "התלות החלשה", לפיה למוסר יש מעמד אוטונומי, הנפרד מן הדת, אלא שבשל מגבלות התודעה האנושית וחולשת הרצון אנו זקוקים לצו האל שידריך אותנו אל המוסר. תפיסה שלישית מתמקדת בקונפליקט עצמו: אמנם למוסר הטבעי ישנו מעמד אוטונומי, אך לעתים צו האל סותר את אותו מוסר, ובמקרה כזה על האדם להכפיף את המוסר לצו האלוהי ולקיימו בניגוד לאינטואיציה המוסרית שלו.

תפיסה אחרונה זו, לפיה מתרחש קונפליקט בין המוסר לבין הציווי האלוהי שבו האחרון גובר על הראשון, מכוננת תפיסה דתית מיוחדת, אותה אני מכנה "תיאולוגית העקידה". תיאולוגיה זו גורסת כי ההיענות לדרישותיה של ההלכה כרוכה בחוויית עקידה של מכלול הנטיות, הרצונות והצרכים הייחודיים של האדם ובכללם של ערכיו המוסריים.

דוגמאות מובהקות להוגים שהקנו מקום מרכזי לתיאולוגית העקידה בתפיסתם הדתית הם הרב י"ד סולוביצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. שניהם טענו, אם כי באופן אחר ומנקודת מוצא שונות, כי העמדה הראשונית של האדם הניצב בפני האל היא של הקרבה ועקידה, ובתוך כך גם עקידת המוסר האנושי. מעקב אחר תהליך פרשנותה של תיאולוגית העקידה בהגות הדתית והחרדית לאומית בדור שלאחר סולוביצ'יק וליבוביץ מעלה כי היא מהווה ציר מרכזי בהתמודדות עם התביעה הפמיניסטית, הנשענת על טיעון מוסרי, לערוך שינויים בעולם הדתי וההלכתי.

שני ספרים שעוסקים בנושא זה בקרב חוגי הציונות הדתית הליברלית הם "בין משכן לעגל: התחדשות דתית מול רפורמה ועזיבת ד'" מאת הרב יובל שרלו (ירושלים, 2000) ו"גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה, בין עבר לעתיד" מאת הרב חיים נבון (תל-אביב, 2011). שני החיבורים עוסקים בהתמודדותה של ההלכה עם תביעות מוסריות לשינויים בסדר הדתי הקיים, ולפיכך הם נוגעים בליבה של שאלת הקונפליקט בין הדת לבין המוסר. שני המחברים הם רבנים ומנהיגים מובילים בקרב הציבור האורתודוכסי המודרני הליברלי, והם עוסקים בשאלה מהן אבני הבוחן שבעזרתן ניתן לקבוע האם חידושים בעולם הדתי הם בגדר "דבר ה'", או שמא הם ניסיון לפגוע בקדשי הדת. הרב נבון מתמקד בשאלת הפמיניזם הדתי, ואילו הרב שרלו עוסק בשינויים בהלכה באופן כללי, אך גם הוא מתייחס לפמיניזם באופן משתמע.

אישה מתפללת במסגרת תפילת נשים בכותל המערבי, 2013
צילום: Michal Patelle

הן הרב שרלו והן הרב נבון נוקטים ברטוריקה של תזת הקונפליקט (אם כי אצל הרב שרלו לא ברור האם צו האל יכול לסתור את המוסר). הדבר בולט במיוחד אצל הרב נבון, המגדיר תחומים הלכתיים שהם בעיניו הגרעין האובייקטיבי של התורה או המסר הנצחי שלה, שלעולם אינו עומד לשינוי או להחלפה. לפיכך, כאשר גרעין זה סותר את המוסר האנושי, אין לאדם ברירה אלא להכפיף עצמו ולציית (וזאת בניגוד לתחומים שהם רק בגדר פרשנות לדבר האל, ולפיכך בהם ניתן לערוך שינויים בחלוף העיתים):

"אם אנו מאמינים שהתורה ניתנה לנו מן השמים, אנחנו מאמינים גם שגלומה בה חוכמה הגדולה מחוכמתנו. כאשר צעד אברהם לעקדה, הוא ידע שהוא עומד לעשות צעד הסותר את כל אמונתו המוסרית; אך הוא הבין גם שה' יודע טוב יותר ממנו מה אמתי ומה מוסרי… זוהי נקודת המוצא הברורה של דיוננו: אסור לנו לכפות את ערכינו על התורה; עלינו לאמץ את ערכיה שלה".
לעומתו, הרב שרלו מודע לכך שלא ניתן להגיע לדבר האל המוחלט וה"אובייקטיבי" ולפיכך הוא סבור שבכל מקרה הפרשנות היא הכלי המרכזי שבאמצעותו אנו מתווכים את רצון האל. מכיוון שכך, ההכרעה בין שתי פרשנויות שונות וההחלטה מי הן יותר "נכונה" הופכת לקשה יותר. המדדים אותם מציע הרב שרלו קשורים אפוא בעיקר לאדם או לקבוצה המעלה את הצורך בשינויים בהלכה – מה המוטיבציה של אותה קבוצה? כיצד חבריה מתנהגים ומתפללים? מה לבושם ומהו הטון בו הם נוקטים? אך עם זאת, גם הרב שרלו מעלה על נס את העקידה כעקרון מכונן במהלך ספרו.

במקביל, תופעה מעניינת מתרחשת בשנים האחרונות בבית המדרש הדתי לאומי החרדי (החרד"לי). אם אצל הרב נבון והרב שרלו ניתן למצוא המשך ישיר לתיאולוגית העקידה כחלק מתזת הקונפליקט, הרי שבכתיבתם של מנהיגים כמו הרב שלמה אבינר מבית אל, ובעיקר הרב צבי ישראל טאו, ראש ישיבת הר המור, ניתן לזהות תפיסות המפתחות תיאולוגיה של עקידה המזדהה עם תזת התלות החזקה, לפיה למוסר האנושי אין מעמד עצמאי ואוטונומי שכן הוא נקבע לפי צו האל בלבד. ממילא, בהגות כזו מתרחב מקומה של תיאולוגית העקידה, והאדם נדרש להקריב יותר ויותר את האינטואיציות המוסריות שלו, שכן אם הן לא עולות בקנה אחד עם צו האל, הרי סימן הוא שיסודן בטעות. כאמור, תזת התלות החזקה אינה רווחת במסורת היהודית לדורותיה, ולפיכך מדובר בתפנית חדה בשלשלת ההגות היהודית.

כך למשל, הרב טאו קובע כי מטרת ניסיון העקידה לא היתה להרוס ולבטל את המוסר הטבוע באדם, שכן "באמת רבונו של עולם הוא מקור 'הצווי המוחלט', מקור הטוב, הצדק והמשפט, מקור נפש האדם שצלם אלוקים חקוק בקרבה" (לאמונת עתנו, חלק חמישי, עמ' קלה). במילים אחרות, רק בעיניים אנושיות שטחיות נדמה כי הפער בין המוסר אנושי למוסר האלוהי מנוגד באופן שאינו ניתן לגישור, אך למעשה, המוסר האלוהי "דוקא הוא מעלה את החיים – את הכוחות והנטיות, את ההרגשות הטובות, את המוסר האנושי והישרות הטבעית – לערכם הנשגב ומשם שבים הם להופיע במלוא כוחם…" (שם). ובהמשך: "קול ד' הוא המקור האינסופי לכל מוסריות שבהשגת האדם" (שם, עמ' קמא).

לכאורה, הן לפי המחזיקים בתזת הקונפליקט והן לפי המצדדים בתזת התלות החזקה, צריך האדם להקריב את תחושותיו המוסריות ולהכפיפן לצו האל, וההבדל הוא בעיקרו כמותי – כמה נדרש האדם בחייו להקרבה זו. אך למעשה, מדובר בשינוי דרמטי. אדם שסבור כי המוסר הוא אוטונומי נמצא כל העת בעימות פרשני וערכי בין תחושותיו המוסריות לבין הדת. דיאלוג מתמיד כזה מוביל באופן טבעי לניסיון לצמצם כמה שאפשר את הפער בין המוסר לבית הדת. אך אימוץ תזת התלות החזקה עשוי להקהות דיאלוג זה, שכן מעתה דבר האל ה"אובייקטיבי" משקף את המוסר, וממילא העימות נפתר בקלות יחסית (אם הוא בכלל מתעורר). במילים אחרות, ההתעמתות עם הממד המוסרי מנכיחה אותו דרך קבע בתודעה; כאשר הקונפליקט מצטמצם, הולך ונחלש הקול המוסרי עצמו.