לא נוסטלגית: תפקיד ההלכה ביצירה של עגנון

מחוייבותן של הדמויות בסיפורי עגנון להלכה עוררה ביקורת, כאילו הוא מתרפק על העבר. קריאה מעמיקה מגלה שעגנון השתמש בהלכה דווקא לתיאור השבר בעולם היהודי, אבל גם כמענה לאתגרי המודרנה

התפיסה הרווחת רואה בהלכה מערכת אופוזיציונית למערכת הערכים החילונית. אבל מבט חטוף בסדר היום הציבורי במדינת ישראל, ברשתות החברתיות, ובפריחתם של בתי המדרש הנפרשים על פני הספקטרום החילוני-דתי, מספיק כדי להבין שההלכה חוגגת פריחה פוטוגנית בזירות חדשות: בפריים טיים, בטיק טוק, בפוליטיקה ובאומנות. את התהליך המפתיע הזה כבר חזה ידידו של עגנון, חוקר הקבלה גרשם שלום כשטען:

אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהודי הוא סוף פסוק. החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקדוש ברוך הוא כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות הוא יחיה בדור הרביעי. גרשם שלום, מתוך הספר: רציפות ומרד: גרשם שלום באומר ובשיח. 

ההלכה אכן שרדה את מותה המוכרז, ואולי יותר מכל תופעה תרבותית אחרת היא שבה ומנכיחה את עצמה בציבוריות הישראלית על כל גווניה, כשהיא מדגימה את אותו הדבר עצמו שמראה ש"י עגנון בסיפוריו: הישן הוא החדש.

הלכה בעולם חילוני מודרני

רבים מסיפורי עגנון נטועים בתוך רקע יהודי מסורתי ודמויותיהם מקיימות אורח חיים דתי המתחייב מתוך ההלכה, וכן מופיעים בהם המוסדות האמונים מטעם עצמם או מטעם הציבור על שמירת או אכיפת הצווים ההלכתיים: הקהל, המשפחה, בתי הדין הרבניים ורבנים ופוסקים שונים. סיפורים אלו עוררו זעם בקרב קוראיו ומבקריו של עגנון בראשית דרכו משום שנתפסו כהתרפקות נוסטלגית על עבר יהודי גלותי שרבים שאפו להשתחרר מכבליו.

סופרים שקדמו לעגנון, כמנדלי, גנסין, ברנר, ברדיצ'בסקי, פיירברג ופרץ, כבר הראו שניתן לתאר בעברית של חולין עולם יהודי מודרני שהדמויות הפועלות בו בעלות עומק פסיכולוגי ואף נכונות להתמודד עם החיים שמחוץ לעיירה היהודית. אך עד מהרה ניכר כי גם באותן יצירות של עגנון שנדמו בתחילה כאגדות חסידיות שעולמם תמים, ניכרים יסודות מטרידים, מתריעים, המצביעים על עולם הולך ונסדק. הסימן המובהק לכך שעולמן המסורתי של הדמויות כבר אינו עומד איתן הוא שבסיפורים הללו נעשות עבירות הלכתיות. כך, למשל, מנשה חיים בסיפור 'והיה העקוב למישור' אינו מיידע את הקהילה כי לאשתו נולד בן ממזר לאחר שסברה שאיננו בין החיים, ובסיפור 'אגדת הסופר' מקפידים בני הזוג החסידיים על קלה כבחמורה אך אינם מקיימים את המצווה הראשונה בתורה – מצוות פרו ורבו. אלו ועוד עוררו תמיהה בקרב המבקרים אשר התקשו להבין כיצד עגנון מצליח להעמיד סיפורים אשר מחזיקים בתוכם שתי תנועות סותרות – המסורתית והמודרנית.

יש שחילקו את יצירות עגנון ליצירות 'קודש' המחויבות להלכה וליצירות 'חול' שאינן כפופות לה; יש שסברו שעגנון הוא למעשה יוצר חילוני המשתמש בזיקתו אל ספרות הקודש כדי שיצירתו תקבל גושפנקא של ספרות 'כמו מקודשת'; ויש שטענו שעגנון נוטל חירות אמנותית לעשות שימוש ליברלי בהלכה והוא משתמש בה כחומר ביד היוצר באופן שאינו מחויב לפרשנות המקובלת. עגנון עצמו שב וטען כי הוא רואה עצמו תמיד קשור לתורה "כפי שפירשוה חז״ל ונקבעו דבריהם בשולחן ערוך". הוא עמד על כך שסיפוריו תקפים מבחינה הלכתית, ואפילו טרח והוסיף סימוכין למקורות כאשר הובנו בטעות כנוגדים את ההלכה. אף אני סבורה כי המפתח להבנת החידתיות שביצירות עגנון טמון בהנחת היסוד כי התשתית הפואטית של סיפוריו אינה פורצת את גבולות ההלכה.

יהודי, לא תמים

הנחת יסוד זו פותחת פתח לקריאת המהלכים הסותרים (המודרניים בעודם מסורתיים או המסורתיים בעודם מודרניים), אשר יושבו עד כה פעמים רבות כסמלים, מטפורות, אלגוריות או נותרו כתמיהות בלתי פתורות, כמהלכים קוהרנטיים שהרציונל המניע אותם הוא הלכתי. אני סבורה כי סיפוריו של עגנון מודרניים, לא משום שהסופר עושה שימוש ליברלי בהלכה והופך אותה 'ממהות מחייבת לחומר יוצר', וגם לא משום שהוא מיַיתר אותה כאשר הוא כותב 'סיפורי חול' – אלא פשוט משום שהם נכונים להתמודד עם קיום החולין כאפשרות בת קיימא לחיים יהודיים שאינה מבטלת את ההלכה. משום כך, סיפוריו אכן שונים מהמעשיות העממיות והאגדות החסידיות שעולמן תמים באמת, אבל הם אינם שונים מאותן אגדות בכך שגם הם מניחים שעולם יהודי הוא עולם הלכתי.

באופן שאולי נראה פרדוקסאלי, המחויבות של עגנון להלכה היא המאפשרת קיום של עולם עתיר ניגודים; עולם תמים, מפוקח, מסורתי ומודרני. בסיפורים אלו ההלכה מוצגת ככלי המתאים ביותר להתמודדות עם הדילמות שמעמיד החולין בפני החיים היהודיים באופן מוסרי ואתי, כשהיא מהווה את ה'חוק' הסמוי המנהל את חיי הדמויות. זאת מבלי שהדמויות, הקוראים ואפילו המספר יודעים על כך. ההלכה נקראת אל הסיפור המודרני כדי להסדיר קונפליקטים או דילמות מוסריות שהגיבורות והגיבורים נקלעים אליהן. באופן הזה עגנון מראה כי גם במצבי קצה, כאשר החולין דוחק ומאתגר את אורח החיים המסורתי, וגם כאשר נדמה כי אורח חיים זה מתרוקן ממשמעות וההלכה מאבדת את כוחה – עדיין תקפה ההלכה, ואולי יותר מתמיד.

בניגוד לספרות ההשכלה, בה הוצגו נשים כנפגעות של ההלכה, עגנון מגונן על הנשים דווקא תוך שימוש בהלכה, הנתונה בידיהן ככוח שומר ומגן וכמקור לעוצמה נשית

אחת ההשלכות החשובות ביותר של עיקרון זה נוגעת לאופן עיצובן של דמויות הנשים שבסיפורי עגנון. הנשים בסיפוריו מוצגות כרגישות במיוחד לשינויים שעוברים על החברה היהודית בעקבות המודרניזציה והחילון, אשר הופכים אותן לפגיעות וחשופות, ובאופן מיוחד כאשר הן אוהבות ומיניות. כך, השמירה על ההלכה כעיקרון פואטי מסתברת גם כשמירה על הנשים, שמירה על כבודן ועל כוחן לפעול למען גורלן. הנשים אצל עגנון נזקקות להלכה כאשר הן מתמודדות עם ההבטחות הגדולות, כמו גם הסכנות הגדולות ומקסמי השווא, שמעמיד לפתחן החילון המודרני.

כשהוא פועל באופן הזה, עגנון מציג עמדה המנוגדת לתפיסה שרווחה בספרות ההשכלה, בה הוצגו הנשים כנפגעות העיקריות של חוקים הלכתיים אנכרוניסטים שאבד עליהם הכלח ושל פוסקים רבניים ערלי לב. עגנון מגונן על הנשים באופן פואטי כשהוא שואל מן התלמוד את החיוב ללשון נקיה המסייע להן להתמודד עם שינויי העיתים מבלי שיתבזו באהבתן, בגופן או בכבודן. למען הנשים הנשים, ולמען שאר גיבוריו, עגנון נוטל חירות פרשנית שניתן להבינה כמעט כפרדוקס – חילון בגבולות ההלכה.

החילון בגבולות ההלכה בסיפור "פנים אחרות"

עיקרון זה מודגם בבהירות בסיפור 'פנים אחרות' (1941) שגיבוריו טוני והרטמן הם יהודים חילוניים ומודרניים ובכל זאת, ומבלי שיהיו ערים לכך, ההלכה פועלת עבורם ככוח מיטיב ומשיבה את אהבתם. כשטוני הרטמן יוצאת מפתח בית-הדין כשבידה שטר הגט, בחוץ כבר ממתינים לה שני הגברים טנצר וסווירש המבקשים את חברתה של אותה האשה, שעתה היא מותרת לכל אחד אך עוד אתמול 'היתה של הרטמן'. 'אל תלכי עמהם' מבקש ממנה הרטמן במפתיע, ואין לדעת מדוע טוני נענית לבקשתו מלבד שכך עשתה לפניה גם רות כשנעתרה לבקשת בועז: 'אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר'. כשרות נענית לבקשת בועז נפתח פתח לא רק לרווחתה האישית אלא גם לגאולה לאומית, עם לידת דוד בן ישי, ומעבר לכך לתיקון עולם בביאת משיח בן דוד.

בדומה לכך, משאלתו של הרטמן להיוותר בחברתה של האשה שגירש, והיענותה של טוני לבקשה החריגה, מאפשרים גם הם פתח לתיקון בדור הזה למען הדורות הבאים, והם גם ידגימו כיצד נפסקת הלכה בימות המודרנה. כך, במקום שילכו הגרושים לדרכיהם הנפרדות, דבר מה במהלך אותה היממה מתבהר ביניהם. תוך שהם משוטטים יחדיו בנופי הכפר הגרמני ולנים תחת קורת גג אחת בפונדק-דרכים, נדמה כי הם מצליחים גם למצוא את דרכם זה אל זו.

כמו סיפורים אחרים של עגנון, גם 'פנים אחרות' נותר במשך שנים רבות חידתי להכעיס – מדוע הרטמן מוסר לאשתו גט אף שניכר שהוא עדיין אוהב אותה? מדוע מחליטה טוני להשאר עם הגבר ממנו זה עתה התגרשה? ובעיקר – האם בסופו המעורפל של הסיפור הם אכן נפרדים או שמה שבים לחיי נישואים?

על אף שגיבורי 'פנים אחרות' הם יהודים מודרניים שחייהם אינם מתנהלים על פי ההלכה, לא ניתן לענות על שאלות מרכזיות אלו מבלי לפנות להלכה. למעשה, כאשר טוני נענית לבקשת הרטמן להשאר במחיצתו מיד לאחר מתן הגט, היא מאפשרת את מימוש האפשרות ההלכתית 'מחזיר גרושתו'. הלכה זו רואה בגרושה שטרם התקדשה לאחר, כאילו יש בה עדיין שארית מן הנשואה, ומשום כך שארית זו עוד ניתנת להשבה. מאחר שטוני והרטמן אינם נפרדים לאחר גירושיהם, ודאי שהתנאי שלא התקדשה לאף גבר אחר מתקיים ומאפשר את חזרתם לחיי נישואים. כאשר בני הזוג בוחרים ללון בפונדק הם מדגימים בגופם את המעשה המובא במשנה במסכת גיטין: 'המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי'. מעשה זה מתאר מקרה דומה בו לנים בני זוג שהתגרשו באותו פונדק דרכים. הנחת חז"ל במקרה כזה היא שבני הזוג רגילים זה בזו ('ליבו גס בה') ומשתמע מכך שחזרו לחיי אישות ונישואין והגט בטל. על דרך ההקבלה, ותוך שימוש בשפה נקיה, נרמז שגם טוני והרטמן חידשו ימיהם כקדם ושבו לחיי נישואין.

באין הלכה פסוקה – הגינות פשוטה

הן מתן הגט והן השבת הגרושה אל חיק הנישואין תלויים על פי ההלכה ברצון הגבר, זאת יודע גם הרטמן היטב. הרמב"ם מוצא לנכון להדגיש את חשיבות היות רצון זה חופשי ומשוחרר מלחצים חיצוניים כדי 'שלא יגרש האיש אלא ברצונו'. קביעה זו היא ודאי מן הקביעות ההלכתיות הקשות ביותר ליישוב עם העולם המודרני עד היום. גם בספרות העברית החדשה, הגבר המעגן המנצל מצב אי-שיוויוני זה עומד פעמים רבות כסמל לאנכרוניזם, אטימות, וחוסר-הרלוונטיות של החוק ההלכתי לימות המודרנה (כפי שהוא מופיע, למשל, בפואמה 'קוצו של יוד' מאת יל"ג). עגנון מעמיד את דמותו של מיכאל הרטמן כאנטיתזה לכל אותם גברים הנוטשים ומעגנים את נשותיהם ובכך מסיבים להן סבל נורא. הרטמן מבין שיש לו חלק נכבד בהידרדרות יחסיו עם טוני: שהיה שקוע בעסקיו, שלא שיתף אותה בהרהורי ליבו, שניטל שלום הבית עד שאחותה של אשתו חששה לשלום בנותיהם ולקחה אותן אליה לכפר, ועדיין המציאות הפשוטה היא שהרטמן אוהב את טוני ואינו רוצה להתגרש ממנה. בהיותו תלוי ועומד בין רצונו לרצונה, הרטמן מנסח מחדש ועל פי הבנתו את הקשר שבין רצון, אהבה וגרושים: 'הנושא אשה ואינו אוהבה צריך שיתן לה גט. אינו  נותן לה גט צריך שיאהוב אותה'. את האפשרות השלישית, זו הנובעת משתי האחרות – האוהב את אשתו ובאהבתו נותן לה גט, הרטמן לא מזכיר.

החוקיות שמנסה לנסח הרטמן לגבי הקשר שבין אהבה, נישואין וגירושין היא התלבטות מודרנית שאין לה הלכה פסוקה משום שהחוק ההלכתי חל על הגוף הפיזי שאותו ניתן לבחון למשמע ולהעניש, שלא בדומה לעניינים שבנפש כגון אהבה. לכן הוא סבור כי מדובר פשוט בעניין של הגינות: 'מיום שנכנסתי עם טוני לחופה לא היתה שעה שנהגתי עמה כהוגן כבשעת נתינת הגט'. משום שנהג עם טוני בהגינות ולא עיכב גיטה שניתן לה על-פי רצונה, משום שפעל באופן ממשי ואקטיבי כדי להחזירה, משום שלא מש מצידה לאחר הגט, משום שביקש 'אל תלכי עמהם' ובכך שמר עליה מסווירש וטנצר המפוקפקים, מפני שהצליח לבסס את הקשר עימה מחדש באופן מעורר אמון ומתוך גילוי לב, ומשום שעשה כל זאת כשגם טובת בנותיהם לנגד עיניו – משום כל אלו עלה בידו של הרטמן להחזיר גרושתו, ורבי שמואל ויטאל מברך על כך 'בעיניי אין מצווה גדולה ממנה'.

יש תת-מודע יהודי קולקטיבי

ב'פנים אחרות' מדגים עגנון עד לאן עשויים להגיע הדברים כאשר האהבה וההלכה מתמודדות שתיהן על זירת חייהם של הזוג היהודי, כל אחת לפי דרכה. כאשר האהבה הרומנטית שאומצה בלהט מן התרבות הכללית הגרמנית על-ידי הבורגנות היהודית, מחליפה את מושג ה'רצון' ההלכתי, נוצר מבנה חליפי ועתיר תהיות לזוג היהודי המודרני. הרטמן נדרש להכריע כיצד עליו לפעול כשהוא נתון בין שתי מערכות ערכים סותרות. בלית ברירה הוא מכריע על פי מצפונו למסור לאשתו גט, אך יחד עם זאת הוא משתמש במרחב התמרון שההלכה מאפשרת לו כדי שהגירושין לא יהפכו למוחלטים, כדי שעוד יוותר פתח יהיה לתשובה ולחידוש הנישואים שיעשה ברצון שניהם. כך הרטמן מצליח לא רק להישאר נשוי לאחר גירושיו, אלא גם לזכות באהבת אשתו ש'דבקה ידה בידו ועיניה הקיפו את לבו'.

לעומת הרטמן, המצוי בדילמה הלכתית, טוני פועלת כל העת הן על פי צו ליבה והן על פי ההלכה: היא מבקשת גט ונענית, היא עוברת את תהליך הגירוש בבית הדין, היא בוחרת להישאר עם הרטמן לאחר גירושיה, והיא בוחרת לאהוב אותו ולשוב אל הנישואים. דבר מכל אלו לא נכפה עליה. ההלכה נתונה בידיה (גם אם היא איננה יודעת זאת), כפי שהיא נתונה בידי רבות מן הנשים שעגנון כתב, ככוח שומר ומגן וכמקור לעוצמה נשית.

החוק ההלכתי אינו כופה את עצמו על בני הזוג טוני והרטמן דרך המוסדות הדתיים (בתי הדין, הקהל או הרבנים), משום שמוסדות אילו איבדו את כוחם לנהל את חייהם של יהודים שאינם עוד כפופים למרותם. אולם אין משמעות הדבר שההלכה נעלמה מן העולם. בעולם מחולן נדמה שלא נותרת להלכה ברירה אלא לפעול בדרך לא אלימה. בסיפור 'פנים אחרות', שגיבוריו יהודים מתבוללים, עגנון מדגים כיצד נשמרת החיוּת של ההלכה כשהיא פועלת כתת-מודע יהודי קולקטיבי, ככוח מפתה במקום ככוח החוק הכופה ומעניש. באופן הזה היא מצליחה להישאר רלוונטית מתמיד בזיקתה להווה, למציאות, לחיים. נדמה שניתן לראות בתפיסה זו מעין נבואה לאופן שבו ההלכה מגלה את פניה בציבוריות הישראלית כיום. לא רק שאיננה נתפסת ככוח ממית, כפי שסבר ברדיצ'בסקי, אלא היא נוכחת יותר מתמיד בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות, בפוליטיקה ובאומנות.

דומה שזוהי בחירה חיה של דור המבקש לתת מענה לתחושה של דיספוריה דתית כשהוא מאמץ אותה באופן אישי, כיהדות 'על הספקטרום', שלהּ מאפיינים ברורים: היא במובהק הלכתית (ולא מיסטית, ניו־אייג'ית או יודו־בודהיסטית), אינדיווידואלית, ומוצהרת בגלוי כחלק מהותי מזהות. בגישה זו ניתן למצוא הד לתפיסתו של הרמב"ן הסבור כי בתום ימי החוק ('זמן תורה') הרצון החופשי מתבטל ומבטל בתורות גם את הצורך בחוק ובמוסדותיו. החוק אז נהפך פשוט לטבע, סבור הרמב"ן, ונספג בחזרה אל האדם. זהו גם סימנם של ימות המשיח.

  • נורית ברנע ברנהיים, אוניברסיטת תל-אביב, בית הספר למדעי היהדות וארכיאולוגיה ע"ש חיים רוזנברג
  • תודתי לפרופ' מנחם לורברבוים, פרופ' ישי רוזן-צבי ולשמואל הרמאמר זה הוא תקציר מתוך מחקר רחב יותר על הפואטיקה ההלכתית של ש"י עגנון שפורסם בכרך ה' בכתב העת 'ראשית' של מכון הרטמן, תחת הכותרת 'כל מסתריו צפן אלוהים בתלמוד: על הפואטיקה ההלכתית של ש"י עגנון'.
השארת תגובה