"חיזרו לאושוויץ". אלה היו המילים המצמררות שדווח כי שודרו על ידי אחד מ"פעילי השלום" שהיוו חלק מן המשט הטורקי בשבוע שעבר. "אנו עוזרים לערבים להתנגד לארצות הברית" אמר פעיל אחר, "אל תשכחו את ה-11 בספטמבר."
ככל שיותר ויותר עובדות מתגלות באשר למה שאירע על סיפונה של ה"מרמרה" על זהותם של חלק מנוסעיה ועל האג'נדה האלימה שלהם, ישראלים רבים ותומכיהם חשים זעם על עצמת הביקורת הבינלאומית שאיבדה כל רסן בעיניהם.
בשבוע שחלף, הרגישו ישראלים רבים באופן מוחשי יותר מאשר במהלך עשורים, שלא הייתה זו רק רצועת עזה שנמצאה תחת סוג של מצור, כי אם ישראל עצמה. רבים היו המומים לא רק מהצביעות והזעם בביקורת על ישראל, כי אם גם מההתרחקות של חלק מידידיה הותיקים. ישראל, כך נדמה היה, השתייכה לקטגוריה מיוחדת של "אשמה לפני שהוכחה אשמתה", כאשר ידידים מעטים יוצאים להגנתה.
תהיה זו טעות להתמקד בתקרית המשט שמול חופי עזה כאירוע בודד. הטיעונים בדבר השיטות שבהן נעשה שימוש, המודיעין שהיה זמין ועל ההחלטות הטקטיות שהתקבלו בעת חסימת דרכה של ה"מרמרה" הם לגיטימיים, אך יש בהם כדי להאפיל יותר מאשר להאיר על משמעותה הרחבה יותר של התקרית.
התפיסה של ישראל כ"מדינה פורעת חוק" היא זו המדאיגה יותר: קול גדל והולך של תומכים ואוהדים נלהבים לשעבר, יהודים ולא יהודים כאחד, אשר בעיניהם הפך הקשר עם הפרויקט הציוני למביך, לא מתיישב עם עקרונות ליבראליים והומאניים, ובכך לקשה להגנה יותר מאי פעם.
כיצד הגיעה ישראל למצב זה? מדוע נדרשת ישראל, מבין כמעט כל אומות העולם להגן לא רק על צדקת מעשיה, כי אם גם על עצם קיומה? ומדוע חשים ישראלים רבים, פחות מובנים, ויותר מבודדים אפילו בקרב יהודי התפוצות?
לא קיימת תשובה אחת לשאלות אלה. כן, חלק מזה קשור למדיניות (לגביה הבטחתי לעצמי כי לא אכתוב)- אך רק חלק. חלק אחר קשור בכוחות ובאינטרסים הנמצאים מחוץ לשליטתה של ישראל ושל תומכיה. יהיה זה נכון לומר כי רבים מבין אלה שדואגים לישראל נוטים להימנע מלהתעמת עם הטיעונים שהועלו על ידי מבקריה החריפים ביותר המטילים ספק בעצם רעיון קיומה של המדינה היהודית, או המתארים אותה במילים כמו "אפרטהייד" .
ההתמודדות עם טיעונים אלה נמנעה לא בהכרח מתוך ביטול. רבים חשים כי ההתמודדות עמם נותן להם לגיטימציה, המסייע ומסייעת לעמדות שולייות קיצוניות להתקרב לזרם המרכזי. אני בעצמי נמניתי עם אלה שסברו כך.
התוצאה של אי תשומת לב זו הייתה עידוד הולך ומתחזק של המתריסים הקיצונים ביותר של ישראל. ואילו תומכיה של ישראל נותרו ללא שפה מתאימה או טיעונים מוסריים משכנעים שיתמכו בעמדה שלהם, שלא לדבר על לאפשר את ההגנה עליה. לגיטימיות מתחילה מבית, ואם אנו רוצים שאחרים יאמינו בצדקת דרכנו, יהיה זה מן הראוי לנסח בבהירות מדוע אנו עצמנו מאמינים בה.
בישראל אנו מנהלים מדינה ולא שטעטל. הבכי על מר גורלנו ועל כך שהעולם כולו נגדנו לא יתרמו לשינוי המציאות. שלא יהיה ספק בכך, אין תשובת קסם לאיום הדה-לגיטימציה. גם לא יהיה "ניצחון מיידי בלחיצת כפתור". לישראל היו תמיד את המתריסים נגדה והאויבים שלה, ואלה ימשיכו להתקיים. אך השאלה היא האם יש בידינו את הדמיון ואת התשוקה לפתח מגוון תשובות שימנעו מסנגוריה של הדה-לגיטימציה להכתיב את סדר היום.
וגם, הייתי מעדיף לחשוב, שיש כאן גם שאלה גדולה יותר. האם אנו, כעם, מסוגלים להפוך איום זה להזדמנות? במשך שנים דיברו רבים על הצורך לפתח זהות יהודית וציונית עשירה, מאחדת ומשמעותית יותר, שתיתן מענה לאתגרים של המאה ה-21. הזהות היהודית שהתבססה על השואה והרדיפות איחדה אותנו אולי בעבר והביאה עמה אהדה ותמיכה רחבים, אך היא שלילית ביסודה ואין היא מוצאת עוד תהודה בקרב הדורות החדשים יותר.
אולי תהיה לנו החוכמה להבין כי אויביה של מדינת ישראל הופכים את חידושה של הזהות היהודית והציונית משאיפה לכורח. אולי יצליחו התקפותיהם על הלגיטימיות של ישראל לחדש את המסירות שלנו למדינה כישות יהודית, מלאת חיים ודמוקרטית, מדינה בטוחה החיה בשלום עם שכנותיה – מדינה שהיא מקור לגאווה ומשמעות בעבור יהודים בכל מקום ומקור להשראה, מנהיגות, ודוגמה מוסרית לעולם כולו.
אם אנו מתכוונים לאמץ אתגר זה כהזדמנות, אחת ממטרותינו תהיה לפתח שפה ותפיסות יסוד התואמים את האתגר עצמו. שלוש נקודות עולות בהקשר זה במיוחד: עלינו להתמודד עם רעיונות באמצעות רעיונות, לא עובדות. עלינו להוכיח, לעצמנו ולאחרים, שאנו הגיוניים ולא בהכרח שאנו צודקים, ועלינו לזכור כי הבחירה בדרך של ניתוח עצמי ושל שיפור עצמי על פני צדקנות עצמית, אינה באה לפייס את המעבירים ביקורת, כי אם לקדם את האינטרסים והערכים היהודיים שלנו.
לעיתים קרובות מדי, בבואנו לנסות להסביר את ישראל, או את צעדיה, אנו מעלים עובדות אל מול רעיונות. מאחורי הטיעונים סביב כל תקרית ניצבות סדרה של הנחות ואמונות שלחיזוקן משתמשים בעובדות (או זונחים אותן). קל להתמקד בעובדות הנתונות במחלוקת מבלי להתייחס לרעיונות ולערכים המהווים את הבמה עליהם מנוהלת המחלוקת עצמה.
האמור לעיל חל על תקריות בודדות כמו המשט לעזה, וגם על ויכוחים יותר עקרוניים, למשל זה המתנהל בדבר הקמתה של ישראל. אנו יכולים להתווכח על השאלה האם היה על חיילי צה"ל לעלות על סיפונה של ה"מרמרה", אבל רק אם אנחנו בטוחים ברציונל שברעיון המצור, במדיניותה של ישראל מול תנועת החמאס, ומן המחיר המשולם על ידי האוכלוסייה האזרחית בעזה כתוצאה ממנה, אין אנו מתמודדים אלא בחומר הקל.
באופן דומה, אנו יכולים להאשים, בצדק, את מדינות ערב בדחיית תוכנית החלוקה משנת 1947, אך עלינו להיות גם משוכנעים (ולשכנע אחרים) בדבר הלגיטימיות המוסרית האוניברסאלית של רעיון ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו העתיקה, על מנת שלעובדה של דחיית החלוקה תהיה משמעות מוסרית.
מכיוון שמאחורי חלק מהותי מן הדיון המתנהל על מעשי ישראל קיים דיון על ישראל עצמה, אנו חייבים לעצמנו ולידידנו בעולם להיות מסוגלים להסביר לא רק את המשך תקפותו של המפעל הציוני, כי אם גם מדוע שווה להמשיך ולשלם את המחיר הכרוך בהגנה עליו. יתר על כן, עלינו לנמק למה מחיר הוויתור עליו אינו רק גבוה בהרבה, כי אם גם בלתי ניתן למחילה מבחינה מוסרית, והרה אסון מבחינה אסטרטגית.
במילים אחרות, המדיניות הישראלית זקוקה לא רק להקשר מדיני, כי אם גם לבסיס מוסרי.
זאת לא מכיוון שמבקריה של ישראל ישתכנעו בהכרח מכוחו של הטיעונים שלנו, אלא בגלל שמדיניות היא בדרך כלל בת-קיימא כאשר היא ניתנת להגנה מוסרית. זה מפני שאזרחיה של מדינת ישראל, כמו גם תומכיה היהודים והלא יהודים, יהיו נכונים לתמוך ולהגן על מדיניות אשר תשקף יותר מאשר "ריאל פוליטיק" של שיקולי כדאיות ותועלת, או אינטרס עצמי צר. הם חייבים לדעת על פי איזה מצפן מוסרי – על פי איזה מערך של ערכים משכנעים – נקבעת מדיניותה של ישראל. על מנהיגיה של המדינה יהיה לשאוף לבטא חזון וסדר יום המצווים כבוד לפני שהם דורשים נאמנות.
לעיתים מאמצים אוהדיה של ישראל גישה צדקנית, אפילו נימה של התמרמרות. הם משדרים שכנוע מוחלט בעליונות המוסרית של מעשיה של ישראל, ודוחים בבוז את המניעים של מבקריה. אנו שומעים לעיתים קרובות שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, או שאף מדינה אחרת שהייתה מתמודדת עם אתגריה של ישראל הייתה מצליחה להגיב באותה מידה של איפוק.
בין אם טענות אלה תקפות ובין אם לאו, נימה מנצחת זו נוטה להרחיק יותר מאשר לשכנע. שפת התחרות אינה במקומה כאן. הדילמות הניצבות בפני מדינת ישראל הן מכאיבות, ובדרך כלל אין "תשובה נכונה". מקבלי ההחלטות בישראל נאלצים על פי רוב לבחור בין חלופות גרועות, עם מידע מוגבל, ובכפוף לאילוצים רבים בזירה הביתית והבינלאומית. ניהול מדינה אינו מתבצע במעבדה אלא במרחב בין מה שנחוץ לבין מה שאפשרי – בעולם האמיתי, המבולבל, של אינטרסים מתחרים וערכים המתנגשים אלה באלה.
מה שדרוש לנו לדעת, ולהוכיח, הוא כי הערכים והעקרונות אותם אנו שוקלים בבואנו להתמודד עם דילמות אלה הם נאותים מן ההיבט המוסרי. אין אנו חייבים להיות צודקים תמיד, אך חובה עלינו להיות תמיד נבונים.
תומכיה של ישראל, ובהם יהודי התפוצות, אינם זקוקים לשכנוע כי ישראל פעלה ללא דופי. במקום להתרכז במציאת ההטיעון המושלם, חייבת מדינת ישראל להתמקד בהשראת אמון בכנות כוונותיה, במוסריות של מניעיה וביושר מעשיה.
אין שום בושה בהבעת מידה של ענווה באשר לגודל האתגרים בפניהם אנו ניצבים, או בהודאה בדבר יכולתנו המוגבלת להכתיב תוצאות. יהיה זה סימן לאומץ, לא לחולשה, להודות בכך כי ייעשו טעויות.
ישראל אינה זקוקה כל כך לספק לסנגוריה נקודות לשיחה, כפי שהיא צריכה לגייס "עדי אופי". גם כאשר פרטיה של תקרית אינם ידועים, גם כאשר בשעות הראשונות התמונות מציגות סיפור מטריד, ישראל חייבת מוניטין כזה שיאפשר לה ליהנות מן הספק. היא זקוקה לכך שאנשים רציניים יוכלו להעיד על חוכמתה של המדינה, על הגיונה ועל היושרה המוסרית שלה, ואשר יטענו במידה של ביטחון כי תכונות אלה יבואו לידי ביטוי כאשר ישראל תיאבק בדילמות המכאיבות הניצבות בפניה.
זה כל כך קל – יותר מדי קל, למעשה – לבטל חלק ניכר מן הביקורת המופנית לעברה של ישראל. אחרי דו"ח גולדסטון ותקרית המשט, אם להזכיר רק שתי דוגמאות של הזמן האחרון, תגובתם הטבעית של ישראלים רבים היא לצאת להגנתם של כוחות הצבא הפועלים בנסיבות בלתי אפשריות, ולחוש כעס תוך הבעת תחושות של זעם על הצביעות והבררנות של מבקריה של מדינת ישראל.
האופי של חלק ניכר מהביקורת מוכר לכולנו. המבקרים הקולניים ביותר שלנו אשמים לעיתים קרובות בעבירות שהן קשות בהרבה מאלה בהן מואשמת ישראל. את חלקם של הממהרים לדרוש חקירות היה כדאי גם אותם קצת לחקור. כה רבים ממבקריה של ישראל נכשלים בבואם להעריך את ההקשר הרחב של תקרית, ומסתמכים על מקורות מפוקפקים וניתוח משפטי שטחי, וממהרים לשפוט.
לעולם לא אבין לגמרי את הזעם שמעשיה של ישראל מעוררים, בעוד שמעשי זוועה חמורים באזורים אחרים בעולם – מסודן ועד סרי לנקה – לעיתים כה רחוקות מושכים או מעוררים תשומת לב בעולם באותה עוצמה. בדרך כלשהי, נראה לעיתים קרובות כי הדמוקרטיה הישראלית (על כל פגמיה, בדומה להרבה דמוקרטיות אחרות), היא הנושא המועדף על פעילי זכויות אדם ברחבי העולם, בעוד שדיקטטורות האזור זוכות למעבר חופשי.
אבל הנושא כאן הוא לא המבקרים אותנו, אלא אנו עצמנו. אנו מקיימים כאן, בראש ובראשונה, שיח יהודי. שיח על איזה סוג של מדינה יהודית אנו רוצים שתהא לנו, סוג השותפות שאנו רוצים ליצור בין ישראל לבין יהדות התפוצות, סוג היחסים שאנו מבקשים שיהיו לנו עם אזרחיה הלא-יהודיים של מדינת ישראל, עם העם הפלסטיני ועם המדינות השכנות, וועל התרומה הקולקטיבית אותה אנו מבקשים להציע לעולם.
העובדה כי חלק כה גדול מן הביקורת המופנית לעבר ישראל צבועה ומשרתת את המבקרים עצמם, אינה פוטרת אותנו מן הצורך לקיים שיח זה. היא אינה פוטרת אותנו מן החובה לנקוט במדיניות שתגן על האינטרסים הלגיטימיים שלנו, אבל גם תכבד האינטרסים הלגיטימיים של אחרים. זו חובה אותה אנו חייבים לחלק הטוב יותר שבנו – כיהודים, כישראלים וכבני אדם – ולא לאף אחד אחר.
אנו עושים לעצמנו שירות דוב כאשר אנו נמנעים מהתבוננות עצמית בהיעדר ביקורת ללא סיבה, ונמנעים ממנה באותה המידה כאשר הביקורת היא מפורשת, מחשש שניתפס כרגישים ללחץ. עלינו להימנע מן המלכודת אליה יכולות מדינות, כמו יחידים, ליפול כאשר הן מסרבות להשתנות כאשר הן חזקות מדי מכיוון שאז אין צורך בכך, וגם כאשר הן חלשות מדי, כי אז זו משימה קשה מדי.
לפי שעה אנו יכולים להודות בכך כי הניסיונות לגבש זהות יהודית וציונית עשירה, מאחדת ורלוונטית למאה ה-21 לא היו אלא חלשים וחלקיים. אך עלינו לזכור גם, כי כעם יש ברשותנו את המקורות, התרבות, החכמה, המסורת ואת ההזדמנות למלא אחר משימה זו במלוא המרץ והעוצמה. בהיסטוריה שלנו היו אך אתגרים מעטים אשר לא מצאנו בסופו של דבר את המשאבים הפנימיים ואת האומץ להתגבר עליהם.
האם זה יוכל להיות, כפי שהדבר אירע לעיתים קרובות בעבר, שיהיו אלה יריבנו ומבקרינו שיעניקו לנו את הזרז לשינוי אמיתי? האם ייתכן כי בעוד שנים מעטות נהיה מסוגלים להודות לאלה שאתגרו את עצם הלגיטימיות הבסיסית של מדינת ישראל, על שעודדו אותנו לפתח תחושה של זהות ושל משימה משותפת שהעניקו משמעות ואנרגיה מחודשות לעם עתיק? ייתכן שהגיע הזמן לגלות.
תורגם מהאנגלית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
