ספרו של אבי שגיא "עם, מולדת וספר" יצא לאור זה עתה. על אף שהוא בשיא היצירה צאתו של חיבור חדשני ומקיף הוא ציון דרך המאפשר מבט לאחור והסקת מסקנות מסוימת. בעבר נדרשתי למפעלו המחקרי של אבי שגיא במאמר מבוא לספר שערכתי כמחווה של התוכנית הבינתחומית לפרשנות ולתרבות שהקים, על כן אינני מתכוון לחזור ולפרט את הדברים. אני מבקש להשיג שני הישגים:
(א) להצביע על היבטים אחדים במפעלו של אבי, שלהערכתי לא הוארו עד כה.
(ב) להצביע על החוט המקשר, על המוטיב הפנימי, של עבודותיו של אבי.
התחומים הרבים שאבי עסק בהם ומאות העבודות שהפיק נראים למראית עין כמנותקים אלה מאלה. וכי מה לפנומנולוגיה ואקזיסטנציאליזם עם הפילוסופיה של ההלכה והתאוריה של הזהות? ומה לציונות דתית ולהיבטים פילוסופיים בספרות? על שאלות אלה אני מבקש לענות בשורות שלהלן.
הטיעון שאציג הוא שעבודתו של אבי נעה מבחינה פנומנולוגית לקראת תודעה של אמון באדם. מבחינת הניתוח, השלבים הם אלה – וכל אחד מוליך למשנהו:
(א) קבלת העצמי
(ב) קבלת הזולת (1) – דיאלוגית
(ג) קבלת הזולת (2) – מעגל הזהות
(ד) האמון בזולת
אבי שגיא חוקר בתחומים שונים שלכאורה אין ביניהם קשר. לכאורה, מפני שבאמת יש זיקה אימננטית בין התחומים. אני טוען כי משקע העומק ביצירתו של אבי היא האמונה העמוקה באדם, אמונה המופיעה בעקבות קבלה עצמית וקבלה של הזולת.
כאשר חקר אבי את הפנומנולוגיה והאקזיסטנציאליזם, והיה לחוקר מוביל ופורץ דרך בתחומים אלה, הוא הדגיש בראש ובראשונה את היחס לעצמי ולזולת. את אימוץ העצמיות החל לחקור כבר בימי חורפו בהגותו של קירקגור, וראה בכך את אחד מאבני הדרך החשובות ביותר של הזיקה בין הדת לקיום הממשי. קבלת העצמי היא המפתח לקבלת הזולת. ההכרה בעצמי האותנטי היא הדרך להכרה בזולת. מכאן פנה, לטעמי באופן טבעי, לדיאלוגיות בהגותם של בובר, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק וקאמי.
אבל קבלת הזולת כרוכה לא רק באנליזה פילוסופית אלא גם בחמלה ובאמון בו. מכאן סלולה הייתה הדרך למחקרים פורצי דרך בתחום הגיור, שכתב בעצמו ובצירוף לצבי זוהר. אבי עמד בתוקף על הלגיטימיות של קבלת הגר מתוך אמון עמוק בו כאדם. לפיכך די בהצהרתו בדבר קבלת המצוות, ואין ההלכה בודקת אחריו. מודיעים לגר מצוות עיקריות, אך אין מעקב כלשהו אם אכן הוא ממלא אותן או מצוות אחרות. אף ההלכה נפתחת לזולת ומאמצת אותו מתוך אמונה בבחירתו האותנטית.
ובוודאי שמחקריו של אבי בציונות הדתית נעשו מתוך אמון עמוק במהפכנים של התנועה ומתוך הכרה בעבר המפואר שלה. הוא הצהיר לא אחת על אהבתו לקיבוץ הדתי כמוסד מהפכני ועל געגועיו ל"בני עקיבא" בשנות השישים וראשית השבעים. לולא האמון העמוק באדם לא היה יכול אבי להסביר את המהפכנות של התנועה.
המחקר על הציונות הדתית מעוגן לעומק בעבודות חשובות שכתב אבי בתחום הפילוסופיה הפוליטית בזיקה לתורת המוסר. למשל הוא עסק בהרחבה בגבולות הציות ובסרבנות. החולייה הפנימית המקשרת עבודה זו לשאר עבודותיו של אבי היא האחריות של הפילוסוף כלפי החברה והמעורבות שלו בשיפורה. האמונה העמוקה באדם שגילה אבי במחקריו הפילוסופיים הכללים והמחקרים בפילוסופיה היהודית חושפת את האחריות לחברה הישראלית שהיא מעגל הזהות הקרוב אליו.
וכאן אנו מגיעים לתמה פנימית הנוכחת בתחום אחר שעסק בו אבי. עבודותיו של אבי בסוגיית הזהות חושפות את האחריות והמעורבות. עבודות אלה השפיעו באופן עמוק על סביבותיו, והמעיין בגרסה האחרונה של הספר שכתב דוד הרטמן על הרמב"ם רואה את השפעת תפיסת הזהות של אבי. לפי תפיסה זו אי אפשר לטעון שמעגל זהות אחד "אמיתי" יותר ממעגל אחר. כל אדם פועל במעגל הזהות שהוא צמח בו. באופן כזה העמיד אבי פלורליזם ממשי, המאפשר חיים בצוותא של מעגלי זהות אחדים אלה בצד אלה. אני מעז לקבוע שתיאוריה כזו אפשרית רק על בסיס האמון באדם ובכנות פעילותו החילונית והדתית כאחת.
ובמעגליות אנו שבים למחקרים בפילוסופיה של ההלכה. אבי הקדיש מאמץ רב כדי להבין את תרבות המחלוקת של חז"ל. "אלו ואלו" נועד להבין את השוני והגיוון מתוך קבלה אמיתית של הזולת. אנו שבים לדגם השלט בעבודותיו של אבי, והמקשר כחוט השני את תקופותיו השונות: מקבלת העצמי לקבלת הזולת, ומקבלתו המלאה על כול הוויתו נגזר האמון העמוק באדם.
ראינו לעיל, שלפי אבי שגיא, האמון העמוק באדם מביא לקבלת עצמיותו ולקבלת הזולת. אולם הסביבה הרליגיוזית של קירקגור, סולובייצ'יק ואפילו בובר איננה ממצה את האקט של קבלת האדם. והרי האחריות של הפילוסוף היא לחשוף את כל ההיבטים של קבלת העצמיות והזולת כדי להעצים את האמון באדם. על כן פנה אבי לתחום נוסף, האסתטיקה, תחום שבו ניכרת הפעילות האנושית הפותחת צוהר להכרת עצמיותו.
אבי הציג ניתוחים פילוסופיים של יצירות ספרותיות, והראה כיצד אקטים דתיים כמו תפילה אינם מביעים רק את האלוהות אלא גם את האדם. ויותר מכך: האלוהות הפעילה והמסגרת הדתית המיוחסת אליה אינן נזקקות בהכרח כדי להסביר את תופעת התפילה. לטעמי אהבת האדם והאחריות כלפיו מסבירות את הרצון האיתן של אבי לתעד ולקבֵּע את תופעת התפילה כתופעה אנושית, אנתרופולוגית, שאיננה תלויה באלוהות. בתפילה כתופעה מהותית, כתודעה, מגיעה לשיא קבלת הזולת של אבי מחד גיסא ותפיסת הזהות מאידך גיסא. וביסודן אהבת האדם באשר הוא אדם, אף זה שאיננו במעגל הזהות הקרוב שלך.
אסיים בהיבט החינוכי והדידקטי. ההסברה הבהירה היא מאפיין חשוב של כתבי אבי שגיא. אין בכתביו מסרים כפולים, ומבחינה זו כתיבתו היא פדגוגית. אמנות ההסברה ניכרת במיוחד בפרקי מבוא שכתב לאחדים מספריו.
הספר "עם, מולדת וספר" עוסק בתהליך הטקסטואליזציה שעבר העם היהודי. סוגיית הזיקה שבין הטקסט לבין הקיום הקונקרטי היא גורלית לדיון כזה. ואכן אבי פתח את "עם, מולדת וספר" בפרק על תיאוריית הלשון, והנגיד את תפיסתו של רולן בארת לתפיסתו של היידגר. בארת הציג את התפיסה שהלשון סגורה בעצמה ובהתאם גם משמעויותיה בעוד שלפי היידגר הלשון מבטאת את המפגש עם הפנים ועם האחר.
"עם, מולדת וספר" איננו היחיד. אמנות ההסברה הופיע בדגם כזה גם בספר "אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד". בספר זה כתב שגיא פרק הקדמה על בעיית הניכור. הפרקים הללו הן מסכתות בפני עצמן, והם מנהירים סוגיות סבוכות בהגות הקונטיננטלית בכלל והאקזיסטנציאליסטית בפרט.
עמדתי רק על מקצת מההיבטים השונים בעבודותיו של אבי. דיון נפרד צריך להתמקד בזיקת העבודות הללו לפעילות הציבורית ולמעורבות של אבי בחברה הישראלית לאגפיה. ואידך זיל גמור.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
