פעילותו של פרופ' מנחם ברינקר, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, התפרסה על פני שלושה מישורים שונים: הספרות העברית חדשה, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והחילוניות הישראלית. ד"ר פיני איפרגן מתאר את הקשר בין שלושת הצירים הללו ומשרטט קווים לדמותו האינטלקטואלית והאישית של ברינקר

עם פטירתו של פרופ' מנחם ברינקר – ההוגה, החוקר והפילוסוף – לפני מספר חודשים, איבדה התרבות הישראלית את אחד מקולותיה המיוחדים והחשובים. ברינקר, חתן פרס ישראל בחקר הספרות, לימד במשך עשורים רבים באוניברסיטה העברית והיה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ולצד מחקריו עסק בפעילות ציבורית וספרותית.

פעילותו האינטלקטואלית של ברינקר נסובה סביב שלושה מוקדים: הראשון הוא עיסוק בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בעיקר בסארטר, ובמסגרת זו – תרגום עבודותיו הפילוסופיות של סארטר לעברית בשני כרכים. מוקד נוסף ומרכזי היה עיון בספרות העברית החדשה, ובמרכזה בי"ח ברנר, עליו כתב את הספר החשוב ביותר בתחום זה – "עד הסימטה הטבריינית". נוסף לאלו, עסק ברינקר בניסיון תרבותי לעצב ולהנכיח את היהדות החילונית בארץ.

שאלה מסקרנת באשר לדמותו האינטלקטואלית של ברינקר היא מה טיב הקשרים בין שלושת המוקדים השונים – הספרותי, הפילוסופי והתרבותי? האם, למשל, עובדה מקרית היא שהפילוסוף שבו עסק באופן הממוקד ביותר – סארטר – היה גם סופר? ומה הקשר בין פעילותו לטובת קידום קול יהודי חילוני לבין עיסוקו בברנר, סמל מובהק ליהדות חילונית?

צילום: צחי לרנר

דומה שעבור ברינקר, החיבור בין ספרות לפילוסופיה מאפשר לנסח שאלות פילוסופיות באופן שאינו מופשט ומנותק מחוויית החיים, אלא באמצעות תיאור עשיר של כתיבה ספרותית, המציגה סיפור, ודמות גיבור, שבהם מתגלמים הרעיונות הפילוסופיים. גם כשברינקר כתב על סארטר או על פילוסופיים אקזיסטנציאליסטיים אחרים, ברי כי אחת השאלות המרכזיות מבחינתו היתה מהו האמצעי שבעזרתו מביע האדם את החוויה הקיומית שלו; כיצד ניתן לעשות זאת לא רק באמצעים פורמליים וצורניים.

אין מדובר רק בניסיון להפוך את הרטוריקה הפילוסופית לחיה, תוססת ומובנת יותר. ברינקר היה נאמן למסורת האפלטונית לפיה בלב הפילוסופיה קיים אלמנט רטורי, שקדם לתהליכי ההמשגה וההפשטה שעברה הפילוסופיה. מבחינה זו, האופן שבו פילוסוף מבטא את רעיונותיו הינו לא רק כלי חיצוני לטענות אלא כרוך באופן מהותי בתוכן הפילוסופי עצמו. ברינקר עצמו, כפילוסוף וכחוקר ספרות, וכמי שפעל בשתי הזירות ובשני החוגים הללו גם יחד, גילם את העובדה כי לא ניתן לנתק את אופן העברת הרעיונות הפילוסופיים מן הרעיונות עצמם.

נקודת השקה נוספת קשורה לאופן שבו שרטט ברינקר את היחס בין הספרות העברית לבין הסיפור הציוני. אחד הביטויים המובהקים ביותר של רעיון התחיה העברית הוא כמובן כינונה של ספרות עברית חדשה. כידוע, אין זה מקרה שחלק גדול מההוגים המרכזיים של הציונות היו בעצמם סופרים, וכי הסופרים העבריים הגדולים היו פעילים ציוניים או לפחות קשורים באופן הדוק לדמויות המובילות של התנועה הציונית.

אך ברינקר, בעיקר בספרו האחרון "הספרות העברית כספרות אירופאית", ביקש לקרוא את היצירה הספרותית העברית לא רק דרך הפרספקטיבה הציונית אלא גם באמצעות מקורות היניקה שלה בספרות האירופאית. בספרו הוא מבקש לראות בברדיצ'בסקי, ברנר, אחד העם, ביאליק ועוד, לא רק אידאולוגים ציוניים שנתנו ביטוי ספרותי פואטי לרעיונות המרכזיים שלה, אלא גם סופרים שפעלו בתוך הקשר אירופי, כחלק מן ההיסטוריה של הרעיונות. באופן כללי, ברינקר שאף תמיד להתחקות אחר ההקשרים לצמיחתן של עמדות אידאולוגיות או פילוסופיות בתוך מצע היסטורי מסוים.

אכן, אחת הטענות המעניינות של ברינקר היא כי מצד אחד, ביטא הפרויקט הציוני את האכזבה של יהדות אירופה לנסות ולהשתלב במרחב התרבות האירופי. האכזבה דחפה אותם לחיק הציונות וגייסה אותם לניסיון להחיות תרבות עברית בארץ ישראל. אך מצד שני, הם לא זנחו – כמו שאולי היינו מצפים – את הספרות האירופאית, ולמעשה, הם פעלו בכיוון ההפוך והמשיכו (במודע או שלא) לנסות להשתלב בתרבות האירופאית, אך הפעם על ידי הטעמת הדגמים האירופיים בספרות העברית.

אם נקח בחשבון את העובדה כי הספרות האירופאית עצמה הושפעה באופן עמוק מרעיונות פילוסופיים של המאות ה-18 וה-19, הרי ששוב אנו מגלים את הזיקה בין פילוסופיה לספרות: הפילוסופיה האירופאית חלחלה בדרכים שונות ועקיפות אל תוך הספרות העברית.

כאמור, במישור התרבותי פעל ברינקר לכינונו של קול יהודי חילוני בישראל. רבים נוטים לדבר על דמות האינטלקטואל המעורב, תוך שהם מאמצים את עמדת הריחוק של האינטלקטואל על מנת לדבר עליה. על מנחם ברינקר אפשר לומר ללא הסתייגות שהוא היה גילומה האותנטי של דמות זו. על כך יעידו לא רק אישיותו הפתוחה והדיאלוגית, אלא גם הביטוי הכתוב למוערבותו התרבותית והחברתית. כך למשל, קובץ המאמרים שלו, "מחשבות ישראליות", מתמקד בעיקר בדמותו של היהודי החילוני ובאפשרות קיומו בישראל, תוך ניסיון לשרטט את סיפורו של יהודי זה ואת ההיסטוריה שלו. מפעל נוסף, שאפתני יותר, אליו היה שותף ברינקר הוא הניסיון לתאר את "הזמן היהודי החדש" – באמצעות מעין אנציקלופדיה שנשאה שם זה, שברינקר נמנה על עורכיה. הערכים השונים בכרכי האנציקלופדיה משרטטים את המהפכה שעברה ההיסטוריה היהודית ואת עולם התוכן שיצרה כמקור להשראה תרבותית, ממנו יכול ישראלי בן זמננו להמשיך ולינוק.

במאמר שפרסם ברינקר כתגובה לביקורת שהוטחה באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" מעל דפי הארץ, הוא העיד על חיפושו אחר הגרסה הייחודית של היהודי החילוני:
"אני סבור שאי אפשר להתקדם בדיון על חילוניות ודתיות אם אין מבחינים בין חילוניות רכה לחילוניות קשה. חילוניות רכה היא זו שהביאה את הדת למצב שבו היא מצויה היום ברוב החברות המערביות ובמקצת החברות הערביות, כאשר נשללת סמכותם של הדת וכוהניה לפקח על הכרעות מדיניות, על מחקרים מדעיים, על היצירה הספרותית והאמנותית, וכאשר גם לעולם הערכי "הפרטי" של חלקים רחבים מהאוכלוסייה אין ציוויי הדת משמשים עוד השראה בלעדית או מרכזית. חילוניות קשה לעומת זאת היא אנטי-תאולוגיה, אגנוסטיות עקשנית או גם כפירה ואתאיזם".
("הארץ", 15.10.07)

ברינקר תר אפוא אחר גרסה של יהודי חדש, שאינו מתנכר למימד התאולוגי של הקיום היהודי אלא מציע לו לבוש חדש.

פעילותו התרבותית של ברינקר נקשרת שוב בחזרה למחקריו הספרותיים. ברינקר ביקש לעמוד על מהפכה זו שעבר העם היהודי גם באמצעות בחינתה של הספרות העברית, תוך עמידה על האופן שבו מחוברת ספרות זו למסורת האירופאית מחד, אבל מאידך גם "מתגברת" עליה ולובשת צורה ייחודית לה. במישור הספרותי הוא ביקש לצקת את המשמעות של היהדות החילונית לתוך דמות אחת – י"ח ברנר, דמות מיתית וסימבולית, המייצגת את היהודי החדש, החילוני הציוני. כמי שעזב את העולם הישן, וכונן עצמו כ"יהודי חדש", היווה ברנר עבור ברינקר, כמו גם עבור אחרים, דמות מפתח בעיצוב הקול היהודי החילוני הישראלי.

***
בנימה אישית, כמי שרואה עצמו כתלמידו של מנחם ברינקר, המפגש הבין-אישי איתו היה זכות גדולה. אין לי אלא לחזור על הדברים ששבים ומתארים כל אלו שלמדו, שוחחו או התווכחו עמו – מעבר למטעני הידע הפילוסופיים והספרותיים, ומעבר לפעילות התרבותית הענפה, בלטה בדמותו של מנחם בראש בראשונה אנושיות חמה ויוצאת דופן, שהוקרנה כלפי כל מי שבא עמו במגע.