"על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה נולד"
(משנה אבות ד, כב)
לידה היא החוויה המכוננת ביותר בחיי האדם, חוויה בלתי נמנעת, המתרחשת בחפזון, בקריעה, בדם ובכאב. אדם לא בוחר האם להיוולד ומתי לבוא לעולם, ועם זאת, ושמא בשל כך – הוא מעבד ומפרש חוויה זו לאורך כל חייו. בזרמים מרכזיים בהגות היהודית, ובפרט בספרות הקבלה והחסידות, נתפסת הלידה כמוקד העבודה הרוחנית של האדם, מאורע שההכרה בו מעניקה פשר ומשמעות לקיום האנושי.
הלידה איננה מטאפורה בלבד, אלא התרחשות קריטית; טיב הקשר בין האדם לאלוהות נצבע באורה של חוויה זו; טקסים רבים במחזור השנה והחיים כגון פדיון הבן, ברית מילה, בר ובת מצוה, חתונה, ואפילו טקסי אבלות ומיתה – בנויים כריטואלים המשחזרים את החוויה המשברית והמעברית של הלידה. כל לידה ממחישה את את מתת הפריון בה זכו בבריאה אדם וחוה ובעקבותיהם כלל האנושות. פרו ורבו איננה רק מצוה, אלא בראש ובראשונה ברכה המאפשרת לאדם לחקות את צלם האל וליצור הדמיה חזרתית של 'מעשה בראשית'.
התפיסה לפיה האדם עובר בחייו לידות רבות – נפשיות, פסיכולוגיות ורוחניות – מתפתחת בספרות הקבלה. לפי מקובלי ימי הביניים, הספירות נולדות באופן תמידי ומתמשך זו מזו. כולן יוצאות תחילה מרחמה של האם הגדולה, ספירת הבינה, ואזי הן מפיחות חיים בעולמות ובנשמות של בני האדם. תהליך אצילות האלוהות ובריאת העולם מדמה לידה קוסמית רב מערכתית, וכולל בתוכו דרמה גדולה בה האל כביכול משיל את קליפותיו ומנקז את דיניו, בדומה לתינוק הנפלט לעולם עטוף שפיר ושליה, דמים וזעקה.
כבר חז"ל מתארים את העולמות שהאל חזה בחורבנם בטרם הצליח לברוא עולם שראוי להתקיים ומסוגל לשרוד:
"את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג יא) –אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן. אמר ר' אבהו: מיכן שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו…
האלוהות נושאת את זכרון הלידות שלא שרדו, כמעין נפלים וחללים שהוקרבו למען היש והקיים.
בדומה ללידת האדם הפרטי, גם הקוסמוס צריך היה להילחם כדי להתקיים ולשרוד. זכרון החורבנות הקדומים מוטל על העולם כצל מאיים, אך גם כתקווה שהפעם יצליח היקום לעמוד בלי לקרוס. הקב"ה זוכר ומבכה את העולמות שנחרבו, והללו מהווים "נפלים" שמאפשרים את בריאתנו.
הבחירה להביא חיים לעולם כרוכה בהכרח במשבר. המילה משבר מתארת את החלק בגופה של האשה ש"נשבר" בלידה, בשעה שעצמות האגן שלה נעות על ציריהן בקושי רב. כך כינו חכמים גם את האבניים, שתי אבנים שהיולדת נשענה עליהן, וביניהן היה נפלט התינוק אל אויר העולם. המשבר הפיזי מקביל למשבר הנפשי, וממחיש את מצבה הלימינלי של האישה, כנתונה בין עולמות ומצויה בסכנת חיים:
'מאי אבנים?אמר ר' חנן: סימן גדול מסר להן. אמר להן: בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר כדכתיב [=ויש שאמרו ככתוב]: 'וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים' [ירמיהו יח ג] מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע'.
בעולם העתיק שימש המשבר דימוי מטאפורי ללידה. כך למשל, בספר מלכים פונים שליחי חזקיהו המלך לישעיהו הנביא ואומרים: " כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב, יט ג). כאן המשבר שבלידה מתאר את מצב האומה השרויה בין חורבנות וגלויות, ומיואשת בחולשתה מול שר צבא זר. לצד ניכוסה של הלידה והפיכתה למטאפורה 'מולאמת', בולטת בתיאור זה היכרות אינטימית עם חוויותיהן של נשים בלידה, ותחושת הייאוש המופיעה דווקא כשהלידה קרובה לסיומה. אפילו האל עצמו מדומה לאשה שיושבת על המשבר ומתייסרת בחבלי לידתה:
מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ" .
האל מדמה את עצמו לאשה יולדת הסובלת בציריה. במובן המיתי הישיבה על המשבר מייצגת את הקמת הגשר לאותו חלל-פנוי שנסתר בתוך גוף האם. "ישיבה על המשבר" פירושה לנסות ולאחוז בתהום, להציפה, להבין את סודותיה, אך יחד עם זאת לשמרה בראשוניותה, כתוהו ובוהו בלתי נודע ולא פתיר.
אמהות ולידה כורכות יחד חוויות של שבר ואימה עם תיקון והחלמה. תיאורים מדרשיים וקבליים של הולדה, המקבילים בין הבאת החיים הפרטית לארכיטיפים של לידת הקוסמוס מלמדים על כוח הריפוי המצוי בתוך הכאב והאובדן.
מראש השנה ליום הכיפורים – היום הרת עולם
כל שנה, עם בואם של חגי תשרי, אנו זוכים בהזדמנות לחוות תהליכים של לידה מחדש והתחדשות רוחנית. אלא שתהליכים אלו – הן ברמה המיתית הן ברמה הפרטית – לעולם אינם פשוטים. כדי להיוולד מחדש יש להסכים להשיל משהו, להמית חלק ישן וקלוקל, להסיר את ערלת הלב, כיוון שרק כך ניתן לקום לתחייה. כך למשל, הדגיש האר"י הקדוש, בצפת של המאה השש עשרה, את תפקידו של ראש השנה כשחזור טקס בריאת האדם ונסירתו מבת זוגו. נסירה זו מקבילה לחיתוך חבל הטבור של העובּר היוצא ממעי אמו. ברמה הרוחנית, מסמנת הנסירה את ברכת העצמיות והנפרדות בה זוכה האדם לאחר שהוא נולד בכל שנה מחדש. רק עם הנכונות להנסר ולהכיר בגבול שלנו אנו יכולים לפגוש את הזולת פנים בפנים.
כבר בספר הזוהר מתוארים חגי תשרי כתהליך התפתחותי שמתחיל בראש השנה ומגיע לשיאו ביום הכיפורים ובסוכות. בראש השנה, החג היחיד שנחגג בתחילת החודש, הלבנה עומדת בקטנותה, כמו עובּר היוצא מרחם אמו ומקופל כפנקס העתיד להתגלות ולהפתח. השנה, כמו ראשית החיים, מתחילה מתוך כיסוי והסתרה, בשל ענן שמסוכך על השמש. הזכר מזוהה בעולם הקבלי עם השמש, ואילו הלבנה מזוהה עם השכינה, ספירת מלכות – היא הנקבה שמקבלת את אורה ממנו. כאשר השמש אינה מאירה, גם השכינה מוסתרת, ואזי נמצא עולמנו בחשכה. על כך אומר הזוהר:
"בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" [תהלים פא ד] – בְּהֵ', שֶׁמִּתְכַּסָּה הַלְּבָנָה. וּבַמֶּה מְאִירָה? הַכֹּל בִּתְשׁוּבָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר, שֶׁכָּתוּב "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" [תהלים פט יז], אָז – "ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן". בֹּא רְאֵה, בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְכַּסָּה הַלְּבָנָה, וְלֹא מְאִירָה עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, כְּשֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֵם הָעֶלְיוֹנָה שָׁבָה וּמְאִירָה לָהּ. וְהַיּוֹם הַזֶּה אֶת אוֹר הָאֵם נוֹטֵל, וְנִמְצֵאת שִׂמְחָה בַּכֹּל. וְעַל כֵּן כָּתוּב "יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא" [ויקרא כג כח]… מִשּׁוּם שֶׁשְּׁנֵי מְאוֹרוֹת מְאִירִים כְּאֶחָד. הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן מֵאִיר לַמָּאוֹר הַתַּחְתּוֹן, וּבַיּוֹם הַזֶּה מֵאִיר מֵהָאוֹר הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב "בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".
הזוהר מדגיש כי הדרך היחידה לקרוע את הענן היא באמצעות קול שופר ובאמצעות התשובה – שתיהן דרכים נפשיות ו"על טבעיות" להגיע עד למקור העליון ולמשוך ממנו חיים חדשים. באופן סמלי מלמד הזוהר כי זהו התפקיד שמוטל על האדם בכל ראשית שנה: לבקוע בבקשת הסליחה את הענן, לבטל את הגזירה על ידי קול השופר. רק אז, לאחר המאמץ של עשרת ימי תשובה, יעלה ביום הכיפורים האור – שהוא אור כפול, של האם הגדולה (ספירת הבינה) שמאירה לבתה (ספירת המלכות, השכינה), ושני האורות "יתחברו כאחד". לכן נקרא יום זה "יום הכיפורים" – יום בו מאירים שני מאורות נשיים יחדיו, ואינם תלויים בהארה זכרית חיצונית. לפי דרשה זוהרית נוספת שרשרת חגי תשרי מחוברת זה לזה כטקס כוריאוגרפי וכמחול בו האדם נוטל חלק בתהליך היוולדותו:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעוֹרֶרֶת זְרוֹעַ שְׂמֹאל לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכָּה, וְאָז כָּל הָעוֹלָם בְּפַחַד בַּדִּין, וְצָרִיךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה שֶׁיִּמָּצֵא הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אַחַר כָּךְ בָּאָה הַמַּלְכָּה, וּמִתְבַּקְשִׁים בְּנֵי הַהֵיכָל בַּתְּשִׁיעִי לַחֹדֶשׁ לַעֲשׂוֹת חֶדְוָה וְלִטְבֹּל בְּנָהָר, לְטַהֵר עַצְמָם בְּזִוּוּג הַמַּלְכָּה בַּיּוֹם הָאַחֵר, הוּא זִוּוּג שֶׁלָּהּ לָשִׂים שְׂמֹאל תַּחַת רֹאשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי". וְאָז יִשְׂרָאֵל בְּתַעֲנִית עַל חֲטָאֵיהֶם, וּמְכַפֶּרֶת לָהֶם. שֶׁהֲרֵי הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה מְאִירָה פָנֶיהָ לַמַּלְכָּה בְּזִוּוּגָהּ, וּמִתְכַּפְּרִים כָּל בְּנֵי הַהֵיכָל, כֵּיוָן שֶׁהַשְּׂמֹאל מְקַבֵּל אוֹתָהּ בַּיּוֹם הַזֶּה, שֶׁרֹאשׁ הַמַּלְכָּה עַל הַשְּׂמֹאל.בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג [סוכות] יִתְעוֹרֵר הַיָּמִין לְקַבְּלָהּ בִּשְׁבִיל לְחַבְּקָהּ, וְאָז כָּל הַחֶדְוָה וְכָל הַפָּנִים מְאִירוֹת, וְחֶדְוַת הַמַּיִם הַצְּלוּלִים לְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וּצְרִיכִים בְּנֵי אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל מִינֵי חֶדְוָה, שֶׁהֲרֵי הַיָּמִין גּוֹרֵם. בְּכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁרוּי יָמִין, חֶדְוָה צְרִיכָה בַּכֹּל, וְאָז חֶדְוָה הִיא לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.אַחַר כָּךְ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי חֶדְוַת הַתּוֹרָה הִיא, שֶׁהֲרֵי אָז זִוּוּג הַגּוּף הוּא, זִוּוּג הַכֹּל, לִהְיוֹת הַכֹּל אֶחָד, וְזֶהוּ שְׁלֵמוּת הַכֹּל, וְזֶהוּ יוֹם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וַדַּאי וְחֵלֶק שֶׁלָּהֶם לְבַדָּם, שֶׁאֵין בּוֹ חֵלֶק לְאַחֵר. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא
בניגוד לראש השנה שהוא יום הופעת האל הזכרי, החושף ומרים את ידו השמאלית שנראית כיד שמבקשת לעשות דינים ונקמות בעולם, ביום הכיפורים אנו מגלים כי אותה יד נועדה לתמוך בשכינה, להרימה מעפר, ולקיים את דברי הפסוק "שמאלו תחת לראשי" (שיר השירים ב, ו). זהו יום בו השכינה, הגיבורה הנשית, מופיעה ככלה, ואנו הופכים לשושביניה ומלווים אותה לטבול ב"נהר האם" של ספירת בינה ולנקותה מחטאינו. לבסוף, לאחר שזכינו בכפרה, בחג הסוכות נשלם מחול הספירות, הזוג העליון מתחבר יחד ומקיים את הסיפא של הפסוק "וימינו תחבקני". אזי הארה ושמחה שורים בעולם.
מתוך דרשות אלו אנו יכולים ללמוד על מהותה של התשובה בקבלה וזיקתה למיתוס הלידה. לפי הזוהר, המקום שאליו אנו שבים הוא בעצם האם העליונה, ספירת הבינה באילן הספירות. שיבה לאם פירושה היאספות לרחם, מעין מיתה לשם היוולדות מחדש, איון עצמי למען זכייה בחיים חדשים. היפוך זה קשור בסבך יחסי אם וילדיה: היא יולדת אותם, והם מכוננים את מהותה כאם; היא מעניקה להם חיים והם מסמנים את ראשית קיצה, בחינת "דור הולך ודור בא". הילדים שבים לאם בכדי להבין את מקורם וחידת מוצאם, וכך מגלים את עתידם. השיבה אל האם אינה תשובה מוחלטת, חד משמעית וקבועה. היא תשובה מתהווה, כמו העולם הבא, שהוא "תמיד בא", שאף זה הוא אחד מכינוייה של הבינה. הבינה יולדת בכל עת נשמות, ומכוחה אנו מתחדשים ומתהווים בכל יום, ובפרט בראשית השנה, בחודש תשרי. בדרשות אלו נוצרת הבנה חדשה של "הימים הנוראים". נוראים בהודם והדרם, נוראים ועצומים בהזדמנות שהם מזמנים לנו – לפגוש את הכאב והשבר שבלידה, אך גם את היופי, היצירה והתנועתיות שהיא מאפשרת. אנו מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים אל מול השכינה ולנוכח הבינה, והאור שלהן עוטף אותנו וחופה עלינו, כתינוק שזה עתה נבקע מרחם אמו.
ספרה של ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל "חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה", ראה אור לאחרונה בסדרת "פרשנות ותרבות" בשיתוף הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן.
לראיון המלא עם הסופרת בישראל היום על ספרה לחצו כאן
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
