רבות נכתב על הדילמה בין חידוש למסורת. במאמר זה אני מבקשת להביט עליה דווקא מזווית נשית, ולהתמקד בשתי נשים משפיעות שהתמודדו עם הקושי ובחרו להישאר בתפר שבין העולמות: לאה גולדברג וז'קלין כהנוב. כל אחת מהנשים צמחה בתרבות אחרת וכל אחת פעלה בדרך משלה, אבל שתיהן בחרו לקחת חלק בדיאלוג המורכב שבין עבר להווה. הן לא ויתרו על המסורת היהודית ולא זנחו אותה מאחור, אך במקביל הביטו באומץ על ההווה והעתיד והעזו לחדש ולהתחדש בו. אנסה לתאר את המהלך שהובילה כל אחת מהן בכתיבתה ולטעון כי דווקא הנשיות שלהן תרמה ליכולתן ללכת בדרך המעניינת והמאתגרת הזו.

שני שירי אלוהים

"אני משם" כתבה לאה גולדברג. "אני מתמול שלשום, מיער אשר לימדני לנשום". היא אכן הייתה משם, מהיערות העמוקים של מזרח אירופה. אמנם עלתה לארץ ישראל וחיה כאן את רוב שנותיה, אבל בניגוד למשוררים וסופרים אחרים בני דורה, עולמה היה מורכב גם (ואולי בעיקר) מ"שם". היא סירבה להתמסר כל כולה לתנועה של העם החוזר לארצו, לתיאורים כבירים ורבי רושם של בניין, הגנה ועבודה חקלאית.

מרחק רב נמתח בין "עומדים אנו במשמרת" של שלונסקי ו"הורה מדורה" של אלתרמן לבין שירתה של גולדברג. נראה שהיה לה חשוב לשמור על המרחק הזה כדי להפוך לאומנית במלאכה העדינה והמורכבת לאין קץ של בירור הנפש. לחצוב וללטש את המילים שמביעות בדיוק הרב ביותר את הנסתר ביותר, את זרמי העומק של החיים, של ההוויה.

ללאה גולדברג שני שירים על אלוהים. האחד מפורסם, מוכר ומושר, והשני נחבא אל הכלים. בשיר הראשון, האהוב, לאה גולדברג פונה אל אלוהים כפי שאנחנו רגילים במסורת היהודית, בבקשה ובתפילה: "למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל" ("שירי סוף הדרך", 1954). ההיררכיה המתקיימת בקשר בינה לבין האל ברורה: היא נמצאת למטה, אלוהים מעליה והיא מבקשת שהוא יעזור לה לשים לב ליופי העולם. זה שיר נעים ומרגש שהולך בתלם. זו כנראה הסיבה שהוא נכנס עמוק כל כך לקאנון הישראלי. הוא נותן אישור למה שאנחנו כבר מכירות ומכירים.

אולם בשיר האלוהים השני נגלית דמות אחרת, מתריסה, כמעט מהפכנית. בשיר זה גולדברג שוברת את כל המוסכמות המסורתיות ביחס שבין אדם לאלוהיו: "את אלוהי ראיתי בקפה, הוא נתגלה לי בעשן סיגריות, נכה רוח, מסתלח ורפה. רמז לי עוד אפשר לחיות" ("אלוהי", 1935). המפגש של לאה גולדברג עם אלוהים מתרחש בין ספל הקפה לעשן הסיגריות. אין פה היררכיה מסורתית בין אלוהים לבני האדם; היא מרשה לעצמה להיות במעמד של אישה המשוחחת עם האל. שיחה עם האל בתרבות היהודית שמורה ליחידי סגולה, ובטח שלא לנשים. אולם כאן לאה גולדברג מדברת אתו פנים אל פנים.

יתרה מזאת, האלוהים הנגלה לה בשיר אינו כל יכול. הוא נכה רוח, מסלתח ובכלל לא יפה: "הוא לא היה יפה כאהובי (לא, לא, לא) קרוב ממנו, ואומלל כצל שקוף של אור הכוכבים, הוא לא מילא את החלל". אהובה של המשוררת, בן אדם שנברא בצלמו של האל, התעלה עליו והפך ליותר יפה ממנו. האל מתואר כמו צל שקוף לכוכב שהיה פעם בוהק ומאיר.

בסיומו של השיר מתרחשת סיטואציה מדהימה ואלמותית שבה אלוהים מבקש סליחה מבני האדם: "לאור שקיעה חיוור ואדמדם, כמתוודה על חטא לפני מותו ירד למטה, לנשק רגלי אדם ולבקש את סליחתו". אלוהים מתואר כאן ברגע של פרידה, לפני מותו, בטרם יסתלק לכאורה מחייו של האדם. בעידן שבו נברא יהודי חדש ועצמאי, ואלוהים עומד לרדת מן הבמה, הוא ניגש אל האדם ומבקש סליחה על כל העוולות שחולל בניהול העולם.

לאה גולדברג מצליחה להחזיק בשיר הזה שני קצוות. מצד אחד, היא מתארת כעס על אלוהים ותוכחה כלפיו על הדרך שבה בחר לנהל את העולם. מצד שני הוא עדיין נוכח בעולמה והיא אף משוחחת עמו. פעמים רבות יוצרים שהתרחקו מהאל מנותקים ממנו, ואילו אלו שחוסים תחת כנפיו מתארים אותו כמושלם וכל-יכול. לאה גולדברג נשארת בקשר עם האל למרות שהיא מכירה בחולשתו. היא הופכת את היוצרות ומשרטטת מערכת יחסים אחרת, חדשה ונועזת בין אלוהים לבני ובנות האדם.

הדיאלוג בין עבר להווה ניכר כמעט בכל יצירתה של לאה גולדברג. מתוך בקיאות וידענות שזורים בכתביה חוטים של מסורת המביאים את העבר היהודי אל המציאות העברית שבתוכה היא חיה. שיריה טווים "גשרים ישרים וגבוהים" בין האתמול של העם היהודי, שאותו היא מביאה מבית ילדותה, לבין המחר שלו, ההולך ונרקם מול עיניה. הדרך החדשה שהיא סוללת אינה מוותרת על הנכסים שירשה מהעבר התרבותי והרגשי שלה, אך יחד עם זאת פוסעת העתיד ושוזרת בו נגיעות של המסורת האישית והיהודית.

בין שני עולמות

ז'קלין כהנוב גדלה על התפר בין העולמות. היא נולדה בשנת 1917 בקהיר ונפטרה בשנת 1979 בתל אביב. הוריה היגרו למצרים – אמה מתוניס ואביה מעיראק – בשל החסות הבריטית שלה זכתה מצרים ובזכות הפוטנציאל הכלכלי הגבוה שלה. אמה של כהנוב והאומנת האנגליה שלה הכווינו אותה לנאורות ולקדמה, אך בה בעת כהנוב נמשכה אל קסמו של העולם המסורתי, עולם שמתואר בכתביה דרך עיני אביה ועיני סבה וסבתה. שני העולמות הללו, המסורת והקדמה, מצויים בכתיבתה ובהגותה כבר מהרגע הראשון שבו עמדה על דעתה. היא מתארת את עצמה כפוסעת ביניהם, לעיתים באהבה ולעיתים בכאב רב:

תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט והמסויד לבן, שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר הברכה שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדברות בעברית… הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת.[1]

על שני הגווילים הללו מבססת ז'קלין כהנוב את היהדות שלה. הראשון כולל את עשרת הדברות, מבדיל בין טוב ובין רע. הוא מדגיש את האלמנט האנושי והמוסרי ביהדות כאלמנט מרכזי. הגוויל שני, האנגלי, ובו הצהרת בלפור, מבשר על פעמוני הגאולה בתמהיל מיוחד של ארץ עתיקה ומובטחת עם מילים מערביות וזרות. במילותיה מעניקה לנו כהנוב הצצה אל הריקוד המרתק שבין חידוש למסורת שהתקיים בקרב יהדות ארצות המזרח.

ז'קלין כהנוב משרטטת ביד בטוחה הגות חדשנית ואחרת. כזו שמעניקה מקום להומניזם מזרחי ששואב מתוך מקורות יהודיים ולציונות שיונקת מתפיסה מסורתית ומגיעה עד לימי משה רבנו ויציאת מצרים. אני מבקשת לטעון שכהנוב מצליחה ליצור את התמהיל המיוחד והמזוקק הזה דווקא בשל היותה אישה. נשיותה נוכחת מאד בכתביה. היא מתארת את החסמים שעומדים בפניה כאישה, את הדלתות הסגורות, את החלומות הבלתי ניתנים למימוש ואת הפער הזה, של היות אישה-אורחת בעולם היהודי, עליו היא מנסה לגשר כל חייה. "הדת שלנו היתה גם לשון מסתורית של תפילות, הקרויה עברית, שרק גברים אומרים ומבינים אותן".[2] הדת אינה שלה. היא גברית, היא לשון מסתורית שכהנוב צריכה להתאמץ ולהבין אותה. עד סוף ימיה לא השתמשה כהנוב בלשון המסתורית הזו ולא כתבה בה. היא הגתה, דיברה וכתבה בעיקר באנגלית.

כהנוב מחוללת בהגות שלה מהלך נשי נוסף. בדרך כלל הגות נכתבת במילים גבוהות ובשפה פילוסופית. אבל היא כותבת הגות כמעט אינטימית ומתארת רעיונות גדולים מתוך העיניים שלה כילדה, בהתבסס על חוויות הילדות שלה. ההגות שלה נעה בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים ולכאורה שוליים. גם את התפיסה ההומניסטית שלה מתארת כהנוב באמצעות סיפורי ילדות על מפגשים עם העולם הלא-יהודי במצרים, ששניים מתוכם אבקש לתאר כאן.

הסיפור הראשון מתאר את מפגשה של כהנוב עם מריה, המשרתת הנוצרייה שביקשה לקחת אותה יחד איתה אל הכנסייה. ז'קלין הילדה שאלה את אביה אם תוכל ללכת עם מריה ותשובתו המופלאה הייתה: "לכל עם יש דת משלו, ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה, והאלוהים הוא שבראם, והוא אוהב ומבין את כולם".[3] באמצעות שיחה שבין אב לבתו משרטטת כהנוב רעיון עצום בגודלו שמתאר את סדרי העדיפויות שדרכם היא בוחרת להתבונן על העולם.

הסיפור השני מתאר את חג הפסח הראשון שאותו כהנוב זוכרת בבית הוריה. אנחנו, שחוגגים וחוגגות את חג הפסח בארץ המובטחת ומספרים על 'יציאה ממצרים', לא יכולים לדמיין את המבוכה שאוחזת בילדים וילדות שצריכים לחגוג את ליל הסדר בעודם חיים בקהיר, בירת מצרים. ילדים וילדות שמקשיבים לסיפור העתיק מגלים לפתע שהם חיים בארצו של פרעה, ומי יודע, אולי בעוד רגע יקומו המצרים סביבם ויתחילו להעביד אותם בפרך.

כהנוב מתארת כיצד סיפרה לחברתה המוסלמית קאדריה על החג שאותו הם חוגגים. היא וחברתה נבהלו מהסיפור העתיק, אולם לאחר כמה דקות אמרה לה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, הייתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם".[4]

גם כאן ז'קלין כהנוב היא ילדה ואישה שחיה בעולם גברי. הפעם קאדריה היא שמעלה את אתגר הגבריות וטוענת שאם אלוהים וסגניו היו קצת יותר נשיים הסכסוך בין העמים היה נפתר בקלות. אולם מכיוון שזה אינו המצב, שתיהן מבינות שבקרוב חברות הילדות שלהן תגיע לסיומה. במשחקי הדמיון שלהן חוזרות הילדות לתקופת התנ"ך אבל הפעם בת פרעה היא השליטה במקום פרעה. בת פרעה מלווה את משה ואת עם ישראל לארץ המובטחת, שם הם כורתים הסכם שלום ומבטיחים שלא להילחם יותר לעולם.

במילים מלאות כנות ובסיפורים שובי לב שמשקפים ילדות מורכבת, ז'קלין כהנוב טווה רעיונות עמוקים על הומניזם חוצה גבולות ומגדר. היא חיה במתח שבין העולמות, מלהטטת בין שפות שונות – מזרח ומערב, מסורת וחידוש – ומעניקה לנו הגות חד פעמית ומהפכנית שניזונה מכל העולמות הללו יחד.

מהלכות על התפר

כהנוב וגולדברג מהלכות על התפר שבין העולמות, צועדות לבדן בארץ לא זרועה. הדרך הקשה שבה בחרו שתיהן דומה לישיבה באזור ספר שאין איש שולט בו: לפעמים את עומדת על קרקע פורייה ומצמיחה, ולעתים התהום עלולה לבלוע אותך. כנראה אין זה צירוף מקרים ששתיהן לא האריכו ימים עם בני זוג ושתיהן לא זכו להיות אימהות. הן היו נשים בודדות ועצמאיות שלא נדרשו לספק את צרכיו של אף אחד. היה להן זמן וגם פניות לכתוב, להגות וליצור בשביל העולם כולו.

ז'קלין כהנוב מתארת כמה מאתגרת ההתמודדות עם הבדידות, אולם אפילו אז היא שומרת על הקו שאותו החזיקה לאורך כל הגותה. מה שמפיג את בדידותה הוא דווקא החיבור אל העבר, העובדה שהיא חוליה אחת בשרשרת דורות ארוכה:

כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה ואולי זו טעות ולמה אני כל כך רחוקה או למה אני כותבת דווקא בארץ ישראל על לוונטיניות אז התשובה הייתה תמיד: את שייכת, שייכת לשיירה של סבא משה. וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו.[5]

אני שייכת, אומרת לנו ז'קלין כהנוב. אני שייכת, אומרת לנו גם לאה גולדברג. למרות שהן נשים, למרות שהן סוטות מהדרך המקובלת, למרות שהן צועדות בדרך חדשה. שתי הנשים מושכות חוט של חסד ואהבה מתוך העולם הישן ומייצרות חיבור ייחודי ומשמעותי בין אתמול ומחר. הן מתוות לנו דרך שגם היום נוכל לצעוד בה.

—

הערות שוליים

[1] "הצעיף הכחול של הקדמה", מתוך: "בין שני עולמות"; מסות ופרקי התבוננות (בעריכת דוד אוחנה), ירושלים 2005, עמ' 51.

[2] "הצעיף הכחול של הקדמה" שם, עמ' 51.

[3] "הצעיף הכחול של הקדמה", שם, עמ' 50.

[4] "לזכור את מצרים", שם, עמוד 64.

[5] מתוך ראיון שערך עימה גדעון לב ארי בשנת 1980. הראיון מופיע בתוך הספר – ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה. הוצאת כתר, 2005