תמכו בנו
על חינוך וזהות

מה תפקידו של בית ספר בכינון זהותם הלאומית, התרבותית והדתית של תלמידיו? כיצד יש לאזן את המתח בין תפקידו של בית הספר כמעצב זהות לבין הרצון שהתלמיד יכיר זהויות שונות וייפגש באופן עמוק עם האחר?
על שאלות אלו ביקשנו לשוחח עם שני אנשי חינוך המופקדים על תוכניות חינוכיות במכון שלום הרטמן: מירב בדיחי, מנהלת מדרשיית הרטמן לבנות, ודני אלעזר, מנהל תוכנית בארי

מירב בדיחי:

לא מזמן התנהל מעין ויכוח על הנושא הכללי שבחר משרד החינוך להתמקד בו – "האחר הוא אני". בין השאר, עלתה השאלה כמה על בית הספר להתמקד במפגש עם ה"אחר", עם מגזרים ועם זהויות שונות, לעומת ההתמקדות בבניית הזהות הייחודית של התלמידים בתוך בית הספר עצמו.

בעיני, לא בטוח שיש סתירה כזו חריפה. כי כשמדברים על מפגש עם האחר במסגרת בית ספרית, צריך לדעתי בראש ובראשונה להתמקד במה שקורה בתוך בית הספר עצמו. עוד לפני שעוסקים במפגש עם זהויות אחרות, דתות שונות ונציגים פוליטים מגוונים – דבר שהוא מבורך כשלעצמו – צריך לשים לב שבתוך בית הספר עצמו נפגשות תרבויות שונות. בבית ספר שלנו, למשל, יש תלמידות שמגיעות מבתים שונים, מעדות שונות, בנות שצמחו עם גישות מגוונות למסורת ולדת. עוד קודם למפגש עם ה"אחר" שמחוץ לבית הספר, אנחנו מנסות לעבוד על כך שבמפגש הפנים בית-ספרי תהיה מצד אחד הרגשה נוחה של בית לכולם, ומצד שני – אתגר של שונות שיכריח אותנו לחשוב כל הזמן על הזהות שלנו ועל הבחירות שלנו.

אני אומרת לא פעם לתלמידות: הרבה פעמים יש דיבורים גבוהים בחברה, על מפגשים בין דתיים וחילוניים, בין שמאל וימין, ערבים ויהודים, אבל לא מתרחש מפגש אמיתי בתוך הכיתה, או בתוך המשפחה. הרבה פעמים קל יותר לתלמידות להתנדב בבית אבות ובפרוייקט חונכות מאשר לבקר את סבתא שלהן או לעזור לאחותן הקטנה.

מלבד הרצון לכבד תרבויות שונות שמתכנסות בכיתה אחת, יש לבית הספר גם זהות מסוימת, או לפחות מאפייני זהות עיקריים שאליהם הוא מבקש לחנך את תלמידיו. איך מחנכים לזהות מסוימת בתוך מגוון זהותי קיים?

זו אכן אחת הסוגיות הקשות לפתרון, ואנחנו עוסקות בה כל יום. אני מבקשת אפילו להעמיק את הדילמה, ולהזכיר שבהקשר של בית הספר שלנו, אחד הערכים המרכזיים שחרטנו על דגלנו הוא הפמיניזם הדתי, ושלא כל הבנות מגיעות פתוחות לאג'נדה כזו, ולא כל הבתים והמשפחות מתייחסות אליה באותו אופן.

אני מאמינה בכל לבי שבית הספר צריך לחנך לזהות מסוימת, וזה חלק מתפקידו המרכזי – לכוון וללוות את התלמידה בעיצוב זהותה. אבל את זה יש לעשות מבלי לבטל את הזהות שאיתה הגיעה התלמידה מבית. שאלת האיזון בין שני הצרכים הללו היא משמעותית, קשה ומורכבת, והתלמידות עצמן מרגישות את המתח הזה. הן שואלות את עצמן לא פעם איך עליהן לגבש זהות מבלי למחוק את המקום ממנו הן מגיעות – גם אם לא בניסוח ברור וחד כזה. חלק ראשוני ובסיסי מהמענה שאנחנו כצוות יכולים לתת למתח הזה הוא בראש ובראשונה לדבר עליו, לתת לו מקום. בשיח הבית-ספרי שלנו אנחנו מדברים לא מעט על המתח בין שורשים לכנפיים, ועל הצורך להצמיח כנפיים מבלי לנתק את השורשים.

אני חושבת שכאשר גיבוש זהות נעשה באופן עדין, מתוך כבוד למקום של כל תלמידה – מלבד הדיוק והתרומה לתהליך הפנימי זה גם מאפשר לתלמידות לצאת החוצה ולכבד זהויות שונות, להכיל אותן ולתת להן מקום. החוויה שהן חוו בבית ספר – שניסו לחנך אותן אך מבלי לדרוס את הזהות שעמה הן באו לבית הספר – ממשיכה איתן הלאה.

וכשמתעוררות התנגדויות – בקרב תלמידות או משפחות – לניסיון לחנך לקו זהותי מסוים?

נדמה לי שמפתח עיקרי בסוגיה הזו הוא לא לשים לנגד עינינו כמטרה לשנות את התלמידות ואת אורח החיים שהן מכירות מהבית, אלא לפתוח את הלב ואת הראש שלהן לאופקים חדשים. בית הספר בהחלט מעודד מאוד דרכים מסוימות, זהות מסוימת, ויש לו בשורה ייחודית. אך מבחינתי כמנהלת בית הספר, ההצלחה לא נמדדת בכך שבסוף התיכון כל הבנות יאמינו במודל מסוים של פמיניזם. אני רוצה שהתלמידה תכיר את המודלים השונים, שתהיה פתוחה אליהם, ותאמץ מתוכם מה שנוח ומתאים לה. אם תלמידה לא מעוניינת לאמץ חלק מהכלים שניתנים לה כאן זה בסדר גמור, אבל חשוב לי שזה ייעשה מתוך בחירה, לא מתוך חוסר ברירה או חוסר ידיעה, רק אם התלמידה מבינה ויודעת שהדרכים הללו יכולות להיות פתוחות בשבילה, והיא בוחרת לא ללכת בהן. אני בהחלט רוצה שכל תלמידה כאן תעבור תהליך של העצמה נשית, של תחושת שוויון ומסוגלות – אבל כל אחת לפי דרכה.

דרך אגב, המקום האישי שלי, כאישה שלא גדלה בתוך העולם הציוני-דתי ליברלי ופמיניסטי, אלא במשפחה מזרחית ומסורתית – עוזר לי להבין את הבנות וגם לגשר ביניהן לבין חלק מהתכנים שבית הספר מעביר. אני מרגישה שאני יכולה לפרוס בפני חלק מהתלמידות כל מיני מודלים לקיום דתי ונשי בעולם מודרני, שגם אם הם לא כוללים קריאה בתורה בבת-המצווה, הם בהחלט פמיניסטיים.

במקביל, אני מבקשת לשתף אותם בתהליכים שאני עברתי – ביכולת שלי להיפתח לאופקים חדשים, ללמוד ולרענן את העמדות שלי, לחשוב על התפילה ועל המקום האישי שלי בעולם הדתי, לבחון מה אפשרויות שונות עושות לנשמה שלי, לשורשים שלי, לקשר שלי עם אלהים. אני גם משתפת אותן בתסכולים שאני חווה הרבה פעמים – במתחים שאני חווה בין בית הספר לבין הקשרים אחרים של חיי, למשל בתי הכנסת שבהם אני מתפללת. כל זה מאפשר להם להתחבר ממקום עדין, שנותן אמון.

אם בכל זאת נחזור לנושא "האחר הוא אני", ולרצון להפגש עם זהויות אחרות, שונות מאלו שמתקיימות בתוך בית הספר – איך מתנהל המתח בין הרצון הזה לבין העיסוק בזהות הייחודית לבית הספר?

לי הכי קל להתחבר למפגש עם זהויות אחרות מתוך המקום הבסיסי של חינוך לכבוד האדם, לכל אדם. את הסיסמא האידיאולוגית "האחר הוא אני" הייתי מחליפה בתחושה בסיסית של צניעות, של סקרנות כלפי האחר ושל פתיחות. זה משהו שטבוע אצלי מאוד עמוק, וככה גם גידלתי את הילדים הפרטיים שלי – מתוך תחושה שיש בעולם כל מיני דרכים, ושהם צריכים לבחור את שלהם, מתוך רגישות והקשבה למגוון של קולות. גם בבית הספר – אין לנגד עיני דמות אחת של ה"בוגרת הראייה". יש לי כל מיני מודלים שנראים לי ראויים, שהמשותף להם הוא העובדה שהבוגרת בחרה במודל מסוים, שטוב לה אתו, ושהוא כולל כבוד לאחר וחיבור למורשת היהודית.

כמובן שהסכנה האורבת לדרך החינוכית הזו היא של יצירת זהות דלילה, או חלולה, מרוב פתיחות. אני לא מתעלמת מהסכנה הזו, אבל לא מוכנה שבגללה בית הספר יחנך את תלמידותיו באופן דוגמטי, לדרך אחת נכונה לחיות את החיים. גם כאן – דרושה עדינות, ודרוש איזון מתמיד בין שני הקצוות. צריך גם לזכור שגם לדרכים חינוכיות אחרות יש מחירים. תמיד יש מחיר. כך למשל, הילדים שלי אומרים לי היום שהם לא הרגישו צורך למרוד בדרך החינוכית שהם קיבלו בבית, להתרחק מהשורשים שלהם, כי הם מעולם לא הרגישו חנוקים, והיה להם חופש. דרכים חינוכיות אחרות עלולות לשלם את המחיר שלהן במרד ובתחושות התנגדות שמפתחים התלמידים.

לימוד משותף של מנהלי בתי ספר יהודים, נוצרים ומוסלמים
במסגרת תוכנית "מן הבארות" של מכון הרטמן, 2015

דני אלעזר:

מודלים חינוכיים שונים מציגים גישות שונות לשאלה באיזו מידה אמור להשפיע בית הספר על זהות תלמידיו. איך נראה לדעתך הממשק שבין בית הספר לגיבוש זהות התלמיד?

ראשית, צריך לזכור ש"זהות" היא דבר מורכב, הכולל בתוכו מרכיבים שונים – חלקם מרכזיים ומשמעותיים וחלקם רופפים, גמישים יותר ונתונים לשינוי. כך למשל, זהות מקצועית ותעסוקתית, היא גמישה, בוודאי בתחילת החיים, והיא הולכת ומתחזקת ככל שמתבגרים. לעומתה, מרכיבי זהות הלאומיים והדתיים הם הרבה יותר משמעותיים, חזקים ומשפיעים על האופי של אדם ועל דרך חייו. בדרך כלל אדם נולד לתוך המרכיבים הללו – דרך משפחתו, קהילתו ועמו – והוא משנה אותם או מחליף אותם לעתים רחוקות יותר .

על הרצף הזה, תפיסות חינוכיות שונות מתרכזות ברכיבים שונים ומנסות להקשיח או להגמיש אותם, לפי תפיסת עולמן. כך למשל, החינוך החרדי מבקש לחנך לזהות מאוד מובחנת, קבועה ויציבה, שאין בה הרבה מקום לשיח עם זהויות אחרות. לעומת זאת, העולם המערבי המחולן הרבה יותר פתוח, רכיבי הזהות עשויים להתחלף ביתר קלות, וניתן לטשטש באופן פשוט יותר גבולות בין לאומים ודתות. בין שתי נקודות הקיצון הללו צריך כל מחנך לסלול את דרכו.

במסגרת תוכנית "בארי" במכון הרטמן, שבראשה אתה עומד, יש דווקא עיסוק בזהויות מגובשות ומובחנות – כאלו שאינן זהויות דתיות-אורתודוכסיות.

אכן, הגישה של "בארי" היא שדרושה לאדם זהות מובחנת וברורה כדי לנהל שיחה עם זהויות אחרות. הזהות העצמית שלי יכולה לגרום לי לפסול את האחר, מתוך תחושת ביטחון ויהירות, לא לתת לו לגיטימציה או לא להיכנס עמו לשיח עמוק – במיוחד אם היא מגיעה ממקום מתבדל, פרטיקולרי מאוד ולעומתי.

אבל מצד שני, פיתוח שיח כן ומאתגר עם האחר גם לא יכול לנבוע מעמדה של זהות סדוקה ואוורירית. האדם צריך להרגיש בטוח ויציב מבחינת זהותו, עליו להרגיש שייך למקום כלשהו, כדי שיצליח לראות את האחר ולנהל איתו שיח זהות אמיתי, ללא פחד. כשהזהות העצמית מעורערת, כל דבר מאיים עליה, וממילא האדם נוטה להסתגר ולבצר את עמדותיו. דווקא הביטחון בזהות העצמית הוא שמאפשר פתיחות.

מהבחינה הזאת, תוכנית בארי נוסדה מתוך התחושה שהחינוך הממלכתי ויתר במובנים רבים על הזהות היהודית המובחנת שלו. הוא ראה באלמנטים הזהותיים הללו משהו דתי, ולכן הרחיק אותם מעליו. כמי שמאמינים בכך שהיהדות היא גם לאום, ותרבות – אנחנו סבורים שחשוב ליצור תרבות יהודית-ישראלית, שאינה בהכרח דתית. המטרה של תוכנית בארי היא להציע ולהציף מצע של זהות יהודית פלורליסטית, הפתוחה לשיח עם הזהות הדתית האורתודוכסית.

מיניה וביה, זהות כזו מחוללת גם שינוי אחר, עמוק יותר – הקטגוריות הזהותיות עצמן מתגמשות, ונוצר מעין ספקטרום של זהויות, שפחות מתנהל בצורה קוטבית אלא נע על פני רצף.

הרצף הזהותי הזה, בין דתיים לחילוניים, מתבטא בין השאר בבתי הספר של הזרם החינוכי המשלבים דתיים וחילוניים יחד.

נכון, הזרם השלישי – הזרם המשלב, מבקש לנסות וליצור מלכתחילה שיח זהויות אחר, גמיש יותר, המבוסס על
לגיטימציה של זהויות יהודיות שונות ושיח ביניהן. במוסדות החינוכיים של עמותת "יחד מודיעין", שאותה ניהלתי בעבר, התלמידים ידעו והפנימו שהם באים ממקומות זהותיים שונים – דתיים או חילוניים, רפורמים או אורתודוכסיים, וכדומה. אבל המטרה היתה ליצור מקום שבו כל הזהויות הללו יכולות להרגיש בטוחות ולכולן יש לגיטימציה מלאה ושווה. ממילא, נוצר מרחב שבו אפשר לדבר באופן חופשי ובטוח על השוני שבין זהות לזהות, וגם, וזה לא פחות חשוב מכך – על המשותף לכל הזהויות הללו.

באופן כללי, לטעמי אפשר ליצור זהות יציבה בשתי דרכים: על ידי הפרדה בין הזהויות השונות – חינוך לזהות מובחנת ומסוימת, תוך כדי התרחקות מזהויות אחרות, או על ידי מפגש וחיכוך תמידי בין זהויות, שיכול לסייע לחדד זהות עצמית באמצעות המפגש עם האחר. אני מאמין שאין דרך "נכונה" ו"לא נכונה" מבין שתי הדרכים הללו. מהניסיון שלי למדתי שיש צעירים שקל להם יותר להתחנך לזהות מסוימת, מובחנת, ורק אחר-כך לנהל שיח זהות, ולעומתם יש צעירים שחינוך מורכב שמפגיש אותם עם זהויות אחרות הוא שמאפשר להם לחדד את זהותם העצמית.

השאלה היא האם הזהות שנוצרת במעגלים המשותפים, המשלבים, לא תמיד תהיה אוורירית יותר, או אפילו חלולה; האם מבחינה קיומית או פסיכולוגית אפשר באמת לגבש זהות עמוקה וייחודית בתוך מסגרת שמכילה שלל זהויות אחרות לגיטימיות.

יש סכנה כזו, אבל אני לא בטוח שהיא גדולה מהסכנות של בתי הספר הדתיים או החילוניים, בהם קיימת רק זהות מובחנת אחת. אם בוחנים איפה נמצאים בוגרים של מוסדות חינוך שונים עשר שנים אחרי סיום התיכון, מגלים שאנשים זזים על ספקטרום הזהות היהודית שלהם. כולם זזים – גם אלו שקיבלו חינוך לזהות מובחנת. בנוסף, בחינוך לזהות מובחנת יש סכנה אחרת, והיא הכעס והמרד של הבוגרים, התחושה שזהויות אחרות הוסתרו מהם או אפילו עוותו מתוך ניסיון לחדד ולהאדיר את הזהות אליה מחנך בית הספר. אני מעריך שתופעות אלו פחות יאפיינו את בוגרי הזרם המשלב. יש סכנות בכל הצדדים, וקשה למצוא כללים ברורים ולקבוע מה עובד טוב יותר או פחות, ולכן יש חשיבות למגוון הסוגים של מוסדות חינוכיים.

בכל מקרה, ישנה חשיבות רבה לכך שבכל הספקטרום החינוכי יושם דגש על חשיבותן של זהויות מובחנות מצד אחד, אך גם על פלורליזם ויצירת שיח הזהויות מצד שני; הדרכים והמינונים בין שני הקטבים יכולים להיות שונים. צעד בסיסי נוסף שנראה בעיני נכון עבור כל אפיקי החינוך הללו, הוא פיתוח של הזהות היהודית-ישראלית התרבותית המשותפת לכולנו. עצם העובדה שאנחנו חלק מאותו עם במדינה הציונית, מעניקה לנו רכיב זהותי מאוד חזק המשותף לכל הזרמים הללו, שיש בו עוצמה ועוגן חזק של משמעות.

במדינת ישראל היום קיים אתגר נוסף – ישנם ציבורים שאינם שייכים גם למעגל הזהות הזה, היהודי-ישראלי.

אכן, במדינת ישראל דרושה לנו עבודה משמעותית גם על שיח בין לאומים שונים ודתות שונות בישראל. כחלק
מתוכנית 'בארי', מכון הרטמן מפעיל גם תכנית משותפת למנהלי בתי ספר ולמורים נוצרים, מוסלמים ויהודים, הנקראת 'מן הבארות'. בתוכנית הזו בחרנו דווקא לא להתחיל מן הזהות המשותפת לרבים מאיתנו – זו הכוללת את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם – אלא בזהויות התרבותיות המובחנות של כל קבוצה. המנהלים לומדים יחד טקסטים משלוש הדתות באופן רפקלטיבי וביקורתי, ויוצרים שיח סביב השונות הזהותית שלהם.

כאן הפער הזהותי הוא באמת רחב מאוד. הזהויות הקשיחות והחזקות ביותר – הדתית, הלאומית והתרבותית – שונות, וצריך לנסות ולמצוא מכנים משותפים אחרים. ההנחה שמנחה אותנו היא שבתוך שלוש הדתות והתרבויות שלנו ניתן למצוא ערכים סובלניים והומניסטיים לצד מסרים אלימים וגזעניים. אנו שואפים להביא לקדמת הבמה את הערכים המשותפים שיסייעו לגשר בין הזהויות וליצור שיח משותף, ומשם להתקדם גם למרכיבים אזרחיים משותפים.

השארת תגובה