תמכו בנו
על נוצרים ויהודים

ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בארץ מהווה הזדמנות לבחינה עמוקה של מערכת היחסים המורכבת בין היהדות לנצרות. שוחחנו עם ד"ר מרסי לנק ועם שמואל הר אודות יחסה של הכנסייה ליהדות לאורך ההסטוריה, על המהפך המשמעותי שעברה הנצרות לאחר השואה ואודות התייחסותה של המסורת היהודית לנצרות ולנוצרים

ביקור האפיפיור מעלה מחשבות על מצב היחסים בין נוצרים ליהודים, ועל השינויים שחלו בהם לאורך ההסטוריה. איך התחיל סיפור היחסים שבין הנוצרים ליהודים, ועד כמה שונה תמונת המצב היום?

מרסי לנק: אולי נתחיל מתיאור המצב היום, שאם צריך לתמצת אותו ניתן לומר בצער כי רוב היהודים, ובעיקר היהודים הישראליים, מניחים שני דברים עיקריים אודות הנצרות: שהנוצרים רוצים להרוג את היהודים ושהם רוצים להמיר אותם על דתם. לעומת זאת, וגם זה דבר עצוב, רוב הנוצרים בעולם, ובמיוחד בארה"ב, לא יודעים כלום על רדיפת היהודים על ידי הנצרות לאורך ההסטוריה. הם לא מקשרים בין היהודים עליהם מדובר בברית החדשה לבין היהודים הממשיים, השכנים אותם הם פוגשים מדי יום.

שני הצדדים לא מכירים אפוא במורכבות של התמונה. לכן תנאים ראשוניים וחשובים לשיפור המצב הם שהנוצרים יכירו את ההסטוריה של הדת שלהם, כולל רדיפות היהודים שנעשו בחסות ישו, ומנגד – שהיהודים יבינו שאנחנו חיים בתקופה שונה לחלוטין מזו של העת העתיקה ושל ימי הביניים.

אכן, בעת העתיקה ואחר-כך בימי הביניים היחסים בין הדתות התאפיינו ביחס עוין של הכנסייה כלפי היהודים. למעשה, הברית החדשה היא אחת התחנות הראשונות והמשפיעות של התפתחות האנטישמיות. אמנם גם היוונים זלזלו ביהודים, לעגו להם והסתייגו מאורח חייהם, אבל לסלידה מהיהודים בברית החדשה היתה השפעה עצומה על מהלך ההסטוריה ועל התרבות המערבית כולה.

אבל גם בנושא זה צריך לעשות אבחנה חשובה – הדברים המופיעים בברית החדשה נגד היהודים נכתבו בתקופה בה הנצרות עוד היתה חלק מן העולם היהודי וניהלה איתו מאבק פנימי. מה שהעסיק את הכותבים היה ההבדל ביניהם – יהודים שבחרו ללכת אחרי ישו, לבין היהודים המתנגדים לישו. סכסוכים פנימיים כאלו מלווים הרבה פעמים בהכפשות, בשנאה וקנאה, אבל מכיוון שהם נאמרים "מבפנים", המאבק נשמר בפרופורציות נכונות. הבעיה התחילה בהמשך הדרך, כשהנוצרים החלו אט אט להזדהות כדת נפרדת, נבדלת מן היהדות, וקוראי הברית החדשה נחשפו לרגשות השנאה כלפי היהודים לא כחלק מהתכתשות פנימית אלא כסכסוך עמוק עם קבוצה אחרת, בני דת שונה. מהרגע הזה השנאה והסלידה מן היהודים הפכה לאנטישמיות, שכאמור המשיכה לכל אורך ההסטוריה הנוצרית, עד לפני כמה עשרות שנים – אז החלו להתרחש שינויים גדולים בתפיסה הנוצרית.

איך נראים שינויים אלו ומה הוביל אליהם?

מרסי לנק: לאחר השואה החלה הכנסיה במהלך מובהק של שינוי יחסה כפי היהודים. ציון הדרך המשמעותי ביותר הוא "ועידת הוותיקן השניה", המכונה בקיצור "ותיקן 2", בה התכנסו אנשי דת לדיונים מעמיקים אודות תפיסות הכנסייה. הועידה התקיימה בין השנים 1962 – 1965 בהוראתו של האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, מתוך הצורך לשנות תפיסות תיאולוגיות ומבניות של הכנסייה לאור האתגרים החדשים שניצבו בפניה. אחד הנושאים החשובים והמעניינים שעלו בדיוני הועידה היה היחס לדתות אחרות, ובכללן היהדות. כך, במהלך הועידה גובשה הצהרה מפורסמת וחשובה, המכונה "נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה" (Nostra Aetate), ובה פירוט של יחסה של הכנסיה לדתות שאינן נוצריות. המסמך משקף שינויים מרחיקי לכת שעברו על הכנסייה: מוצהר בו כי הכנסייה מכבדת את כל הדתות, שכן בכל אחת מהן יש אמת מסויימת; הסעיפים המוקדשים לדתות השונות (הינדואיזם, בודהיזם, איסלאם ויהדות) מפרטים את המשותף לנצרות ולדתות אלו וקוראים להדברות ולשיתוף פעולה בין המאמינים. בנוגע ליהדות, הכנסייה הצהירה כי אין לשכוח את העובדה שהנצרות נולדה מתוך היהדות והדגישה כי האל לא ביטל את הברית שכרת עם היהודים. אולי הדבר הבולט מכל במסמך זה הוא הצהרת הכנסייה כי אין היהודים אשמים במותו של ישו – וודאי שלא היום, וגם סביב אירועי צליבתו לא מדובר באשמה של היהודים כעם. לפיכך, היהודים אינם מקוללים או דחויים בשום פנים, והכנסייה קוראת להמנע מאנטישמיות ומשנאה ורדיפה של יהודים.

אי אפשר להפריז בחשיבותן של ההצהרות הללו, שלמעשה טוענות כי האופן שבו התפרשה הברית החדשה ופעלה הנצרות במשך אלפיים שנה היה מוטעה מיסודו. אלו הם שינויים עמוקים בתפיסות הדתיות של הכנסייה, הנובעות לא מזרם ליברלי צדדי של הנצרות אלא מלב לבו של הממסד הנוצרי הקתולי, בחתימת האפיפיור.

שמואל הר: לשינוי התפיסה הנוצרית יש השלכות מקיפות גם על שיתוף הפעולה בין נוצרים ליהודים ועל השיח הבין-דתי שמתנהל ביניהם. במובן הזה, ביקורו האחרון של האפיפיור הוא חלק ממהלך רחב ומהווה המשך של שלושת הביקורים הקודמים של אפיפיורים בישראל – פאלוס השישי (1964), יוחנן פאולוס השני (2000) ובנדיקטוס השישה עשר (2009).
חשבון הנפש העמוק שערכה הכנסייה הקתולית, שלווה במהפכה דתית מרשימה, הניב שיתופי פעולה רבים בין נוצרים ליהודים. תהליכים דומים התרחשו גם בכנסיות הפרוטסטנטיות במערב, לעתים אף ביתר שאת. קבוצות שונות של אנשי דת נוצריים מגיעות כיום לישראל לשם מפגש, הידברות ולימוד. הם מבקשים להכיר את היהודים באופן בלתי-אמצעי, לא רק באמצעות קריאה ולימוד של טקסטים עתיקים. הם נפגשים בארץ עם מלומדים ואנשי דת יהודים ומצטרפים כסטודנטים מן החוץ לשיעורים במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. הקבוצות הללו ממשיכות להגיע גם כשהמצב בארץ אינו פשוט מבחינה בטחונית, ולמרות כמה מקרים בהם משתתפים התגיירו לבסוף, ועוררו ביקורת וחשש כי הנסיעות לארץ גורמות לחלק מן המשתתפים לעזוב את אמונתם הנוצרית לטובת היהדות.

פסלי ה"אקלזיה וסינגוגה" הממוקמים בקתדרלת שטרסבורג בצרפת. הפסלים מתארים את יחסי הנצרות והיהדות ומשקפים את נצחונה של הראשונה על האחרונה.

כל אלו הם שינויים שעובר הממסד הכנסייתי והשפעתם ניכרת על האליטה הנוצרית המלומדת. אך האם ואיך הם מחלחלים לאיש הדת מן השורה – הכומר או המאמין המגיע לכנסייה?

שמואל הר: אינני מתמחה בחקר הקהילות הנוצריות בעולם, אולם אין ספק שהשינויים הללו משפיעים לעומק ולרוחב ומגיעים גם למאמינים מן השורה. תכני הדרשות של הכמרים, היחס לתופעות של אנטישמיות בתוך הקהילות הנוצריות, ואפילו עיצוב העמדות הפוליטיות ביחס למדינת ישראל – כל אלו מושפעים מהתהליך העמוק שעובר על הכנסייה. יש לזכור גם שאותם נוצרים המגיעים לישראל חוזרים אחר-כך לקהילותיהם ומשפיעים שם על ההתנהלות היומיומית של הטקסים הדתיים. נוכחתי בדבר באופן מאלף כאשר ביקרתי לפני כמה שנים בטקס מיסה בכנסייה בגרמניה, ואת אחד החלקים במיסה שרו המאמינים במנגינה של שיר ילדים ישראלי ידוע. מי שערך ובנה את הטקס היה מצוי באופן עמוק בחיים הישראליים.

בנוסף, צריך גם לזכור שכמו בכל דת, הידע הדתי מעוצב על-ידי האליטה, וכך מוטמעים השינויים שעוברים על האליטה כלפי מטה. דוגמא מובהקת לכך היא עיבוד וכתיבה של טקסטים נוצריים, שנלמדים ונקראים על ידי מיליוני מאמינים נוצריים. כך למשל, בתרגומים חדשים לעברית של הברית החדשה נעשה שינוי מהותי ומכוון בטקסט; בתיאור צליבתו של ישו באוונגליון של יוחנן, הוחלפו המילים המקוריות – "צעקו היהודים – צלוב אותו!" למילים "הם צעקו – צלוב אותו!". במטרה לרכך את אשמת היהודים בצליבת ישו שוכתב הטקסט מן הברית החדשה!

דוגמא נוספת ומעניינת היא השינוי במחקרים הרבים מספור הנכתבים אודות פאולוס ברחבי העולם. על פי הפרשנות הקלאסית פאולוס טען שהתורה ומצוותיה הינם קללה ומי שמקיים אותן (קרי, היהודים) הינו מקולל; הדרך להשתחרר מן הקללה היא ביטולה של התורה והליכה אחר ישו. למרות שזו אכן פרשנות אותנטית לדברי פאולוס, המחקרים החדשים אודותיו, המתפרסמים בעיקר בפקולטות לתיאולוגיה – כלומר על-ידי אנשי דת העוסקים במקביל גם במחקר – משקפים שינוי עמוק בהבנת פאולוס. המאמרים הללו נפתחים בדרך-כלל בעיסוק גלוי ומפורש בבעייתיות הדתית והמוסרית בעמדותיו של פאולוס לפי התפיסה הנוצרית הקלאסית, ולאחר מכן מציעים פרשנויות אלטרנטיביות לעמדותיו. כך, טענה רווחת בפרשנות החדשה לפאולוס היא כי הסתייגותו מן התורה נבעה מהרצון למצוא דרך לקרב את הלא-יהודים לישו. לפיכך, אין קללה אינהרנטית בתורה (וממילא – גם לא במאמיניה), אלא רק הסתייגות מכך שהיא לא מתאימה לכולם. כאמור, ספק אם זו פרשנות נכונה לטקסטים מבחינה מדעית, אך היא עדות לשינוי הדתי הגדול שעברה הנצרות, והיא נעשית מתוך יושר אינטלקטואלי ומתוך הצהרה כי חלק ממטרות המחקר עצמו הן לתמוך במהלך הדתי המוסרי שעוברת הכנסייה.

ביקור האפיפיור בארץ הוא גם הזדמנות לבחון את הצד היהודי של המשוואה – היכן היהדות עומדת מבחינת היחס לנצרות, והאם ניתן לזהות תזוזות גם במסורות היהודיות בנושאים אלו?

מרסי לנק: מצב העניינים בצד היהודי שונה לחלוטין. ראשית, יש לזכור שבניגוד לנצרות, לדת היהודית אין מוסד מרכזי שיכול לקבל החלטות על שינויים בתפיסה הדתית וכך לשנות את פניה של היהדות. גם הרבנות הראשית, שאמורה להיות הממסד הראשי של יהודי מדינת ישראל, לא היתה יכולה לבצע מהלך בסדר גודל כזה.

אך הבעיה העמוקה יותר היא כמובן ששום ממסד רבני לא רוצה לבצע מהלך כזה. המסורת היהודית עדיין מתנהלת מתוך פחדים וחששות, ושינויים גדולים כאלו יכולים להעשות רק מתוך מקום של בטחון, כמו זה שהנצרות חשה בו. רק מסורת שמרגישה לא-מאויימת יכולה להכיר בכך שלדת המתחרה יש אמת וניתן ללמוד ממנה.

מבחינה זו, אני חושבת שביקור האפיפיור יכול להוות עבורנו אתגר ולעורר בנו השראה: האופן שבו הוא התייחס בכבוד לבני הדתות האחרות, מוסלמים ויהודים, סוג הפנייה שלו אליהם, רוחב השיח שהוא מאפשר לעצמו. היה מעורר השראה לראות כיצד הוא נתן מקום לנרטיבים השונים – היהודי והמוסלמי, הישראלי והפלסטיני – ללא העברת ביקורת. ואולי מרשים מכל היה לראות כיצד הוא ניגש לכל אלו מנקודת מבט דתית. האפיפיור הזמין את שמעון פרס ואת מחמוד עבאס להתפלל איתו ברומא; לא רק להפגש, לפתור סוגיות פוליטיות, אלא להתפלל יחד לאל. אנחנו רחוקים מאוד מלהחיל את הצד הדתי-רלגיוזי שלנו על בני דתות אחרות.

באופן אישי, ברור לי שלנו כיהודים יש מה ללמוד מן הטוב שבמסורת הנוצרית, כמו אידיאל החסד והאהבה. האיום שמא חשיפה לנצרות תגרום להמוני יהודים להתנצר כבר אינו קיים היום.

שמואל הר: הפער בין הגישה היהודית ובין הגישה הנוצרית בא לידי ביטוי מובהק במפגש של האפיפיור עם הרבנים הראשיים במהלך ביקורו כאן. עצם קיומו של המפגש, בו נציגי האליטה הדתית בארץ נפגשים עם הנציג החשוב ביותר של הכנסייה, הוא דבר מרשים. אך התנהלות המפגש חשפה את עמדת המוצא של הרבנים, שהיתה מאכזבת, ותוכן המפגש הותיר תחושה של החמצה. שכן הפגישה חידדה את העובדה כי מבחינת הרבנים הראשיים אין מדובר במפגש בין-דתי, שנועד לקדם שלום וסובלנות בין הדתות. לעומת האפיפיור, שעסק בשאלות דתיות מהותיות ערך חשבון נפש נוקב עם המסורת שלו, והביע רצון להתקרבות בין הדתות, הרבנים הראשיים דיברו בזחיחות והתמקדו בקשירת כתרים ליהדות ולישראליות. לא שמענו מן הרבנים הראשיים מחשבות חדשות או מעניינות על היחס לנוצרי ולנכרי במסורת היהודית, או לתופעות של שנאת זרים ושנאת נוצרים המתרחשות בירושלים. לא שמענו אפילו אמירה כללית על רצון להכיר את השני, ללמוד ביחד, לשוחח על מקומה של הדת בעולם או חשיבותו של האל בחיינו. נושאים דתיים כאלו, שנמצאים בלבה של האמונה היהודית והנוצרית, נזכרו רק בדברי האפיפיור.

ייתכן שההבדל הוא שהאפיפיור נסמך על השינויים התיאולוגים שעברה הכנסייה הקתולית, ואילו הרבנים הראשיים נטועים בתוך מסורת יהודית מאוד קשיחה הרואה בנצרות עבודה זרה ומצצדת באופן עקבי בהתרחקות ממנה.

שמואל הר: ראשית, קיימת מסורת יהודית אחרת שבה יכלו הרבנים הראשיים לעשות שימוש, אך הם התעלמו ממנה, כמו שעושים רוב היהודים הישראלים היום. בראשית העת החדשה ניתן למצוא שורה של רבנים שומרי אמוני ישראל שהתבטאו באופן הרבה יותר מכיל ומקבל את הנצרות. כך למשל ר' יעקב עמדין, דמות המגיעה מלב לבו של העולם הרבני האשכנזי במאה ה-18, שאינה אמונה על עמדות "ליברליות" או "פתוחות". עמדין כותב על דברי המשנה במסכת אבות לפיהם "כל כנסיה שהיא לשם שמים – סופה להתקיים", כי גם כנסיות נוצריות ומוסלמיות נחשבות "כנסיות לשם שמים", שכן מטרתן להאדיר את שמו של הקב"ה בעולם ולהרבות את עובדיו, ולפיכך הן "מתקיימות" ומשגשגות. קשה מאוד לדמיין רב אורתודוכסי יהודי מן הממסד הרבני אומר דברים דומים היום.

גם לגבי היחס הכללי ללא-יהודי, ישנה שורה של רבנים ופוסקים שביקשו לקדם קו סובלני ומכבד. אפשר לציין את המאירי, את בעלי התוספות, או את בעל פירוש "תוספות יום טוב" שיוצא בחימה ובכעס נגד המחשבה שדברי המשנה "חביב אדם שנברא בצלם" נאמרו רק כלפי עם ישראל ולא לכל אדם.

אך יתרה מכך – האכזבה ממפגש הרבנים עם האפיפיור נובעת לא רק מבחירה במסורת הלכתית אחת על פני אחרת, אלא בחוסר ההכרה בכך שמסורת הלכתית יכולה גם להשתנות ולהתפתח לאור השינויים ההסטוריים. כמו שהוכיחה הכנסייה, מסורות יכולות וצריכות להשתנות, ודתות צריכות להתקדם. הקיפאון של העמדה היהודית אינו גזירת גורל.

אך הנצרות נזקקה לאירוע בסדר גודל של השואה כדי להתפכח ולשנות את יחסה אל היהדות. ההסטוריה היהודית לא הגיעה עד לכדי כך.

מרסי לנק: לפי הטיעון הזה עלינו להמתין עד שהיהדות תגרום נזק ממשי לחייהם ולרווחתם של אחרים כדי לגרום לנו לערוך חשבון נפש על תפיסות היהדות. נדמה לי שיהיה נבון יותר לעשות מחשבה מחודשת ללא כל קשר לטרגדיה או לפשע שנאה, ובכך ללמוד מן הטעויות של דתות אחרות.

ובאופן כללי, ישראל לא יכולה מצד אחד לשדר לעולם כי היא מעצמה מקומית, בעלת חוזק כלכלי, חוסן צבאי ועוצמה מדינית, ובו בזמן להתנהל מתוך פחד וחששות רדיפה שעבר זמנם מהעולם ולצפות להבנה שאנחנו מתנהגים כך מתוך חולשה. אני אכן חושבת שאנחנו חזקים, ולדעתי אפשר לנצל את זה לשם מחשבה מחדש. העובדה שאין לנו מבנה היררכי מוסדי כמו זה של הנצרות, רק מטיל את האחריות לחשיבה מחודשת כזו על כתפי כל קהילה וקהילה, כל יחיד ויחיד.

בהקשר הזה, יש לנו הרבה ללמוד מיהודי ארה"ב, שעשו דרך משמעותית הרבה יותר מזו של היהדות הישראלית בעיסוק בשאלת היחס לנצרות ולנוצרים. גם בקהילות אורתודוכסיות בארה"ב ניתן למצוא היום גישות מרחיקות לכת בהרבה מן המצוי כאן בישראל באשר לאפשרות השיח עם הנצרות וקיום דיאלוג של אמת בין יהודים ונוצרים.

שמואל הר: ראשית, אי אפשר להתעלם מכך שהיו דמויות גדולות בעולמה של הנצרות שאמרו דברים ברורים בנושאים אלו עוד הרבה לפני השואה. די אם נזכיר את המאמר להגנת התלמוד של סולוביוב, דמות מן הנצרות המזרחית, או את יוהאן רויכלין ואחרים מן ההומניזם האירופי.

אבל אכן נכון שהשינוי המשמעותי בנצרות התרחש רק לאחר הזעזוע העמוק ממאורעות השואה ומן ההבנה שלנצרות תפקיד מכריע בטיפוח השנאה ליהודים. נכון גם שהמסורת היהודית לא הגיעה לתהומות כאלו של שנאת האחר ואף לא התקרבה לכך, אם כי צריך גם להודות שלא היה בידה הכוח לממש את עמדתה כלפי דתות אחרות.

כך או כך, לדעתי כיום במדינת ישראל אין די ברחיצה בנקיון כפינו תוך התעלמות מן הדברים שבכל זאת טעונים תיקון. ריבונות לאומית משמעה גם האחריות לפתח הנהגה רוחנית אחראית שתוכל להבין את הצרכים החינוכיים של הדור הזה, ולפחות להכיר בבעיות הדתיות הקיימות כאן היום. מוטל עלינו להתמודד עם גילויים של שנאה ושל סלידה מנוצרים ומהנצרות, ויתרה מכך, עלינו להפנים שחינוך לפתיחות, לסקרנות ולשיח עם עולמות דתיים אחרים יעצים את החינוך של הילדים שלנו ויתן להם יותר בטחון ועומק.

דווקא מדינת ישראל יכולה לאפשר את זה, שכן איום ההתנצרות והסכנה שבקרבה לדת אחרת (שהיו קיימים במלוא תוקפן בתקופתו של ר' יעקב עמדין, למשל) אינם רלוונטיים היום. הביטחון שהוענק לנו עם כינון מדינה בעלת רוב יהודי יכול היה לשמש אותנו להיכרות עם הצד השני וללמידה אודות המסורת שלו.

השארת תגובה