מפרופ' אבי רביצקי שמעתי פעם את האמירה הבאה (ציטוט מן הזכרון): "ההנהגה החרדית שגתה לכל אורך התקופה המודרנית. היא שגתה כאשר רבים מאנשיה קיבלו את משיחיותו של שבתי צבי; היא שגתה שוב כאשר חשבה [ההנהגה הליטאית;י.ש.] שהחסידות היא המשך מסוכן של השבתאות. היא שגתה כאשר התנגדה לתנועת ההשכלה, שבתחילת דרכה ביקשה לשלב את ההשכלה בתוך היהדות המסורתית, והיא בוודאי שגתה כאשר התנגדה לציונות". על כך אפשר להוסיף גם שהדבר המדהים, אחרי כל השגיאות הקשות האלה, הוא שדווקא בעידן המודרני הזה התפתח ביהדות החרדית העקרון של 'דעת תורה', לפיו יש לקבל ללא עוררין את עמדת גדולי התורה, גם כאשר הם דנים בסוגיות ציבוריות מובהקות, שכן מובטחת להם סייעתא דשמיא לאור גדולתם התורנית.

יש סיבה משותפת לכל הטעויות הגדולות של המנהיגות החרדית בעידן המודרני: הפחד. החרדים פוחדים מעצם קיומה של המודרנה, על תהפוכותיה וחידושיה. הם מרגישים שהיא מאיימת על לב זהותם, ומכאן הדחייה האינסטינקטיבית של כל רעיון חדש. כפי שאמר 'ממציא' השיטה, החת"ם סופר: 'חדש אסור מן התורה'. עצם השם 'חרדים' מעיד על מרכזיות הפחד בתפישת העולם הזו. אין זה מצוי, גם לא ברמה העולמית,  למצוא קבוצה חברתית כלשהי שמגדירה את עצם זהותה על יסוד הפחד. כל מוצר מזון שיש עליו חותמת כשרות, במיוחד ככל שהחותמת הזו 'מהודרת' יותר, מעיד על מרכזיות הפחד בעולם הדתי. ללא 'חשש' שביעית, טבל וערלה, נכתב שם, ולקראת פסח גם: ללא 'חשש' קטניות. כאילו עצם הזהות הדתית אמורה להיות מבוססת על חששות וחרדות אינסופיות.

כמו שיאמר כל פסיכולוג מתחיל, עד רמה מסוימת פחד הוא דבר בריא, ששומר עלינו מפני פיתויי הסכנות. אבל מרמה מסוימת ואילך, כשהאישיות הופכת להיות חרדתית, החרדה עצמה הופכת להיות גורם מסוכן, מפני שהיא משתקת ואינה מאפשר התמודדות ריאלית ומושכלת עם המציאות. כדאי לשים לב: החרדה החרדית איננה ממוקדת בסכנות לעצם החיים, כדרכם של היפוכונדרים ורוב החרדתיים. מטרתה העליונה היא שימור אורח החיים החרדי, על כל פרטיו ודקדוקיו, גם כאלה שאין בהם שום צורך הלכתי, מתוך חשש שכל ויתור ושינוי הוא תחילת המדרון החלקלק שסופו רפורמה וחילון. משום כך, גם באותם מקרים שבהם הגישה החרדית מתגלה בצידקתה, אין זה מוכיח צדק מהותי שלה. הדבר דומה יותר לשעון מקולקל שפעמיים ביום בכל זאת משקף את השעה הנכונה.

מהרב דוד בלוך, חרדי שהיה בין מקימי הנח"ל החרדי וישיבת ההסדר החרדית, שמעתי פעם הגדרה מעניינת של הזהות החרדית. מטרתה העליונה, לדבריו, היא "שימור אורח החיים הקיים, על כל תגיו ודקדוקיו, כך שהנכד והנין יהיו דומים בדיוק לסבא. למען המטרה העליונה הזו מותר לשקר, לגנוב ולעשות כמעט כל עבירה שהיא". בשנה האחרונה מתברר שוב ושוב שמותר לסכן למענה גם את עצם החיים.

זה בלט כבר בתקופת הקורונה, כאשר יותר ויותר קבוצות חרדיות הפרו את התקנות שנועדו לשמור על חייהן שלהן, כדי לשמר את אורח החיים שלהן. לא מדובר רק בפתיחת מוסדות חינוך, שנחשבו להתעקשות אידיאליסטית של חברה היודעת לשים את ערך החינוך במקומו העליון. מדובר גם בשימור הטישים והחתונות ההמוניות, אירועים שאין בינם ובין חינוך ולא כלום. אבל הם משמרים את המסורת החברתית החרדית, זו שהתברר שהיא חשובה אף יותר מעצם החיים. גם צעירים חרדיים מהזן היותר מודרני נמנעו מלמתוח ביקורת פומבית על המדיניות הזו. למרבה הצער, התברר שהצעירים האלה מעוניינים לשפר את חייהם וחיי צאצאיהם בלבד, ואין בכוונתם להסתכן חברתית כדי להיאבק על דרכה של החברה החרדית ככלל.

האסון במירון הוכיח עד כמה הגישה הזו היא נואלת. הרי כל מי שביקר בל"ג בעומר במירון, ולו רק פעם אחת, ידע לומר שהכתובת היתה על הקיר. הסכנה היתה ברורה לחלוטין בהינתן הפער המשווע בין כמויות האנשים שנדחקו למירון מדי שנה, לבין התשתיות הקיימות באתר ובדרך אליו. אז איך זה שמנהיגי החברה החרדית עצמם, הרבנים והפוליטיקאים, לא התריעו; לא הבהירו שהם עצמם לא יעלו למירון ויאסרו על תלמידיהם וחסידיהם לעלות לשם עד שיתוקנו הליקויים?

התשובה חוזרת ליסוד הפחד. הפחד משבירת המסורת גבר על הדאגה לחיים עצמם. אליו נוספו גם פחדים נוספים: הפחד של החרדים המתונים יחסית להתמודד עם ההקדשים של החסידויות הקנאיות השולטות במירון; הפחד של הפוליטיקאים החילונים להתמודד עם דרישות המנהיגים החרדים, והפחד של פוליטיקאים באשר הם, חרדים וחילונים גם יחד, להתמודד עם ציבור בוחריהם,  ולהעז לומר לציבור שאכן, יש צורך עליון להגביל את מספר משתתפי הילולת ל"ג בעומר.

כשאשת לוט מתבוננת אחורה אל סדום העולה באש, בסוג של געגוע למקום שחייה בו היו דווקא רעים מאוד, היא הופכת לנציב מלח. מכאן למדנו: העבר הוא נדבך חשוב בבניית העתיד, בתנאי שהמבט מופנה תמיד קדימה. היתקעות המבט עם הפנים לאחור הופכת את האדם לנציב מלח משותק. זו סכנה שאיננה פחותה מאיומי החילון והרפורמה. אדרבה, אם הציבור החרדי ירגיש שמנהיגיו אינם נותנים תשובות ראויות למצוקות הקיומיות שלו, זה עצמו יכול להיות זרז לאובדן האמון בדרך החרדית.

את הזעזוע שלא יצרה הקורונה, שלא הראתה לעיניים החרדיות קשר מספיק ישיר בין מוות לזלזול בתקנות, יצרו 45 גופות בהר מירון. הציבור החרדי, ובמיוחד הנהגתו הרבנית והפוליטית, חייבים לחשב מסלול מחדש; לבחון היטב מה באורח חייהם אכן חיוני לשימור ועד כמה הוא חיוני לשימור גם במצבים קיצוניים – ואילו שינויים, לעומת זאת, אמנם יש בהם סיכון של פתיחת דלת לרוחות חדשות, אבל הם חיוניים בסופו של דבר דווקא להתמודדות עם אתגרי ההווה והעתיד.

השינוי הבסיסי ביותר הנדרש הוא ביחס לחוקיה ותקנותיה של המדינה; הם לא מבטאים מזימה חילונית אנטישמית להרוס את אורח החיים החרדי, ולחילונים גם אין שום שנאה כלפי החרדים כשלעצמם. הראייה היא אותם אלפי חילונים שהתייצבו ביום שישי האחרון בתחנות התרמת הדם. ברוב המקרים, חוקיה ותקנותיה של המדינה יכולות להגן על החרדים מפני עצמם ומפני ההשלכות המסוכנות, לפעמים לחיים עצמם, של דבקות קיצונית במסורות ישנות.

המאמר התפרסם לראשונה באתר מקור ראשון