למרות שבתרבות הישראלית משמש המושג "תשובה" לתיאור שינוי בשיוכו החברתי של אדם, במסורת היהודית הקבלית נודעה ל"תשובה" משמעות עמוקה הרבה יותר. דב אלבוים מאיר את ה"תשובה" כחזרה לשורשי המציאות שלנו וכקיום נטול שיפוטיות שמאפשר תנועה ושובבות
השימוש הישראלי הרווח במושג "תשובה" (או – "חזרה בתשובה") משקף כיצד התעוות והוסט משמעו של המושג הזה, ונותק מהפרשנות שניתנה לו בזרמים מרכזיים של המסורת היהודית. בשפה היומיומית "חוזר בתשובה" הוא מי שעובר מחברה אחת (חילונית או מסורתית) לחברה אחרת (דתית או חרדית), והשדה העיקרי בו נעשה שימוש במושג זה הוא השדה הסוציולוגי. לא די ששימוש זה ב"תשובה" משקף עיוות של המושג ועיקורו מתוכן רוחני עמוק שהיה בו בעבר, אלא שהוא אף הוליד בעקבותיו עיוותים נוספים בשיח הישראלי. כך, כדי לתאר את התנועה ההפוכה – מחברה שומרת מצוות לחברה חילונית – נטבע המושג החדש "חוזר בשאלה", כנגד ה"חוזר בתשובה". מושג זה משקף תובנה מוטעית לחלוטין, לפיה מי שעוזב את העולם הדתי הוא מי ששואל שאלות, וממילא – למי שנמצא בעולם הדתי או מצטרף אליו אין סימני שאלה.
במובן מסוים, העיוות שנוצר בחברה הישראלית למושג "תשובה" נובע מהיסט קדום יותר במושג זה, שהתרחש בין המקרא לבין הספרות ההלכתית (החל מחז"ל ועד לימינו). במקרא קשורה התשובה באופן הדוק לשיבה, חזרה אל האל – "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד, ל). שיבה זו מתרחשת בדרך-כלל במישור הלאומי, כשעם ישראל מתקרב אל אלוהיו וחוזר לחיקו, ולעתים משמשת התשובה במקרא גם כביטוי לקרבת האדם אל עצמו – "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד, לט). כדרכה במקרים אחרים, הציבה ספרות ההלכה את המושג בתוך הזירה ההלכתית, ועיצבה "הלכות תשובה" המתארות כיצד יכול אדם לתקן את התנהגותו במישור ההלכתי, ולקיים מצווה ספציפית או מספר מצוות עליהן לא שמר עד כה. מכאן, נולד העיוות בעברית המודרנית הרואה ב"תשובה" מעבר מחברה אחת (שאינה שומרת מצוות) לחברה אחרת (שומרת מצוות).
אך ישנו שדה ספרותי נוסף במסורת היהודית בו התפתח מושג ה"תשובה" תוך שהוא מעניק לה הקשר שונה לחלוטין – הספרות הקבלית, החל מימי הביניים והלאה, אשר הפכה את ה"תשובה" לאחד ממושגי היסוד שלה. התשובה מייצגת בקבלה את ספירת "בינה", השלישית מבין עשר הספירות, המהווה נקודת חיבור בין שלושת הספירות הגבוהות, המסמלות את הפן הנחבא והטמיר של האלוהות, לבין שבע הספירות המתגלות, הנמוכות יותר. לפיכך, ספירת בינה היא בראש ובראשונה גשר ושער לעולם העליון; החוויה המיסטית, הההתגלות, הדבקות בעולם האלוהי – כל אלו תלויים בספירת התשובה.
מה משמעות הדבר לגבי הבנת התהליך האנושי של התשובה? הקבלה מצביעה על כך שהתשובה היא תהליך של טרנספורמציה והתחדשות; היא החיפוש אחר מענה לרצון הקיומי להשתנות, להתפתח, לחשוב על עצמנו ועל העולם מחדש. באמצעות ההקבלה בין התשובה לבין ספירת בינה, מציעה הקבלה מנגנון קיומי עמוק מאוד לגבי תהליך החיפוש הזה. היא מלמדת כי תהליך של שינוי עצמי המתמקד בעיקר בביטויים החיצוניים של חיי האדם, במציאות הגלויה – עתיד להיכשל ברוב המקרים. הניסיון לשנות את המציאות נתקל בכוחות אדירים של התנגדות. כוח ההרגל, עייפות החומר, כוחות חברתיים וכלכליים, שיקולים פוליטיים– טבעם של כל אלו הוא להפעיל התנגדות לשינוי, וממילא, הם אינם מאפשרים לעבור תהליך שינוי אמיתי ובר-קיום.
הקישור בין התשובה לבין ספירת בינה מצביע על כך שהשינוי הפנימי כרוך לא במציאת תשובה לשאלה כלשהי, לא בניסיון לשוב לזמן קודם בהסטוריה, בביוגרפיה, ואפילו לא בשיבה אל האל. התשובה היא כניסה אל תוך השורשים של המציאות, למחוזותיה של ספירת בינה: אל עמקי ה"אני" ואל שורשי הקיום מהם נובעים אותם ביטויים חיצוניים שאנו רוצים כל-כך לשנות. המאמץ איננו מתחיל ואיננו מסתיים בשינוי החיצוני.
עץ הספירות המופיע ב"חלונות ארדון", הספריה הלאומית, ירושלים
עיון בעולמה של ספירת בינה אף חושף כיצד נראים אותם שורשים של המציאות אליה מחזירה אותנו התשובה. בספירת בינה הטוב והרע עדיין מעורבבים יחד, שכן הם טרם עברו את תהליך ההיבחנות וההפרדה, המתרחש רק בספירות נמוכות יותר. מכיוון שכך, אין בעולם הבינה שיפוטיות, ואין בה מושגים של אמת ושקר במובן שאנו מדברים עליהם בדרך כלל. זהו עולם רחב ידיים ומלא אפשרויות, הנקרא גם "עולם הבא" משום שדבר בו אינו קבוע – הכל נזיל, גמיש ואלסטי, ולפיכך מאפשר שינוי ולידה מחדש.
במקביל, ספירת בינה היא גם הסמל של האמא הגדולה; עולם התשובה הוא עולם דמוי-רחם, מגונן ומכיל. השילוב של גמישות ואינסופיות עם תחושת הגנה אימהית היא שמאפשרת לאדם להיכנס למימדים של בלבול וחוסר בהירות מתוך ידיעה שהדבר אפשרי ושיש מי שיכיל אותו גם במצב כזה. במסע החיפוש אחר התשובה, אחר השינוי, אפשר לוותר על השיפוטיות, על החיתוך המדויק שבין טוב לרע, ולהישאר דווקא בסימן שאלה. במקום הרוטט הזה, הנוגע בשורשי הקיום – של האדם ושל העולם – מתאפשרת טרנספורמציה, מתאפשרת תשובה.
תפיסה מרהיבה זו של התשובה היא שהפכה אותה למושג כה בסיסי בקבלה, שגופי ידע קבליים רבים תלויים בו. התשובה הפכה בקבלה למניפסט חשוב שכן היא מייצגת אפשרות לעולם דתי ורוחני אחר – דינמי, מתפתח ופועם.
התובנות הללו על אודות התשובה אפשרו מבחינתי מהפך בהבנת ימי התשובה. לפי הפרשנות הקבלית אין מדובר בהכרח בתהליך של הכאה על חטא או בריטואל הלכתי-סגפני. למעשה, התשובה היא ההפך מכל אלה – היא שינוי, הפתעה, דינמיות. יתרה מזאת, בתשובה יש אפילו מימד של שובבות. שובבות קשורה לתזוזה מתמדת, כמו נשיבתה של הרוח. השובב הוא זה שמתרוצץ הלוך ושוב ונמצא כל הזמן בתנועה; הוא גמיש, אלסטי, בלתי נפסק. גם התשובה אמורה להיות כל אלה, וכמו השובבות – לאתגר את המצב הסטטי, המקובע, להתרוצץ מול הגבולות.
זאת הסיבה שהעיוות שהתרחש סביב המושג תשובה עמוק ומכאיב כל כך. התשובה ותהליך התשובה הפך לדבר דוגמטי, מקובע, סטריאוטיפי – היפוך גמור מתוכנו הקבלי. הן התפיסה ההלכתית, המפרשת את ה"תשובה" כהחלטה להפסיק לעשות חטא מסוים, ובוודאי שהתפיסה הישראלית הרווחת, המזהה תשובה עם "חזרה בתשובה" סוציולוגית – מעקרים את התשובה מהמימדים האלסטיים והדינמיים שלה ומקבעים אותה. עלינו למצוא אפוא דרכים להשיב לעולמנו את התשובה הקבלית על שלל איכויותיה ועל המרחבים האינסופיים שהיא מביאה עמה.
