בראשית הדברים אני מבקש להביע תודה עמוקה לאלון שלו על קריאה רצינית ומעמיקה של ספרי. גם במקרים שבהם אינני מסכים עם תוכן הערותיו, כפי שאפרט בהמשך, ברור לי שהן נובעות מתוך קריאה הוגנת ומחשבה מעמיקה על הדברים.
ועכשיו, לגופם של דברים. שלו צודק מאוד כשהוא רואה את עיקר חידושו של הספר בטענה שהזהות הציונית-דתית מבטאת מתח בין שלושה קטבים של זהות: הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי והקוטב האוניברסלי. זאת בניגוד למשולש הערכי שאיתו היה נהוג לסמן את הזהות הציונית-דתית: עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. המשולש ההוא ביטא את התוכן החינוכי שלו הטיפו מערכות החינוך השונות, הפורמליות והבלתי פורמליות, אבל הוא לא ביטא את העולם שאפיין את בני הציונות הדתית בפועל. בעיקר בולטת העובדה שבמשולש החינוכי כל המושגים קשורים ל'ישראל', כלומר לקוטב הלאומי, בעוד שזהותם של רוב בני הציונות הדתית מכילה בפועל גם את הקוטב האוניברסלי.
אכן, האגף החרד"לי בציונות הדתית, שהוא גם המשפיע ביותר על מערכות החינוך שלה, נוטה להתעלם מן הקוטב האוניברסלי, ולעתים אף להתנגד אליו באופן אקטיבי. אבל למרות כל מאמציו, ולמגינת ליבו, רוב בני הציונות הדתית ממשיכים לאמץ מידה כזו או אחרת של זהות אוניברסלית-ליברלית – וזו אף מחריפה ומתחדדת בעשורים האחרונים, בין היתר כתגובת נגד להקצנה החרד"לית.
אבל בהתייחסו לשלושת הקטבים שמניתי, מתעלם שלו מדגש משמעותי בדבריי: המתח בין שלושת הקטבים אינו מאפיין רק את הציונות הדתית, אלא את העולם היהודי המודרני כולו. זהו דגש משמעותי מאוד, משום שהחפיפה בין מרכיבי זהותה של הציונות הדתית לבין מרכיבי הזהות היהודית המודרנית בכלל הופכת את הציונות הדתית למיקרוקוסמוס של העולם היהודי המודרני. להערכתי חפיפה זו היא גם זו שמזינה, אם כי באופן תת מודע, את שאיפתה ארוכת השנים של הציונות הדתית לתפוס עמדת הנהגה בחברה הישראלית והעם היהודי, או לפחות שותפות מרכזית בהנהגתם.
הציונות הדתית לא יכולה לקבל את העובדה שלמרות שהגעגועים לציון נישאו במשך אלפיים שנה על-ידי העולם הדתי, ולמרות שבעידן המודרני הציונות הדתית מייצגת את כלל הזהויות שהעולם היהודי המודרני חי בהן – בכל זאת הובלה הציונות מראשיתה על-ידי גורמים חילוניים. לאורך שנים רבות הציונות הדתית נדחקה לקרן זווית, אף שסברה כי באמתחתה "תרופת הפלא" והאיזון ההרמוני השלם ביותר בין כלל מרכיבי הזהות היהודית.
***
את עיקר ביקורתו על הספר ממקד שלו בטשטוש שלדעתו קיים בו בין המימד הסוציולוגי והמימד הרעיוני של המציאות, וליתר דיוק: הצגת מאפיינים רעיוניים מובהקים, כמו שלושת הקטבים שצויינו קודם, כמרכיבים סוציולוגיים. ייתכן שאכן לא הבהרתי את הדברים בצורה מספקת בספר, ולכן אנסה לחדד אותם כאן.
ראשית, אני בוודאי לא טוען שבמציאות אין מרכיבים רעיוניים אלא רק סוציולוגיים. טענתי היא אחרת: גם המרכיבים הרעיוניים מאומצים מטעמים סוציולוגיים. כשם שהאדם היחיד מאמץ את השקפת העולם שלו בעקבות הביוגרפיה וניסיון החיים היחודיים לו, כך גם חברה בוחרת השקפת עולם – ואף משנה אותה מעת לעת – בהתאם להתפתחויות סוציולוגיות שעוברות עליה.
ממילא, גם העובדה שבראשית המאה העשרים צמחו במזרח אירופה אנשים שדגלו בשלושת קטבי הזהות (אנשי הציונות הדתית), לצד אנשים שדגלו בקוטב הדתי בלבד (החרדים), או כאלה שדגלו במתח בין שני קטבי זהות בלבד, הלאומי והאוניברסלי (הציונות החילונית) – היא בעיניי תולדה של נסיבות ההתפתחות האישית של כל אחד מהבוחרים כך או אחרת.
לעתים שלושה אחים ממשפחה אחת בחרו כל אחד בחירה אחרת. אלו שבחרו בבחירה הרעיונית התלת-קוטבית עשו זאת מתוך נסיבות אישיות וסוציולוגיות שגרמו להם להימשך בו-זמנית לשלושה קטבי זהות ולא להיבהל מהמתחים הקיימים ביניהם; ובדיוק כך גם אלו שבחרו בבחירה החד-קוטבית או הדו-קוטבית עשו זאת בגלל נסיבות התפתחותם האישית.
שנית, כפי שהדגשתי עוד במבוא לספר, ברור גם לי שקיימים יחסי גומלין מתמשכים בין הפן הסוציולוגי והפן הרעיוני. כשהיחיד נמשך לרעיון מסוים בשל נסיבות חייו, ברור שהזהות הרעיונית משפיעה בתורה על עיצוב נסיבות חייו בהמשך. הוא הדין גם בחברה: בחירתה הרעיונית בוודאי תשפיע גם על עיצוב קורותיה, ואלו בתורן ישפיעו שוב על התמורות בדרכה הרעיונית, וכן הלאה. גם כאן הטענה שלי התמקדה בהיררכיה הכרונולוגית שבין שני הצדדים: כשם שבאדם היחיד ברור לגמרי שהביוגרפיה קודמת לרעיונות, הוא הדין גם כשמדובר בחברה שלמה.
***
עתה ברצוני להתייחס גם לשלוש טענות נקודתיות יותר ששלו מעלה במאמרו:
הראשונה היא התנגדותו לטענתי בדבר הפרדוקס שהתקיים עם פריצת המהפכה החרד"לית. אני טענתי כי הדרמטיות של פריצתה והשינויים שעיצבה בציונות הדתית מעידים עליה כעל מהפכה לכל דבר, בעוד שתכניה היו שמרניים וביקשו להחזיר את הציונות הדתית להקפדה הלכתית והשקפה רוחנית קרובות יותר לאורתודוקסיה החרדית, ממנה יצאה. שלו מבקש להזכיר את האבחנה בין שני מובנים של המונח "שמרנות": שמרנות כדרך פעולה, שסותרת מיניה וביה פעולה "מהפכנית", ושמרנות כתוכן, שאכן יכולה להתפרץ גם באופן מהפכני. ממילא, לדבריו, אין בכך שום פרדוקס. כחסיד של התפיסה השמרנית כדרך פעולה, הוא מתקומם כנגד הפרשנות המוטעית שעלולים לייחס לה בגלל הבלבול עם מושג השמרנות במובנה התוכני.
בנקודה זו אני מודה לחלוטין: בדיבור על פרדוקס "השמרנות המהפכנית" התכוונתי כמובן לשמרנות במובנה התוכני. שמרנות כזו בהחלט איננה סותרת דרך פעולה מהפכנית, כפי שאכן התרחש בפריצתה של החרד"לות, כמו גם במהפכות שמרניות אחרות בהיסטוריה העולמית: ממהפכת הנגד מול הפרוטסטנטיות ועד המהפכה הפונדמנטליסטית באסלאם של העשורים האחרונים, שאף היא התרחשה כמובן כמהפכת נגד לתופעות של חילון ופנייה לאורח-חיים מערבי.
טענה נקודתית שנייה של שלו היא שאין לייחס את התואר "אוונגרד" לעמדת הימין הניצי הפוליטי של הציונות הדתית. בנקודה הזו שוב דומני ששלו מפרש בטעות את כוונתי במונח "אוונגרד": אני אינני רואה בו ביטוי שיפוטי, שמשמעו כי העמדה הפוליטית הניצית היא קיצונית מדי, אלא ביטוי תיאורי אובייקטיבי למדי. המתח בין מתון וקיצוני, או בין "מרכז" ו"אוונגרד", אינו מניח בהכרח שהאחד טוב והשני פסול. מטרתו היא לתאר את מיקומן של תפיסות שונות על הסקאלה שבין שני הקצוות ביחס לסוגייה כלשהי: דתית, פוליטית, או כל סוגייה אחרת.
כשם ששלו אינו פוסל את השימוש במילה "אוונגרד" ביחס לימין הדתי החרד"לי כך ראוי שלא יפסול אותה גם ביחס לימין הפוליטי הניצי. אדרבה, עצם השימוש במונח "אוונגרד" מסמן בחירה מודעת במונח נייטרלי יותר ושיפוטי פחות מאשר המונח "קיצוני". יש שיאמרו ש"אוונגרד" הוא אפילו כינוי פוזיטיבי מאוד, כמעט הירואי. מכל מקום, כמדומני שגם בצלאל סמוטריץ' עצמו (בתחום הפוליטי), או הרב צבי טאו (בהקשר הדתי), לא יתנגדו להגדרתם כ"אוונגרד".
עניין אחרון: שלו גורס כנגדי שבניגוד לטענתי, קיימת סתירה בין הפן הלאומי והליברלי, ולא רק בין הפן הדתי והליברלי. על כך אומר:
1. כמי שמאמין בצורך לאמץ את כל שלושת הקטבים, אני מעדיף לדבר על מתחים מאשר על סתירות. המונח סתירה מניח צורך בהכרעה לטובת אחת מכפות המאזניים, בעוד המונח מתחים מניח צורך להתמודד ולאזן בין הקטבים.
2. בוודאי שיש גם מתחים בין הקוטב הלאומי, המתמקד בפרטיקולרי, לבין הקוטב הליברלי, שעניינו אוניברסלי. אכן, צריך הייתי להדגיש: טענָתי כי בגלל המתח בין הדתי והליברלי הופך הקוטב הלאומי להיות המרכזי בזהות הדתית-לאומית – אין משמעה שאין כלל מתחים בין הלאומי והליברלי. אלא שהמתחים הללו אינם נוגעים לעולמו האישי של הציוני-דתי, כי אם לעולם ההשקפות הפוליטיות שלו. כך אכן מתרחשת שניות מרתקת בקרב הציונות הדתית: ציבור שבו מתקיים מנעד עצום בין הדתי והליברלי ברובד החיים האישיים, מתייצב כמעט באופן חד-משמעי לצד הקוטב הלאומי, בכל הנוגע למתח שבינו לקוטב הליברלי ביחס לסוגיות הפוליטיות-לאומיות. תודה לשלו על הערתו בעניין זה, שאכן מחדדת את הנאמר ולא הובהר מספיק.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
