משנפסק כי סמל אלאור אזריה אשם, וכי פעל בניגוד לחוקי צה"ל ולעקרונות המוסר שהוא מייצג ומרגע פרסום הפרשה החלה ההרעשה התקשורתית: "אזריה הוא הילד של כולנו"; "לא מפקירים חיילים בשטח"; "אזריה אולי אשם, אבל ראוי לחנינה מיידית".
אזריה הוא אכן הילד שלנו, בן משפחתנו. חברות במשפחה אינה תלויה בדבר. אנחנו דורשים מילדינו להגן עלינו ושולחים אותם לסכן את חייהם. אנחנו חבים להם חוב, והם תמיד יהיו ילדינו – בין שיעשו את הטוב או את הרע.
אבל אף שילדינו ראויים לאהבה, לנאמנות, לדאגה ולחמלה, איננו חייבים להסכים מוסרית לכל דבר שיעשו. אם ננהג כך, נבגוד באחריותנו כהורים וכמשפחה.
איננו מפקירים חיילים בשטח. אני זוכר את המרוץ המטורף במלחמת לבנון הראשונה, להגיע אל חברינו הלוחמים אשר חששנו שנפצעו ושייהרגו או יילקחו בשבי. אני זוכר שלא הצלחנו לקיים את המחויבות הזו לגבי חברים ביחידתנו שנפלו בקרב סולטאן יעקב. אני זוכר את גיסי, שאת גופתו לא הצליח צה"ל להחזיר במשך שנתיים.
שימוש באני מאמין הבסיסי ביותר של החברה בישראל בהקשר של סמל אזריה הוא חילול שמם של מי שנפצעו ונפלו על מזבח הניסיון הנאצל להחזיר הביתה את אחינו לנשק. שימוש כזה אינו אלא מניפולציה רגשית שפלה.
אנחנו שולחים את ילדינו בני 18 לצה"ל ומבקשים מהם לבצע משימות מן הקשות ביותר. זאת מתוך חוסר ברירה שהמציאות באזור מכתיבה לנו. אבל צה"ל, כמו החברה הישראלית כולה, כפוף לחוקים שאמורים להבטיח את ביטחון חיילינו, להגדיר את זכויותיהם ואת תחומי אחריותם. כאשר חיילים עוברים על החוקים האלה, הם נשפטים ונענשים. האם כל חייל שנמצא היום בכלא צבאי הוא חייל ש"הופקר"? האם אנו סבורים שנאמנותנו המשפחתית ואחריותנו כלפי ילדינו המשרתים בצה"ל עומדות מעל החוק?
אם סמל אזריה אשם, מדוע הוא ראוי לחנינה? משום שהוא בננו? משום שאם לא נחון אותו, פירוש הדבר שאנו "מפקירים" אותו בשטח? האמת היא, שהטעם האפשרי היחיד לחנינה הוא שאף אם סמל אזריה אשם לפי חוק, הרי במעשיו לא נפל פגם מוסרי, משום שהרג מחבל שהיה מוכן למות כשאהיד כדי להרוג את חיילי צה"ל. אבל אם זו הטענה, כי אז מן הראוי לחדול מן ההצגות הפוליטיות, מן המניפולציות הרגשיות ומן התחרות על מי אוהב את ילדינו באמת, ולדון בסוגיה לגופה.
האם היינו רוצים לשלוח את ילדינו לצבא שמתיר הריגת שבויים? האם אנו סבורים שהקוד האתי של צה"ל והדרישה שנשמור על "טוהר הנשק" משרתים את ילדינו, את צבאנו, ואת האינטרסים של מדינתנו, או שמא הם מאיימים עליהם ומסכנים אותם? שוב ושוב אנו מכריזים כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. האם התואר הזה רשום על שמנו בטאבו, או שמא עלינו להרוויח אותו ביושר כל פעם מחדש?
אחד הקשיים הגדולים הניצבים לפתחנו קשור בכך שתחייתנו הלאומית התחוללה באחד האזורים האלימים והבלתי מוסריים ביותר בעולם. עלינו ללמוד כיצד לשרוד במזרח התיכון, אך מבלי להפוך בעצמנו לעוד תופעה מזרח תיכונית. כוחנו גלום בקיום העיקרון המוסרי של קדושת החיים, בהתעקשות על כך שנטילת חיים מותרת רק להגנה עצמית.
ילדינו, שאותם אנחנו שולחים להגן עלינו, צריכים לקבל את ההכשרה הטובה ביותר ואת הציוד הטוב ביותר שנוכל להרשות לעצמנו. אבל כחייל, תמיד ידעתי שעוצמתי טמונה בידיעת צדקתי, בהכרה בכוחם המוסרי של מדינתי ושל צבאי. בידיעה זו שלחתי גם את ילדיי לצה"ל וידעתי שבמובן העמוק ביותר לא יאונה להם כל רע. סמל אזריה ושאר חיילי צה"ל הם אכן ילדינו. התגלמות האכפתיות והנאמנות כלפיהם היא להבטיח שהם ישרתו בצבא השואף להיות המוסרי בעולם.
בעולם השיח ההלכתי, הבן הסורר והמורה נענש על שם סופו בהווה מתוך חשש מפני מי שהוא עלול להיות בעתיד. סמל אזריה חייב לתת דין וחשבון, כי אם נחון אותו, אני חושש מאוד מפני דמותנו שלנו בעתיד: חברה שאמנם תשרוד את סכנות המזרח התיכון אך תעוצב ערכית על ידו.
ילדינו כורעים לפעמים תחת האתגרים המוסריים המוטלים על כתפיהם הצעירות. מבחינה זו, סמל אזריה הוא גם קורבן, כי אף שחיילינו יודעים היטב את כללי הפתיחה באש, ואף שצה"ל תובע סטנדרטים מוסריים ברורים, החברה הישראלית בכללותה משדרת מסר מעורפל. מנהיגים פוליטיים, דתיים וחברתיים מרשים לעצמם בימינו לקרוא לנקמה ולגמול. למרות כוחנו והצלחתנו המסחררת, הפחד חדר ללבנו והפך ללגיטימית את הקריאה להפרת זכויות אדם.
יהיה זה עוול גדול אם חומרת עונשו של אזריה תצטרך לשאת את מלוא משקלה של תיבת הפנדורה שפתח. גזר הדין שלו חייב לשקף נאמנה את העובדה שהוא גם אשם וגם קורבן; ואז כדאי שנעביר את הדיון מבננו הסורר למהות הציפיות המוסריות מעצמנו בעתיד.