דרכי הפרשנות של מדרש ההלכה זרים לקוראים בני זמננו, בעיקר בשל הנחות היסוד של המדרש לגבי הטקסט המקראי. אך כפי שמראה פרופ' ישי רוזן צבי, בחינה של מינוחים החוזרים שוב ושוב בספרות המדרש חושפת מבנים פנימיים קבועים וכך מספקת תמונה מגובשת ושלמה יותר של אופי הפרשנות המדרשי
המדרש הוא חידה. הוא מציג עצמו כפרשנות לטקסט המקראי, אך הוא לא דומה בשום צורה לסוגי פרשנות אחרים אותם אנו מכירים. מחד, פעמים רבות המדרש אינו נאמן למשמעותו הפשוטה של הטקסט המקראי, אך מאידך, הוא נצמד אליו ומקדש אותו.
מבוכה זו מלווה את המחקר מראשיתו, עוד מדבריו של אברהם גייגר הצעיר אודות "החוש הפרשני הלקוי" של חז"ל, ועד קביעתו של פרופ' יוסף דן, חוקר המיסטיקה היהודית, כי המדרש הוא למעשה פרקטיקה מיסטית ולא פרשנות. נעשו אמנם מהלכים חשובים ומרכזיים בחקר המדרש – כמו עבודותיהם של דוד צבי הופמן ושל י"נ אפשטיין על האסכולות המדרשיות השונות, חיבורו של וילהלם בכר, 'ערכי מדרש', המציג רשימה של מונחים מדרשיים ופשרם, עבודתו הגדולה של א"י השל, 'תורה מן השמים', פרסומי קטעי מדרש חדשים מן הגניזה על ידי מנחם כהנא, ועוד. אך עם זאת, חידת המדרש בעינה עומדת.
דומני שכדי לנסות ולקדם את הבנתנו את המדרש יש לקחת בחשבון כמה נתונים מקדימים אודות החוקיות הפנימית שלו. המדרש פועל לאור הנחת יסוד בסיסית על הטקסט המקראי ותוך כדי התחשבות בשני אילוצים מרכזיים. שלושת אלו מבהירים לא מעט את אופיו החריג של המדרש.
הנחת המוצא הראשונית של המדרש קשורה לציפייה שלו מן הטקסט המקראי. חז"ל תופסים את המקרא כטקסט אלוהי, ובשל כך הם מצפים ממנו להרבה מעבר למצופה מטקסט אנושי רגיל. אם בטקסטים מן השורה הקריאה היא לינארית, פשוטה, וריאליסטית, הרי שהקריאה בכתבי הקודש הינה מועצמת, שכן הוא נתפס כטקסט עשיר שבמילותיו טמון הרבה מעבר לסמנטיקה הפשוטה. הדבר דומה מעט לאופן בו אנו קוראים שיר הייקו – קריאה ברמת מיצוי גבוהה המתבססת על ציפייה גבוהה לדחיסות של הטקסט – אך באופן מוקצן עוד יותר; המקרא נתפס כטקסט שלא רק מילותיו אלא גם המיליות, שברי המילים והאותיות שבו ראויים לקריאה מועצמת.
לצד זאת, פועל המדרש מתוך שני אילוצים פרשניים. הראשון, הנובע מהנחת המוצא שלעיל, הוא התפיסה לפיה הטקסט המקראי הינו שלם והרמוני: לא מתקיימות בו סתירות מחד, ואין בו מילים מיותרות או פסוקים כפולים מאידך. הנחה זו, שסותרת את אופיו האמיתי של המקרא, ולמעשה של כל טקסט – המלא בחזרות, בשינויים ובסתירות – יוצרת מערכת אילוצים נרחבת עבור הדרשנים. זו הסיבה שבגללה השאלה הבסיסית של המדרש אינה "מה נאמר" אלא "למה נאמר?", מהו החידוש בפסוק מסוים. שאלות אלו מובילות את המדרש בהכרח לסתור את ההבנה הפשוטה של הפסוקים, שכן קריאה פשוטה שלהם לעולם תשאיר ייתורים, סתירות וכפילויות. כך למשל, לא פעם מניח הדרשן כי אם פרט הלכתי מסוים יכול להילמד באמצעות ההגיון הפשוט, אין צורך לכתוב אותו בתורה. לפיכך, דווקא על ההלכות המקראיות הסבירות, המובנות לכל קורא באופן אינטואיטיבי, יקשה הדרשן ויתהה מה החידוש שבהן ("אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר?"), ויציע להן פרשנות אחרת, שיהיה עליה להיות לא מובנת מאליה להגיון האנושי הישר.
אילוץ שני המגביל את מדרשי ההלכה הוא הצורך של הדרשן להתאים את דברי הפסוקים לנורמה הנוהגת בימיו, גם במקרים בהם קיים פער משמעותי בין ההלכה המקראית לבין זו החז"לית. צורך זה מאלץ לא פעם את הדרשן להוציא את הפסוקים מפשוטם ולדרוש אותם באופן מופלג תוך התאמתם למציאות הנוהגת. הדבר אמור לא רק בנורמות הלכתיות אלא גם במישור הערכי – כמו כל מערכת פרשנית, חז"ל נאלצים להתמודד עם פערים בין הטקסט הקנוני לבין עולם האידאות והערכים שלהם, דבר הדורש גם הוא מאמץ פרשני נועז ומקיף.
לאור כל זאת, ברור מדוע על הדרשן לסטות שוב ושוב מן ההבנות הפשוטות של הכתובים. אך יחד עם זאת, האלטרנטיבה שמציע המדרש אינה שרירותית. עניין זה אני מבקש להראות על ידי פרוייקט מחקרי בו אני עוסק בשנים האחרונות, המבקש להרים תרומה נוספת להבנת דרכי המדרש. במחקר זה אני מתחקה אחר המבנים הקבועים במדרש, כדי לקבל תמונה מדויקת יותר של ההרמנויטיקה המדרשית. במקום לנסות לבחון את המדרש במבט-על, אני מבקש לזהות מונחים וטכניקות החוזרים על עצמם ולבחון באופן שיטתי את המנגנון הפרשני הטמון בהם. כשם ש'מיקרו היסטוריה' מגלה במקרים רבים תמונה שונה מאשר זו הנגלית במבט רחב של היסטוריה פוליטית או חברתית, כך מבט פרטני על המנגנון המדרשי ורכיביו השונים מגלה פן שונה של ההרמנויטיקה המדרשית מזו שנראית במבט כללי. במובן מסוים, זהו פרוייקט הממשיך את חיבורו של וילהלם בכר מסוף המאה ה-19, 'ערכי מדרש'. בכר בקש למפות את מונחי המדרש, אך עשה זאת ללא יתדות פילולוגיים מספקים – אבחנה בין שכבות שונות של הטקסט המדרשי, בין אסכולות מדרשיות שונות, ועוד.
דוגמא למונח מדרשי כזה הוא "אינו צריך", החוזר כשישים פעמים בתוך הקורפוס של מדרשי ההלכה, ומשמש כדי לדחות דרשה ולהעדיף במקומה לימוד אחר. בפעמים בהן משתמש המדרש במונח "אינו צריך" כדי לדחות דרשה ולבכר על פניה לימוד מפסוק מפורש או מהיסק – המהלך ברור ופשוט: המדרש טוען כי אין צורך בדרשה ללימוד מסוים שכן הדבר נובע מן המקרא בעצמו או מן ההגיון האנושי. אך ברוב הפעמים משמש המונח "אינו צריך" כדי לדחות דרשה אחת מפני דרשה אחרת, מסיבה שאינה מפורשת במדרש.
והנה, עיון מעמיק בעשרות המקרים הללו מלמד כי ישנו מפתח קבוע ועקבי להעדפת דרשה אחת על פני חברתה. הדרשה המועדפת היא תמיד "חסכונית" יותר מזו שנדחתה – היא משתמשת בפסוק אחד במקום בשני פסוקים, היא דורשת פסוק קרוב ולא פסוק רחוק, או שמהלך הדרשה פשוט פחות פתלתל ויותר ישיר. ממצא זה מפתיע למדי, שכן בדרך כלל אנו לא נוטים לייחס קריטריון של "חסכוניות" למדרש. אך כניסה מדוקדקת לטרמינולוגיה המדרשית ולאופן בו היא עובדת חושפת קריטריון זה באופן ברור.
בחינה שיטתית בשלל המונחים הקבועים המופיעים במדרשי ההלכה השונים – במשנה, בתוספתא ובמדרשים – דורשת עבודה רחבה של שנים רבות. אך העיון שערכתי במספר מצומצם של מונחים כאלה מדגים את הרווחיות הגדולה שיש בסוג כזה של מחקר. מכיוון שהמדרש עצמו מפגין מודעות גבוהה למהלכים הפרשניים השונים שלו, ומסמן אותם במונחים מוגדרים באופן רפלקסיבי – העיון במונחי המדרש יוצר פתח גדול ומפואר שדרכו אפשר להתחקות אחר המכניקה הפנימית של המדרש, וממילא, להבנה עמוקה יותר של המעשה הדרשני. עם זאת, היבטים מסוימים של המדרש יישארו כנראה תמיד כחידה, ומכאן גם יופיו הגדול של עולם טקסטואלי זה.
