תמכו בנו
להקים בניין חדש: המקדש שנחלם, והמקדשים שנבנו בישראל
מבניית בית מקדש שדומה לשניים שקדמו לו, דרך מקדש של שלום ומקדש של אומנות, ועד למבנים בקריית הלאום בירושלים: על הגלגולים הציוניים של המבנה הסמלי ביותר לעם היהודי

המשיחיות הציונית

"הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המילה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה, שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם"

קביעתו של בן-גוריון עומדת בניגוד לניסיונם של עניי רוח, חזון ומעש בני-זמננו, המבקשים לתאר את הציונות כתנועה פרגמטית גרידא, שכל מגמתה הקמת בית לאומי נורמלי לעם היהודי. מפעל התחייה הציוני הלך בגדולות, אף שלא בז גם ליום קטנות.

הפעילות הציונית אכן התאפיינה מראשיתה בפרגמטיות ונשאה אופי של "צו לצו קו לקו", זעיר פה זעיר שם, דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב; פעילות זו לוותה במשברים לרוב ונשאה אופי מכביד, קשה ומייסר, אשר תועד בהגות ובספרות. אולם מימיה הראשונים לוותה פעילות זו גם בחזונות אוטופיים של ממש, אשר שאפו לגאולת העם והעולם. כללו של דבר – אין ציונות ללא משיחיות. על כך יש להוסיף – אין משיחיות ללא מקדש.

את השילוב הזה ביטא פזמונה המוכר של נעמי שמר במילים קולעות: "אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש / לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש / כי מן האבנים האלו ייבנה המקדש". שמר עיבדה את הפיוט המסורתי והעניקה לו משמעות אקטואלית כאשר זיהתה את מחצב האבנים לבניית בתי מגורים כהנחת אבני פינה ציוניות למקדש. כך קודשה הפעילות החלוצית-הפרוזאית.

מקומו של המקדש לא נפקד גם מן האוטופיות הציוניות השונות. המקדש היווה את התמצית הסמלית של החזון הציוני; עם זאת, המקדשים הלאומיים היו רחוקים מדימוי המקדש המסורתי ומן התפילה המסורתית המופנית לאל: "רצה בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב את העבודה לדביר ביתך" כרחוק מזרח ממערב; ואם תרצו – כרחוק הר הבית השוכן במזרחה של ירושלים – הבנויה במערב.

המקדש – סולם למלכות ישראל

חזונות ציוניים שונים מזגו יין חדש לכלים הישנים ודימו להם מקדשים חלופיים למקדש המסורתי. מקדשים ההולמים את תפיסת הציונות שבה אחזו. כך, 'חוג סולם למלכות ישראל', שראשיתו ב'ברית הבריונים' שאף לבניין מקדש הדומה לזה שעמד על ההר בימי הבית השני וקבע אותו כ'עיקר התחייה' האחרון מבין י"ח עיקרי אמונה: "בניית הבית השלישי כסמל לתור הגאולה". חוג זה השפיע בצורה ניכרת על תנועות המקדש של ימינו.

חוגי המקדש המשיחיים בני-זמננו נושאים לכאורה אופי דתי אדוק, אך כדאי לדעת שהם נשענים על הגות אנטי-נומיסטית מופגנת, שמרדה במסורת התלמודית. דוגמה לכך אני מבקש להביא משירו של אורי צבי גרינברג, אחד המבטאים המרכזיים והמשפיעים ביותר של חוג "סולם", 'מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך':

…הדר כבוד-מלך פי-שמש ישאג
(וכן ציפורים נעלסות שבכל גג)
ההולך עם עמו למקדש משגבו.
וכל עין וכל פה בו נושקים:
– מלך מרחיב גבולות!
– מלך מניס עושקים!
ישראל מסיני פה צועד בגאון
– מי לא יאהבנו?
מי לו לא ירון
לבית חשמונאי? דם כהן ולביא…

תמול נכנסנו (ידי בידו של אבי)
בצעדי המלך ושריו להיכל:
כמו לשמים נכנסו…
אי חל חג-כל-הנגוהות שישנם בגלגל.
כמו לשמים נכנסנו… האי, האי!…

זה היה ועוד לי חם מזה … זה רחוק,
אבל זה היה בירושלים הזאת.
אנעים נא השיר, שכל נפש תערוג!
אם נערוג למלכות, עוד נשוב בה לחוג.

כמו ברבים משירי אצ"ג, חזון המקדש נושא אופי רומנטי. רומנטיזציה זו של תקופת שלטונו של ינאי עומדת בניגוד חריף לדימויו של מלך זה בספרות התלמודית, שבה הוא מתואר כשליט תקיף ואכזר המסוכסך עם החכמים. האידאליזציה של חוויית המקדש בימיו של ינאי מבקשת לבנות תודעה היסטורית לאומית חלופית לזו של היהדות הרבנית הקלאסית.
המשיחיות הציונית של 'חוג סולם' מייצרת דגם לאומיות חדש ורדיקלי.

מרכזה של לאומיות זו עומדת השאיפה לבניית משטר מלוכני חזק, היונק מן התיאוריות הפשיסטיות. דגם זה יבטיח ריבונות מלאה של העם היהודי על כל ארץ מכורתו – מן הים ועד נהר פרת. המקדש מהווה סמל לכך; הוא אינו ממלא תפקיד פולחני. יתרה מזו, בכל עיקרי התחייה של 'חוג סולם' אלוהים אינו מוזכר ולו פעם אחת; מודגש בו הכוח היוצר של האומה.
הפרפרזה על השיר 'אנעים זמירות', המופיעה בסוף הציטוט מאצ"ג, מדגישה זאת: את הערגה לאלוהים – "כי אליך נפשי תערוג" – מחליפה הערגה למלכות, ממש כשם שה'סולם' אינו לשמים אלא 'למלכות ישראל'. חוויית המקדש אינה נושאת משמעות דתית, אלא לאומית.

חוגי המקדש המתרחבים בזמננו אמצו את הגישה הרפורמית הזו תוך שהם מתעמתים עם פסיקות ההלכה המסורתיות שהזהירו מפני העלייה להר ומפעילות לבניית המקדש בטרם קץ. הפעילות המחודשת בהר הבית מגובה כעת בפסקי הלכה מדוקדקים ועסוקה לא רק בחזון של הרס המסגדים ובניית המקדש אלא בחופש הדת בתחומי ההר כגון בשירה, תפילה ועריכת טקסים דתיים. זאת לצד פעילות החותרת באופן מוצהר ומפורש לקיום פולחן קורבנות בהר הבית המותר גם בעת הזו, כמו במשחקי השוטרים והגנבים סביב חג הפסח וכמו פעולתו של "מכון המקדש" המתכונן לבניית המקדש.

מקדש השלום

את תמונת הראי לאוטופיה של 'חוג סולם' ניתן לראות ברומן אלטנוילנד של הרצל. כותבים רבים הדגישו את ריחוקו של הרצל, "המתבולל", מן המסורת היהודית ואת הרוח האירופית המשכילית האופפת את הרומן. אמת, הרצל הוא חניך יהודי של ההשכלה המערב-אירופית. אולם הכרתו הלאומית היוותה גם שיבה אל היהדות.

אין לומר שהרצל ביקש לפתור את 'צרת היהודים' אך היה אדיש 'לצרת היהדות', כפי שביקשו לטעון ראשונים ואחרונים, מתלמידי 'אחד העם' ועד לחוקרים בני-זמננו. אף הרצל ביקש להחיות את היהדות, וככל הציונים בני-זמנו – לעצב אותה לאור הערכים הנעלים בעיניו. זהו בדיוק התפקיד שיועד לבית-המקדש שגיבורי הרומן מבקרים בו:

"הם הגיעו לפתח המקדש. בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז, והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ…

בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר. הצלילים נגעו בנימי נפשו של פרידריך. זה היה מוזר; הם החזירו אותו לעבר הפרטי שלו ולימים רחוקים בהיסטוריה של עם ישראל. המתפללים סבו נעו ומילמלו את מלות התפילה, אבל במוחו עלו חרוזים יפים מתוך השירה הגרמנית: 'מנגינות עבריות' מאת היינריך היינה. הנה שוב ירדה שבת המלכה, 'שקוראים לה הנסיכה השוקטת'. חזן המקדש פתח בשירת המזמור הנושן, שבמשך מאות שנים הפיח בנפשו של העם היושב בגולה געגועים לציון. זה היה המזמור של המשורר האציל שלמה בן הלוי, שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל 'לכה דודי לקראת כלה'…

המחשבות הללו, שהיו רוויות בצלילי המנגינות העבריות, הבהירו לפתע לפרידריך את המשמעות של בית המקדש. בימי קדם, בתקופת מלכות שלמה, בית המקדש המעוטר בזהב ובאבנים יקרות היה סמל לעוצמה ולגאווה של עם ישראל. המקדש – על המתכות היקרות שלו ועל עצי הזית, הארז והברוש שבהם נבנה בסגנון הימים ההם – היה בגדר תאווה לעיניים. אבל לא על מבנה נראה לעין ונתפס בחושים, מפואר ככל שיהיה, שפכו היהודים דמעות במשך אלף ושמונה מאות שנים. לא על חורבות המבנה ההרוס בכו. בכי כזה לא היה אלא שטות. לא ולא; הם נאנחו על מה שהיה נסתר מן העין, אבל בא לידי ביטוי באבני בית המקדש… לבו התרחב והתמלא יראה. במקום הזה עומדים בני עמו העתיק של אלוהים ששבו לארצם, ונושאים את עיניהם אל הנסתר…

היהודים התפללו בדבקות, רבה או מועטה, בכל קצוות תבל, בבתי תפילה דלים ומפוארים, בכל לשונות הפזורה; אלוהים הבלתי נראה שכבודו מילא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר – ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה. מדוע?

משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר… בגטו, היו היהודים חסרי כבוד, חסרי זכויות וחסרי מגן; כשעזבו אותו, הפסיקו להיות יהודים. שני הדברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית האלוהים הבלתי נראה והכל יכול… (ה)קיים בכל מקום ביקום כהתגלמות השאיפה אל הטוב", תיאודור הרצל, אלטנוילנד, מרים קראוס (תרגום), תל-אביב תשס"ב, עמ' 194¬-196

גם אצל הרצל בית-המקדש מהווה סמל. אולם, זהו סמלה של אמונה אוניברסלית באל (דאיזם) כהתגלמות של השאיפה אל הטוב. לפי הרצל, בגלות היה על היהודים לבחור בין "נאורות" לבין "יהדות". מחיר הנאורות היה ויתור על היהדות, ולהפך. רק בארץ-ישראל יכלו השתיים ללכת יחדיו. המשמעות של "היות עם חופשי בארצנו" היא היכולת לחזור לאותנטיות היהודית המתגלמת בדמותו של שלמה המלך (אותנטיות רומנטית מדומיינת, כמובן). היהודים, כמבשרי ונציגי המונותאיזם, חוזרים אל בימת ההיסטוריה ומקימים מקדש המשמש כבית תפילה "למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר", מקדש המבטא את הקמתה של חברת המופת היהודית בארץ-ישראל – חברה המגשימה הלכה למעשה את ערכי הנאורות.

יש לשים לב לכך שמקדש התפילה של הרצל מתנהל כבית-כנסת בעל סממנים מסורתיים מובהקים. הרצל אף אינו רומז כלל לתיקוני נוסח, אלא מבקש לקשור את האסוציאציות היהודיות-הגרמניות לפיוטים העתיקים. בדבריו הוא אינו מבקש לחולל שינויים במסורת אלא לפרשה מחדש. המתפללים היוצאים מבית-הכנסת הם "האנשים המרשימים, הרציניים והחופשיים שבירכו זה את זה בברכת שבת שלום" (שם, עמ' 196). היהודים הנאורים המתפללים באופן מסורתי במקדש החדש, הם שמגלמים את מושג השיבה ליהדות מבית-מדרשו של הרצל.

מקדש האומנות

אימוץ האומנות הפלסטית ופיתוחה מתוך מגמה לאומית היה אחד המאפיינים המרכזיים של מפעל התחייה היהודי-הציוני. אף שיצירה אומנותית יהודית הייתה קיימת לאורך כל הדורות ואף שתגובת בעלי ההלכה וראשי הציבור כלפיה לא הייתה אחידה, העמדה אשר שלטה בכיפה בכתיבה הרבנית ברוב ימי-הביניים הסתייגה מן המבע האקספרסיבי בכלל, מן ההבעה הפלסטית – באופן מיוחד, ומן הפיסול – באופן נחרץ. עם חדירת רוחות האמנציפציה למרחב היהודי חל מפנה בגישה זו. בין אנשי השם מקרב האומנים הישראלים בלטו מהגרים מזרח-אירופים, אשר חלקם המשיכו לעסוק במוטיבים יהודיים ביצירתם. בין אלו נודע ב"תחייה" הארץ-ישראלית מקום מיוחד לברוך (בוריס) שץ, אשר ייסד את 'בצלאל'.

בדומה להרצל, יש לחזונו הלאומי של שץ ערך אוניברסלי. קדושתה של האומנות אינה מוגבלת לכרם ישראל. שץ מעיד כי בתחילת דרכו: "האמנות הייתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקדש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע" (מתוך: "בצלאל: תולדותיו, מהותו ועתידו").

שץ זכה להצלחות אומנותיות בפריס ובבולגריה, אך בדומה להרצל, הגיע להכרה ציונית לאחר שהתאכזב מהסצנה האומנותית במערב-אירופה, סצנה שזיהה עם מסחור האומנות. משום כך החליף את פריז בארץ-ישראל:

חלום חדש נראה לי. ארץ ישראל… לארץ זו שבים בנים לגבולם להחיותה ולהפריחה. שוב נטעו ההרים השוממים, שוב התכסו העמקים שושנים וחיים חדשים ורעננים התעוררו בה…

בייחוד נמצאים שם אמנים גדולים. לאמנות היו בני ישראל תמיד מוכשרים, אלא שבגולה נעשו נשמותיהם רצוצות, ואי אפשר היה להם לכשרונותיהם שיתפתחו כראוי. בחור מישראל בלמדו מפי אחרים זקוק היה להסיח דעתו מרגשותיו שלו ומהאינסטינקטים העצמיים ו'האני' שלו הלך לאיבוד. תמיד היה רק מחקה, מזמר בקול שאינו שלו והלכך היו בינינו וירטואוזים יותר מיוצרים. אבל לאחר שעשה את ימי בחרותו, ימי לימודיו הטובים בארץ ישראל זו שכל אבן סחה לו אגדות הילדות שנשתכחו, וכל גבעה עמדה לפניו כעד מזכיר להעבר החופשי של אומתו, ברשמו כאן את הטיפוסים האמתיים של בני עמו – פה תחת שמי תכלת ארצנו, התעוררה בו הנשמה הנרדמת של הנביא העברי הקדמון"בוריס ש"ץ, בצלאל: תולדותיו, מהותו ועתידו

בוריס ש"ץ הציג בפני הרצל את החזון של ייסוד בית-ספר לאומנות, והרצל שאלו: "'ואיזה שם תקרא לבית ספרך?' – 'בצלאל' – עניתי לו – 'בשם חכם החרשים העברי. הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר' " (שם, עמ' ח). ובכן, 'בצלאל' הינו המקדש החדש, הנבנה ברוחו של הגיבור המקראי (מתוך: יגאל צלמונה, "בוריס שץ כוהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית").

'בצלאל' הגיבור המקראי הופך גם לגיבור האוטופיה שכתב בוריס ש"ץ, הנושאת את השם הטעון 'ירושלים הבנויה'. האוטופיה פותחת בהתגלות של: "בצלאל קדמוננו… אשר עמד בצל-אל" בערב אחד, על גג בית-הספר 'בצלאל', אשר עוטר במנורת שבעת הקנים. בצלאל – הגיבור המקראי – מזמין את שץ למסע אל העתיד, וחושף בפניו את תרומת בצלאל למפעל התחייה: אומנות פורחת ושכונות אומנים, בנייה ותעשייה בעלות תו-תקן אסתטי ועל הר הבית – מקדש:

"'מה זאת?' שאלתי את מורי.'

ירושלים, ירושלים הבנויה'.

'ירושלים הבנויה!' קראתי מתוך התפעלות…

'הרואה אתה?' הורה לי באצבעו על קבוצת בנינים בטבור העיר – 'זהו בית המקדש'…

'מורי ורבי, המקריבים קרבנות בבית המקדש?"

לא כדרך הקדמונים יבקשו עתה סליחה לחטא, לא בקרבן, לא בשפך דם נפש נקיה יכופר עוון, כי אם בתשובה ממעלליו הרעים יכופר לחוטא'.

'מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?"

במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמוד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו שם תשכון רוח אדני, אשר נתן בנו האלהים'".

בשונה מהשקפתו של הרצל, התחייה כאן אינה עומדת על 'ציונות מדינית'. בחזונו של ש"ץ, בית-המקדש הינו מוזיאון לאומנות ולחכמה יהודית, המשמש מקור השראה ומרכז רוחני ליהדות כל העולם. מוזיאון האומנות מייצא תערוכות ומשמש כמרכז חינוכי לתחיית רוח ישראל. מקדש האומנות, חוזה ש"ץ, יישא אופי לאומי מובהק, אך לא לאומני. כפי שמסביר בצלאל לש"ץ בהמשך האוטופיה, המקדש אינו מהווה נסיגה מן החזון האוניברסלי:

"אין כל שאלה, כי אנו מכבדים כל עם וכל אומות עולם… אמנם בארץ ישראל אין אנו עובדים אלא את עבודת עמנו. אבל עבודה זו היא גם אנושית כללית. זה חלקנו באוצר העולם כולו, שטובי האדם צוברים לאושרה של האנושיות כולה. ולא קטן הוא חלק זה. עם גדול אנחנו. עלינו לתת הרבה ויכולים אנחנו לתת הרבה, יען כי בני חורין אנחנו עתה"שם, עמ' 43

את השקפתו החדשנית של ש"ץ על אודות מקדש האומנות כמרכזה של התחייה ניסח הוא עצמו בפרפרזה על עיקר האמונה המשיחי: "מאמין אני באמונה שלמה בתחיית עמנו, אני מאמין כי יחיה את 'בצלאל' מקדשו" (שם, עמ' 20).

מקדשים ציוניים בקרית הלאום

"חלום ומעשה – אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב. כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו".חתימת אלטנוילנד

במלאות מאה שנה להולדתו של הרצל, הוציאה ועדה משותפת של ממשלת ישראל ו'הסוכנות היהודית' את אלטנוילנד במהדורה אלבומית. לצד הרומן, משובצות באלבום תמונות המפעל הציוני. אכן, לא הייתה זו אגדה בלבד – חזונו של הרצל קרם עור וגידים והיה למדינה חיה ותוססת. הבנייה הציונית ענייה יחסית ב'מקדשים' ובייחוד ארכיטקטוני; עם זאת, 'קריית הלאום' בירושלים וסביבתה, אשר נבנות בשלבים החל משנות ה-50 (ופיתוחן טרם הסתיים), כוללות מספר מתחמים ומבנים היוצאים מגדר הרגיל, שתפקודם, שמם וצורתם מעניקים להם מעמד של מעין מקדשים לאומיים. כך, משכן הכנסת, היכל בית המשפט העליון, היכל הספר במוזיאון ישראל, משכנה החדש של הספרייה הלאומית, קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם והמוזיאון עצמו הבנוי כ'מקדש אומנות'.

למותר לציין כי לצד תיאור המקדש במהדורת האלבום של אלטנוילנד לא מופיעה תמונה של מבנה ציוני (כאילוסטרציה מופיע ציור מהגדת אמסטרדם 1712). יתרה מזו, בין היכלי קריית הלאום וסביבותיה, אין מבנה משמעותי היכול להתקשר ל'מקדש' המסורתי או לתחייה של 'דתיות לאומית'. כללו של דבר, המקדש המסורתי נותר מחוץ למערך הסמלים הלאומיים המשותפים לחברה הישראלית, אולי ממתין לבעלי חזון ישן-חדש, אולי למשיח; כל זאת, בעוד מקדשים לאומיים חדשים נבנו גם נבנו והשיבו את עַמנו לתחייה.

  • גרסה שונה של המאמר פורסמה בכתב העת 'דעות' 58, אוקטובר-נובמבר 2012.
השארת תגובה