החברה הישראלית עברה בתקופה האחרונה טלטלה קשה במיוחד. יחסי ערבים-יהודים ישראליים עלו על שרטון ועימותים קשים פרצו במקומות שונים בארץ. נראה כי קרע עמוק התחולל בישראל, ושתי הקהילות הגדולות המרכיבות את החברה הישראלית התייצבו זו כנגד זו. השיח ההולך ומתפתח בחברה הישראלית הוא שיח מקטב ומפריד. במסגרת שיח זה הערביות ויהדות נתפסות כשני אפיונים שוללים, שכן כל אחד מהם מבטא שלילה של זולתו.  כדי לרפא שבר זה עולה הטענה שיש להציע שיח חלופי המתמקד באנושיות המשותפת, המתעלמת מההבדלים השונים ולהתמקד ביסודות המשותפים: הישראליות או האנושיות.

במסגרת  שיעור זה נדונים באופן ביקורתי שני אופני שיח רווחים אלה. השיעור שלפניכם מציג עמדה שלישית לניהול השיח בין יהודים לערבים. טענת היסוד המוצגת כאן היא שבני אדם נושאים את מכלול הווייתם לכל מקום בו הם נמצאים: הם לעולם לא רק בני-אדם, הם תמיד בני אדם שבאיפיונם התרבותי-חברתי יש גם יסוד מבדיל ומבחין ולעיתים סותר ושולל את הזולת. הערבים מביאים למרחב הציבורי את תקוותיהם ותסכוליהם, את ייאושם וציפיותיהם, בדיוק כמו היהודים. אסור להעלים זאת, גם אי אפשר להעלים זאת, כי זהותנו היא מי שאנחנו: הסתירות עוטפות הן את חיינו האישיים והן את חיינו הציבוריים. הערבי או היהודי בעלי החלומות המשיחיים לא ייעלמו, זו זהותם, ואותה הם מביאים למרחב הציבורי. המרחב הציבורי לא אמור להעלים סתירות אלה, הוא נועד לאפשר קיום דיאלקטי הנבנה על הקשרי חיים משותפים שאותם חולקים בני-אדם. הקשרים אלה יכולים להיות קשורים לחוויות המקום, לשפה, לטעמים ולישראליות.

ישראליות זו הנוכחת בחיינו, מספקת לנו אוריינטציה בחיינו ומשמעות. הישראליות אמורה להיות חזקה דיה לשאת את הסתירות הנוכחות בשיח הציבורי. ישראליות זו היא פרויקט חיים מתמשך, הנבנה לא על ידי סילוק הסתירות אלא על ידי הכרה בקיומם. שיח זה לא יתחולל על ידי נאומים וטקסים בכיכרות או על ידי פתרונות קסם מוחקי זהות, בשם עקרונות על של צדק ושלום. הוא יתקיים רק אם נניח כי אנו יצורים קונקרטיים נושאי זהויות שיש בהם רכיבים סותרים שלא ייעלמו. מרחב החיים האנושי המשותף אינו הרמוניה ואחידות, כי חיי אנוש אינם כאלה ובכל זאת אנו יכולים למצוא שיתוף וקירבה.