האימרה הזו, שנאמרה בראשיתה כתיאור של החכמה, אך פורשה והובנה במהלך הדורות כמתארת את התורה - נהדרת בעיני.
ראשית, לשון הרבים – דרכים ונתיבות, וכך גם מחזיקים ותומכים. שנית, ההדדיות בקשר - היא (התורה, החכמה) מעניקה נעם, שלום וחיים, אך היא גם זקוקה לאלו שיתמכו בה ויחזיקו אותה. שלישית, הסיומת ביחיד - "מאושר", שמתפרשת כמתן אישור ואושר פרטי לכל אחד ואחת שמצטרפים לתמיכה והחזקה של התורה.
כמי שצמחה מתוך משפחה וקהילה של תורה, וחונכה לאחריות ציבורית ופרטית אני חשה שתיאור התורה באופן זה מהווה מקור השראה ומרגש אותי בכל שבת ושבת כאשר מלווים את התורה פנימה לארון הקודש תוך כדי שירת פסוקים אלו. המילים - דרכים, נתיבות, נעם, שלום, חיים, פוריות, צמיחה, החזקה, תמיכה, אושר ואישור - עוטפות ומלטפות, דוחפות ומניעות.
זכיתי וזכינו כולנו לגדול בדור שהתרחש בו הפלא של הקמת מדינת ישראל. זו הזדמנות שאין בילתה לטעת את עץ החיים של התורה באדמה פוריה ולתת לה ללבלב בהמון גוונים, עלים, ענפים מסועפים ולעבות עוד ועוד את הגזע תוך כדי השקיית השורשים ואריגתם לתוך ההווה, העבר והעתיד. הרבנות הישראלית, שאני נכנסת בשעריה, נענית לאתגר ולקריאה, ומבטיחה לנסות.
זוהי אחריות, זוהי זכות ואני שמחה להיות שותפה להחזקת התורה ותמיכה בה. למען הדורות הבאים ולמעננו אנו. היכולת לעשות זאת נובעת מהמשפחה הנפלאה שסובבת אותי. תודה מיוחדת להוריי, תודה לילדיי ולחמי - על האמון והשותפות, וגם על הנכונות לקבל דרכים שונות. שלי- שלכם.

ד"ר אורית אבנרי היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, דיקנית הסטודנטים ומרצה למקרא במרכז האקדמי שלם. סיימה תואר ראשון באונ' העברית בכימיה, תואר שני באונ' העברית במקרא ותואר שלישי באונ' בר אילן במקרא. לימדה בתיכון "פלך" בירושלים, במדרשת לינדנבאום ובמת"ן. סיפרה "עומדות על הסף - שייכות וזרות במגילות רות ואסתר" יצא בהוצאת כתר והרטמן ב-2015. בת אלון שבות ומתגוררת שם עד היום עם משפחתה.

כרב ישראלי אני מתחיל מעצמי. מהשתחררות הולכת ונמשכת מכבלי הפחדים והאגו, המאפשרת צמיחה וגדילה. זהו תהליך של ניקוי ודיוק, שמאפשר לשפע האלוהי להגיע אלי, ומאפשר לי להיפתח אליו.
כרב ישראלי אני לא מסתפק בעצמי. השפע שאני מקבל עובר דרכי אל מעגלים הולכים ומתרחבים, למשפחה, לקהילה, לתלמידים ולעם ישראל בכלל.
זוהי עמדה שאינה אידיאולוגית, אבל יש בה שייכות ומעורבות ואחריות על ההוויה סביבי. כי ה'אני' שלי לא מסתיים בי, אלא מתפשט דרך זיקות אל מי שסביבי, אל ההוויה בה אני חי. רבנות ישראלית היא הכנות לחפש את הקושי, ולמצוא אותו קודם כל בתוכי. כך לגבי שיקום הקשר עם המורשת היהודית; כך לגבי יצירת זוגיות נאמנה, ומשפחה, וקהילה, ומציאות חיים לא-מנוכרת בין אנשים; כך לגבי החתירה ליצירת חברת-צדק יהודית בארץ. זוהי עמדה של הנהגה שאינה באה מתוך סמכות הלכתית, אלא מתוך הרצון להצמיח ולגדל את האנשים סביבי כך שיהיו 'ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה'.
כאן גם ההזדמנות לומר תודה על דברים שקיבלתי בדרך. תודה להוריי ולסבותיי ז"ל, על כל מה שקיבלתי מהם. תודה לאשתי על המסע המופלא ורב השנים, וכך גם לילדיי שאני מקבל ולומד מהם כל כך הרבה. תודה לכל המורים והמורות הגדולים שזכיתי להכיר במהלך הדרך, ותודה לקב"ה על הכל.
ד"ר אילון שמיר נולד בקיבוץ שער הגולן, וחי בקהילת 'בית ישראל' שבירושלים, יחד עם הילי אשתו וארבעת בניהם. אילון מעורב בחיי הקהילה ולימד שנים רבות במכינת 'בית ישראל' ובמכינות נוספות. כיום מלמד במכללת 'בית ברל' ומשמש רכז פדגוגי לבתי הספר המשלבים מטעם משרד החינוך. פרסם ספר בשם 'בשביל החיים' על תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון.

מזה מספר שנים ניתן לזהות בציבוריות הישראלית שאינה דתית ענין גובר והולך בנושאים הקשורים ללימוד תורה והלכה. נדמה שחסמים תרבותיים סוציולוגים ונפשיים שמנעו בעבר עניין ורצון להתוודע אל תכנים תורניים משמעותיים פתוחים כיום הרבה יותר.
בניגוד לחוזרים בתשובה של לפני עשרים ושלושים שנה, שהצטיינו בביטול דעתם להלכה ואף היו נכונים להמיר את אורחות חייהם וערכיהם הישראלים באורח חיים אורתודוקסי ואף חרדי, הרי שהעומדים כיום בשערי בית המדרש שלמים הרבה יותר עם מה שהם. כלומר, הבאים אכן פתוחים לתכנים חדשים, אבל בד בבד גם מפגינים ביקורתיות רבה כלפי הנגזרות ההלכתיות המכוננות אורח חיים העומד בסתירה לערכים מודרניים.
התופעה ראויה לתואר ''מסורתיות דעתנית'' או ''חילונים לומדי תורה'', ומשמעותה שהמתעניינים בלימודי התלמוד והחסידות מפרידים בין לימוד כשלעצמו ובין הדרישה לביטול טוטאלי בפני מקור סמכות עליון. מכאן שהתנועה אינה מאיימת על אורח החיים החילוני ולמרות המספרים הגבוהים יחסית זו נותרת תנועה של יחידים.
דא עקא אופיין של תופעות כמו תיקון ליל שבועות וכיוצ''ב מעלות תהייה עד כמה הדברים מכילים גם חפץ בשינוי רוחני. ניכר חסר בלימוד מעמיק וביותר חסר רכיב רוחני מובהק והיא ההתמסרות והטוטליות. תורה אינה רק ידע, ויש להוסיף עליו את הרכיב המשלב את הטוטליות הבית מדרשית הקלאסית, העומדת בתשתית הרוח היהודית, עם החידוש שמביאה עמה הרוח הישראלית.
יחד עם חברים אני מקווה ליטול חלק משמעותי בניתוב המגמה למהלך רוחני משמעותי.
 
אהרן שטרן הוא בעל תשובה, לומד ומלמד תורה, וחוקר במכון הרטמן. מתמקד בלימוד תלמוד וחסידות ומלמד מתורתו של רבי נחמן. חוקר את מקומו של הסובייקט ושל האני הפרטי בעולם דתי המתבסס על אובייקטיביות ועל אדם כחלק מכלל.

הרבנות הישראלית היא עבורי המשכה של שליחות. שליחות שנקודת המוצא שלה שייכת לעומדים על הסף, הרואים את הארץ ואליה לא יבואו; לנו, לממשיכים, ניתנה הזדמנות נדירה ליצור מתוכה של הארץ. להבין את עומק האתגר שהיא מעמידה ולחדש יהדות ארצישראלית במלוא מובנה. אנו, שבאנו לעולם והעברית שפת אימנו – נדרשים לתת משמעות ועומק למעשה הציוני, לחדש את הסמיכה, ולהוציא מים חיים מן הסלע הזה, אשר נקרא בשפתו של ביאליק – הלכה. חבלי היצירה של הלכה ישראלית, בשפה עברית ומתוך תודעה ציונית מתחדשת – הם שהביאוני לעמוד כאן היום.
תודות לאבי ואמי – שמתוך עולמם נולדתי. למוריי ורבותיי שפתחו לי צהר; לחברי קהילתי בשמשית שהסמיכו אותי הלכה למעשה; לאלפי התלמידים שזכיתי ללמד לאורך השנים ודחפוני ללכת הלאה, עם שותפים נוספים; לרעייתי המופלאה מורן, ולילדינו עומר זיו ועילי.
איתמר לפיד הוא בן קיבוץ אילת השחר. ממובילי ההתחדשות היהודית בקהילתו, שמשית, וממייסדי מדרשת השילוב נטור. למד מחשבת ישראל, לימודי א"י ומשפטים, היה ממקימי רשת הקהילות להתחדשות יהודית, וכיום מלווה קהילות בתהליכי שינוי. עוסק בהיבטים של צדק חברתי ופועל להקמת תכניות חינוכיות לחיים משותפים לערבים ויהודים בגליל. נשוי ואב לשלושה.

רב ישראלי מסתובב בעולם עם שני כיסים, באחד: "הנני העני ממעש", ובשני: "הנני שלחני".
ויש לחבר שני כיסים אלו יחד, ויחד איתם נמצא חיבורים נוספים, כמו: להעביר מסורת יהודית עתיקת ימים ולחברה עם הישראליות של הכאן והעכשיו; להתנהל בעולם עם אמונה בהירה באמת ובראוי ועם זאת להכיר בחלקיות המבט שלי ובצורך שלא-מסתיים לשמוע וללמוד ולקבל מאחרים; להיות אופטימי וחולם חלומות יחד עם פכחון והמון סבלנות; לראות את הכלל ולראות את היחיד; לשאת בימי שמחה ולתמוך ברגעי משבר; ועם חלקיות החיים והלוחות השבורים לספר סיפור של צמיחה וחיבור.
ובעיקר – ללמוד ללמד על ישראל סניגוריא.
"כי הרבית טובות אלי" - לרעייתי מאיה ולילדינו שנושאים יחד איתי את המשא בסבלנות, בהבנה ובאמונה; להורי, סבי וסבתותי על שורשים וכנפיים; למורי הרבים על ההכוונות בדרך ארוכת השנים, לשותפי לעולם ההוראה שיחדיו מפיחים חיים, ולתלמידי ותלמידותי יותר מכולם.

אלקנה שרלו נשוי למאיה ואב לשמונה ילדים. מתגורר בירוחם למעלה מעשרים שנה, בוגר ישיבת ההסדר המקומית. בעל תואר שני בתנ"ך ממכללת הרצוג. מורה, מרצה ומנחה במגוון רחב של מוסדות לימוד ברחבי הדרום. שותף לקבוצת השיח הבין דתית בנגב, ולקבוצות נוספות התרות יחדיו אחר שבילי תיקון בחברה בישראל.

החברה הישראלית זקוקה עד מאד לסוג הדיאלוג המתואר בשירו המופלא של חומסקי. משימתה של הרבנות הישראלית היא להוביל לקראת שיח כזה: כזו שאינה חוששת לדבר על אלוהים (גם כשיש הבנות והגדרות שונות), כזו המוכנה להחליף פתרונות בחידות וודאי בספק. חז"ל לימדונו שכאשר אנו נתקלים בריבוי דעות ומחלוקות ההתמודדות הנכונה הינה "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין" (מס' חגיגה). עבורי בית המדרש לרבנות ישראלית זימן את ההזדמנות "לעשות אזני כאפרכסת" - לשמוע עמדות ודעות שונות ולתרגל האזנה, אך יחד עם זאת גם "לקנות לי לב מבין". לב המבין את האתגרים שבמציאות המופלאה של התחדשות חיים יהודיים במדינת ישראל הריבונית אשר ציינה השנה 70 לעצמאותה. לב שמבין שכשביוגרפיות רוחניות נפגשות יש בכך העשרה של העולם היהודי ולא איום על המשך קיומו.
אני מבקשת להודות לחברי לתכנית אשר אפשרו לי "לשאול על אלוהיהם ולהתפלל עמם במקדשם", ולרבנים הישראליים שי זרחי, דני סגל ותמר אלעד-אפלבום שהובילו בחכמתם ורגישותם את המסע המופלא הזה.
תודה להורי האהובים על החלטתם האמיצה לעלות עם משפחתם הצעירה ארצה לפני מעל 45 שנה - החלטה שללא ספק היוותה את הצעד הראשון והמשמעותי שלי לקראת הרבנות הישראלית.

ד"ר אסתר פישר עומדת כיום בראש מדרשת עין הנצי"ב של תנועת הקיבוץ הדתי, והיא גם בוגרת גאה של המחזור הראשון של המדרשה, עם ייסודה לפני 32 שנה. בעלת תואר ראשון ושני בתלמוד מהאוניברסיטה העברית, ותואר שלישי מהתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. אסתר היתה מהמייסדות והמנחות של בית מדרש "ניגון נשים" במדרשה באורנים (בית מדרש לנשים מכל הזרמים העוסק ביהדות ומגדר). אסתר חיה בקיבוץ מירב אשר בגלבוע, נשואה לבני ולהם חמישה ילדים ונכד אחד.

אנו חיים בחברה השסועה על ידי חומות של פחד, עוינות וחשדנות; חברה שבה רבים מדי מאיתנו מצויים בניכור מליבם, צלילותם הפנימית, חמלתם ותבונתם. כפי שמלמדנו ספר משלי, ניכור פנימי זה משקף ניכור חיצוני ולהיפך. אולם בשיקוף זה טמון גם הריפוי שכולנו מייחלים לו נואשות - אם נוכל להתחבר מחדש לעצמנו, נוכל גם להתחבר מחדש לאחרים. ובאותה מידה, אם נצליח להתחבר לאחרים ולחוש את אנושיותנו המשותפת ואת הדאגה הטבעית שלנו לאחר, נוכל גם לחוש אהבה ודאגה לחלקים הגולים שבתוכנו. אני מקווה שהרבנות הישראלית שלי תהווה מרכיב אחד באיחוי הקרעים בינינו ובתוכנו, דרך לימוד פרקטיקות יהודיות רוחניות וחכמת המסורת היהודית, שמדריכות אותנו כיצד להתחבר ולפתוח את ליבנו מחדש לאחר מאיתנו ולאחר בתוכנו. בזכות לימוד ותרגול במרחב מאפשר, מכבד, הפתוח למשתתפים מרקעים שונים, שבאותה עת מספק חוויות ותובנות משותפות לכל חבריו, יוכלו המשתתפים לזהות את המצב האנושי המשותף הנמצא בתשתית השונות בזהויות ובדרכי החיים המגוונות. אני מקווה שפעולה זו תעזור למדינתנו ולבני עמנו להתקדם לקראת מצב בו נקרין לעולם את האור שאנו מסוגלים לו. בכך נהפוך את ההצהרה "אין פירוד כלל" מטענה תיאולוגית לעובדה חברתית, מוסרית ונפשית, ונבטל את הגלות שעדיין נמצאת בתוכנו.
את כל אלה אני יכול לנסות להגשים רק בזכות אלו שהיו מראה עבורי, ועזרו לי להיות מי שאני. הרבה תודות למורים ולרבנים שלי, ולאבי ואמי שנתנו לי הכלים לעשות שינוי בעצמי ובעולם, לשותפת החיים שלי – דבי, ולילדינו - אלה, עמיאל, ואמליה שתמכו בי ועזרו לי להזכר מי אני.

הרב ד"ר ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס מייסד ומנהל רוחני של אור הלב: מרכז לרוחניות יהודית ולמדיטציה, ומייסד שותף וראש ישיבה של נפש: הישיבה הקונטמפלטיבית. לימד פרקטיקות רוחניות יהודיות, קבלה ורוחניות באוניברסיטת חיפה, במכון פרדס, ובישיבת הדר ובמגוון מסגרות אחרות ברחבי העולם. שואף לשלב את הלימוד עם התרגול האישי שלו, וללמד ולחיות את היהדות כדיסציפלינה רוחנית.

בית, משפחה, קיבוץ, ציונות, ישראל, קבוצה, זהות, קהילה, חברות, בני אדם, שותפות - כל אלה עולים במחשבתי בקשר למושג "רבנות ישראלית".
השורשים של חיי ושל נשמתי יונקים ממעין התרבות היהודית וממקורות תרבות העולם, הרואים את צלם אלוהים באדם, ומחויבים לשוויון, פתיחות וכבוד.
אני גאה להיות ממשיכתם של החלוצים והחלוצות בראשית הציונות ולקבל השראה ממפעלם, וגם לשנות ולהוסיף לו. אני נושאת איתי את "ארגז הכלים" המורכב של שינוי ושימור, כחלק מדור שנקרא לעצב את דמותה של הזהות היהודית כפי שלא היתה מעולם - יהדות עם ריבונות ישראלית, יהדות שממשיכה את עברה העשיר ומתמלאת מהמהפכות של תקופתנו.
להיות רבה ישראלית משמעו להרגיש בבית בעולמות התוכן של התרבות היהודית לדורותיה; משמעו העמקה תרבותית, נפשית, אנושית ורוחנית; משמעו לפעול כאן, על פני האדמה הזאת, בהקשבה, באחריות ובשותפות עם נשים ואנשים רבים, הרואים את המרקם העדין והמיוחד של החברה הישראלית ופועלים בתוכו.
"ניגוניך אבי ושירייך אימי" - אני מודה להוריי שתמיד בטחו והאמינו בי, גם כשלא הבינו כל בחירה שלי. תודות לאחיי ואחותי, אני מרגישה מבורכת מהיותי שייכת אליהם. אהבתי ותודתי לעלמא ובארי, ילדיי, שהם טעם חיי ושמחתי הגדולה. אני מודה לחברותי ולחבריי מהמדרשה באורנים ומתחנות חיים אחרות, בעבר ובהווה, שותפי חיי, התלבטויותיי וערכיי. תודה גדולה על שזכיתי להיות חלק מהחבורה הטובה והברוכה הזאת של בית המדרש לרבנות ישראלית.

דותן אריאלי היא בעלת תואר שני במחשבת ישראל ומדרש. מנהלת תחום יהדות ומגדר במדרשה באורנים. מנחת קבוצות בנושאי זהות יהודית ומגדר: מורות ומורים במערכת החינוך, קבוצות נשים, קבוצות צעירים וצעירות לפני ואחרי השירות הצבאי וקבוצות מבוגרים. מנחה טקסים אישיים, משפחתיים וקהילתיים ברוח יהודית שוויונית. חיה בקיבוץ שער העמקים. אמא לעלמא ובארי.

בספר במדבר הפסוקים מתארים את צעקתם של הטמאים "למה נגרע". לכאורה התשובה היא פשוטה, תיגרעו כי אתם לא כשרים להיות חלק מהמעמד. אבל הטמאים לא מקבלים את הדין הם צועקים ודורשים מקום ומאמינים כי החוק נועד לשרת את הקהילה כולה ובמקרה הצורך יכול להתרחב להשתכלל ולהשתנות. וכך נולד לו פסח שני.
הרבנות שאני מבקשת להיות חלק ממנה היא רבנות שזוכרת כל העת גם את אלו שמבקשים מקום וצריך למצוא עבורם פתרונות יצירתיים, להרחיב את הגבולות. רבנות שבונה קהילה מיריעות ולא מלבנים כדי שנוכל להזיז ולהרחיב בשעת הצורך, לאפשר מקום.
כשיצאתי לדרך השאלה — ״למה אגרע״ הידהדה בתוכי והיתה המניע להרבה מהדברים שלקחתי בהם חלק. היום אני מונעת מהשאלה — מי  נגרע, למי אין מקום, למי אני צריכה לפתוח את הדלת.
בשני המקומות במקרא שנשמעה הצעקה הזו האלוהות מצאה פתרונות יצירתיים על מנת שאיש (או אישה) לא ייגרעו. זו ההשראה שלי לקהילה שאני רוצה להוביל, לדרך שבה אני מגדלת את ילדיי. כרבה ישראלית אני רוצה לזכור תמיד להקשיב טוב, להשיב בחיוב - ובמידת הצורך לשנות את הכללים.
תודה - לאל שתמיד איתי מכוון אוהב ושומע תפילתי. לתלמידות ולתלמידים שלי שבזכות סקרנותם ואהבתם עזרו לי לשכלל את הכלים שבי כדי להורות, ללמד ולכוון ממקום של עדינות ועומק. למשפחה שלי: מריק מיכאל ואבשלום שהם מעיין החיים שבי.

חיה גלבוע היא בעלת תואר ראשון בתלמוד ותואר שני במדיניות ציבורית. הקימה וניהלה בארבע השנים האחרונות את תוכנית חברותא במכון הרטמן. בעבר לימדה תלמוד במכון האקדמי פיידאה בשטוקהולם והקימה את מסלול המחנכים לקהילות יהודיות באירופה. כיום מנהלת את תחום החינוך היהודי בקרן לישטאג בסאן דייגו, נשואה למריק ואמא למיכאל ואבשלום.

המשימה שמציב הרב קוק בפני האדם הפרטי משקפת את האתגרים שאני חשה בשאיפה שלי להיות רבה ישראלית. כרבה ישראלית המחויבות שלי מתחילה בקהילה שלי ובצרכיה ויעודה. תחום האחריות ומעורבות שלי ממשיכה לממד לאומי, לחיבור בין קהילות יהודיות בארץ ובעולם, ולעיסוק בשאלות של קולקטיב יהודי וישראלי. אך כפי שהרב קוק כותב, רבנות ישראלית שלי מתמקמת גם מכלול של עולם, של אלו שאינם בני הקהילה והלאום שלי ושואפת לשיר גם את השיר שלהם. הייחוד של משימה זו טמון לא בוויתור על העצמי, על צרכים קהילתיים פנים שבטיים או לאומיים. הייחוד מצוי בדרישה להיות מוכנים לחיות במתח בין הפרטיקולרי לקוסמופולטי, ובחיפוש מתמיד אחר הרמוניה ביניהם. אלו התקוות שלי מהרבנות ישראלית שלי.
אני למדתי את שיר היהדות שלי מבית אמא ואבא. אמא, אשר בדמותה הנחילה לי את ערכי האמונה והתפילה, ואת הכבוד למסורת העבר ולחיי קהילה ושותפות. ואבא, אשר בדמותו כלומד, מלמד, יוזם ומוביל הנחיל לי עולם ערכי יהודי כבסיס ותשתית שממנו אני יוצאת לעולם, פועלת בעולם, מאתגרת את הקיים ושואפת למצוינות יהודית בעולם. ומבנותי מיה וסופיה, מהן ואיתן אני לומדת מהן את שיר העתיד.

מיכל הרטמן היא סגנית מנהלת למגדר ומעורבות חברתית במדרשיית הרטמן לבנות, ומלמדת תלמוד, פילוסופיה יהודית ומגדר. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה יהודית וביולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. בוגרת מדרשת לינדנבאום ובית המדרש לתלמוד ופילוסופיה יהודית במכון הרטמן. בימים אלה היא שוקדת על הדוקטורט שלה במדעי המדינה באוניברסיטה העברית. אמא למיה וסופיה.

הישראליוּת ילדה תקוות בלבבות רבים, והיהדות, באופן מסורתי, שמרה על נחלת אבות ואימהות. בעת הזו אני מייחלת להרחבת התפקידים – על הישראליוּת גם לשמר את שהנחילו לה – לנו - החלוצים שהקימוה על רגליה, את ניסיונותיהם הנועזים להתחדשות התרבות והקהילה, את נחישותם לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות. ועל היהדות ליילד תקוות חדשות – להיות עם חופשי בארצנו, אך גם ליצור חברה שתורתה תורת חיים ובליבה אהבת חסד, חברה שמעשיה צדק, הדורשת טוב, ומביאה ברכה ושלום לעצמה, לגרים עימה ובתוכה, לשכניה ולעולם.
הגיעה העת להתעורר. אורו של עולם נוגע בכתפנו, כתף החברה הישראלית שנרדמה, ומאיץ בנו לקום ולהאיר. מזכיר לנו להגשים חלומות, לתקן עוולות, לדרוש, לחדש, לדבר שיר. אם נעשה זאת, אולי נזכה שכבוד ה' עלינו ייגלה.
במסע החלומות וההתעוררות שלי נגעו בכתפי ובליבי חבריי וחברותיי מהמדרשה באורנים, נשים ואנשים רבי השראה, שנתנו לי לשון לימודים, כתף ויד בדרך ומקום בקרבם. הם, ומשפחתי הקרובה והרחבה, מקור הברכה של חיי. יהי רצון שנמצא כולנו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

ד"ר נירה נחליאל חברת המדרשה באורנים, מפתחת תכנים ומנחה קבוצות לומדות בתחום זהות יהודית, מגדר, קהילה וצדק חברתי. ניהלה את אגף החינוך במדרשה באורנים. ערכה את 'והיא שעמדה - הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש', ולקחה חלק בכתיבת 'דורשות טוב' - פרשנות פמיניסטית לסוגיית ייחוד בתלמוד. גרה במצפה נטופה, נשואה ואם לחמישה, בעלת תואר שלישי בביולוגיה.

ערבים דברי התורה בפי, מחומש בראשית עד שירי ויסלבה שימבורסקה, ודברים רבים שביניהם. ומה הקב"ה מלמד תורה לעמו ישראל, כך אני מכוונת ללמד תורה, להראות בה פנים רבות, לגלות צפונותיה, להעריבה על הציבור, פה ושם בארץ ישראל. והברכה נאמרת בגוף ראשון רבים כי התורה אינה נלמדת ביחיד, אלא ברבים. והברכה מבקשת על הצאצאים וצאצאיהם כי התורה הזו עוברת מדור לדור, מסבתא לנכדה, משתמרת ומתחדשת לפי שינויי הזמן והמקום. אני מאמינה שהחברה הישראלית זקוקה לה, כתורת חיים, והנחלתה היא חלק מתפקידנו כרבנים ישראלים.
מודה אני לפניך ולך, להורי שהראו לי דרכים רבות ותמכו בדרכי שלי, לקהילת שורשים שהיא בית, למורי הרב מרק רוזנשטיין שפתח לי אופקים חדשים, לבתי המדרש שלימדוני תורה ודרך ארץ, לתלמידי שהשכילוני, ולחברי שטוו קורי אהבה. תודה לצאצאיות הפרטיות שלי הלומדות ומלמדות תורה בדרכן, ולשמואל, שהוא תמיד בעדי.

סגלית אור היא דוקטורנטית לתלמוד באוניברסיטת תל אביב, עמיתת מחקר במכון הרטמן, מנחה ומרצה במגוון מסגרות ברחבי הגליל. גרה ופעילה בקהילת מושב שורשים שבגליל, נשואה לשמואל ואמא לירדן, רותם ורוני.

שני פירושים מעוררי השראה אלו מצאתי בפירוש מגן אבות למשנה מאת רבי שמעון בן צמח דוראן שנפטר ב-1444 באלג'יריה.
לפעמים כדי להיות 'איש' אני מרגיש שעלי לבטל דברי תורה ולעסוק בצורכי ציבור. לא נוכל להסתגר בבית המדרש ולחדש בו חידושי תורה, כשהפעילות הציבורית משוועת לאנשים איכותיים כמונו.
ולפעמים ישנם כל מיני מורים שאינם מבינים את הדור ואין זו אשמת הדור שדברי תורה אינם מתחבבים עליהן, כי המורים ממאיסים את התורה בעיניהם. ולכן לא תהיה זו יוהרא גם עבור אלו שאינם תלמידים חכמים גדולים, להעמיד תורה חביבה על בני האדם. חובה עליי להעמיד תורה שיש בה חיבה, שבסופו של יום מביאה לידי חיוב האדם את עצמו. תורה שאיננה אפולוגטית, ואיננה מתנשאת, או מאיימת, וכל זאת כדי שהיא לא תשתכח.
אני חייב תודה ענקית למכון הרטמן ולמדרשה באורנים, לשי, תמר, דני ושרגא ולכל העמיתים שלי ממחזור ב' שהעניקו לי חוויה מעוררת שלא תשתכח ממני לעולם. תודה להוריי האהובים שנטעו ושתלו בי את הקיים, לשירלי אשתי שמגדלת אותי מעלה מעלה להיות איש, ולאוריה, איילת וטליה, שבזכותם יהיה לי מה להעביר לדור הבא.
 
הרב צבי גרץ מכהן כרב בקהילת 'הוד והדר' כפר סבא. לפני כן שימש כמנכ"ל ארגון "מסורתי עולמי" וברית "מרכז עולמי". הוא כיהן כחבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית וכחבר דירקטוריון קרן קיימת לישראל כולל יו"ר הוועדה לאיכות הסביבה וקיימות. הוא נשוי לסופרת ד"ר שירלי גרץ, יש להם 3 ילדים והם מתגוררים בירושלים.

בני ישראל ניצבים בעבר הירדן ועוד רגע יעברו בברית השם וייהנו מטעמה המתוק של ההבטחה הטמונה להם מן העבר השני - ארץ זבת חלב ודבש, אחרי כל המדבר הזה... אך שם מאיימת הגשמת ההבטחה להשכיח מהם את תולדותיהם, את חלקם בברית, את נחיצות הגשמת החזון האלהי מבקש הארץ.
בשנת השבעים למדינה אני מרגישה כאילו זה עתה צלחנו בשנית את הירדן; אותה הבטחה, אותו חזון - ואותו איום. והנה אנחנו פחות לבד מאי פעם. רבות היהודיות והיהודים שעמנו עומדים פה ובהתאם להבטחה - רבים גם נכסיה העומדים והפורחים של מדינת ישראל. אך ה"ישנו" הזה עלול לטפח תודעת 'כוחי ועוצם ידי' וזקוק להלכה שתעדן אותו. ו"אשר איננו פה עמנו" - זוהי רוח המסורת שנשאתנו עד הלום וזוהי הקומה הרוחנית שעלינו לבנות. אלו זקוקות לאמונה. עם נעלי הליכה לרגליי, עם יראת שמיים מעלי ועם לב נטוע עמוק בתוך עמי, אני תפילה שאזכה ליטול חלקי בברית ולחבר בין שמים לארץ, בין עבר לעתיד.
אני מודה לסביי ולסבותיי ע"ה, להוריי ולאחיי, שבנדיבות ובאהבה זרעו וזורעים עבורי סימני דרך מאירים. אני מודה על הזכות לחיות ולגדול בקרב קהילת המדרשה בין תלמידי חכמים, אנשי מידות וכאלו שמעזים לחיות את החיים הישראליים עד הסוף, באמון, באמונה ובנאמנות. ולמשה, אישי החכם והטוב, שסוחב ומגשים איתי את כל חלומותיי ובלבם הקמת בית ומשפחה בישראל.

קרן אפלבאום ריף היא ילידת ותושבת ירושלים. נשואה למשה ואמא לנעמי ומתן. סמנכ"לית עין פרת – בית מדרש ישראלי. בעשור האחרון ייסדה ופיתחה את הקהילה הישראלית שצמחה על גבי תוכניות המדרשה ובוגריה, ובכלל כך גם את בתי המדרש  המתקיימים במרכזי הקהילה, את מערך המתנדבים, את המועדים והתפילות הגדולות שנחגגות יחד בקהילה, ואת פרויקט 'עשרת ימי תודה. בשנתיים האחרונות עומדת בראש 'בית פרת הירושלמי' שמהווה בית כנסת, בית מדרש ומרכז עבודה ועשיה לקהילה הירושלמית.

בסמיכה הראשונה בהיסטוריה היהודית, ערב הכניסה לארץ, מסתתר ויכוח עמוק. משה, המנהיג המוביל את העם מיציאת מצרים בנוכחות אלוקית מופגנת, רואה את מקומה של הרוח ב"אלוקי הרוחות" – הוא מקור הרוח והוא משיב הרוח בקשר שבינו לבין בני האדם, עיני משה נשואות לרוח משמים. אך, ה' אלוקי הרוחות, עונה למשה כמתריס: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" - הרוח נמצאת באדם, מיני אז בריאתו בצלם אלוקים. בעולם של העלם האלוקות המוחשת, האמונה באפשרות קיום הרוח "בו" - באדם המנהיג ובאדם בכלל היא המצע לתיקון עולם ע"י צמיחת הנהגה רוחנית בעלת משמעות.
אחרי שנות דור ודורות של עיסוק הכרחי ומבורך בבניין החומר של עם ישראל השב לארצו, הגיע עת הזמיר וקול התור(ה) נשמע בארצנו. צמאון גדול לרוח ניכר מכל עבר. צמאון לרוחות שונות, מגוונות וסותרות שכולן מבקשות להחיות עצמות יבשות. מעיינות הרוח היהודיים והכלליים, הישנים והחדשים כולם נצרכים לעת הזאת.
ואני הקטן, הושפעתי רבות מישרות ראייתו של סבא שמחה, על שמו אני נקרא. גדלתי בבית הורי למעבדה של סובלנות והכלה של שונות. למדתי במוסדות תורה רבים ומגוונים מכולם לקחתי עושר רב. בתוכי עובדו הדברים לתורה אותנטית משלי שמשתוקקת להיגלות. אני נושא תפילה שאדע להמשיך ולהגביר את השבת הרוח במעגלי ההשפעה בתוככי היהדות המתחדשת במדינת ישראל הריבונית.

שמחה לוי חבר בצוות המוביל את תחום הדעת תרבות יהודית-ישראלית במשרד החינוך, פעיל בתחום הרוח ומלמד בקהילת שדה-יעקב. בעבר ראש הישיבה תיכונית שדה יעקב, מנהל חינוכי במכינת קשת יהודה, מחנך ומלמד במסגרות חינוך ממלכתיות וממלכתיות-דתיות. בוגר תכניות גוונים ומנהיגות-חינוכית במכון מנדל ובעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני במחשבת ישראל ומדרש. נשוי לנילי, אב לשישה ילדים וסב ל-13 נכדים.