המסרים החברתיים בתשעה באב גלויים ומפורשים: הכול יודעים שעל שנאת חינם חרבה ירושלים. אך מתחת לפני השטח, שוזרים המקורות, באמצעות הקשרים הספרותיים שביניהם, מסרי עומק נוספים, שיש בהם פנייה ליחיד ולהנהגה – לקח מן העבר לימינו אנו.

שלושה מקורות שונים זה מזה מפנים ביקורת נוקבת, ואפילו אצבע מאשימה, כלפי ר' זכריה בן אבקולס. המסר הגלוי בכל מקור עומד בפני עצמו, אך שילובם של השלושה מעצים עד מאוד את הביקורת, וחשוב לא פחות, יש בו קריאת השכמה עבורנו.

בתלמוד הבבלי (גיטין נו ע"א) בסיפור קמצא ובר קמצא המפורסם, בר קמצא מנסה לנקום בחכמים ומעניק לקיסר הרומי קורבן שהטיל בו מום, בידיעה שכשהוא יגיע איתו לבית המקדש – לא יסכימו להקריבו. כך "ייווכח" הקיסר שהיהודים לא נאמנים לו. חכמים מבינים את המלכודת, ותוהים אם להקריב את הקורבן "משום שלום מלכות", או לחילופין להרוג את בר קמצא. אלא שר' זכריה בן אבקולס מונע כל אחד מהפתרונות הללו, ועל כך מובאים הדברים הנוקבים: "אמר ר' יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

ר' זכריה בן אבקולס איננו שכיח במקורות. מלבד אגדות החורבן, הוא נזכר גם במסכת שבת (קמג ע"א), בהקשר אחר לגמרי. בית שמאי ובית הלל חלוקים בעניין מוקצה: האם "מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין" (האם מרימים קליפות שנשארו על השולחן) או שהם אסורים בטלטול ולפיכך "מסלק את הטבלא (המפה) כולה ומנערה". בהקשר הזה מובא הנוהג של ר' זכריה בן אבקולס (בנוגע לגרעיני תמרים): "אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן". כלומר, כנראה מאחר שלא רצה להסתבך במחלוקת, פשוט היה אוכל את התמרים ומיד זורק את הגלעין מאחוריו, בלי להניח קודם על השולחן.

אזכור תמים של ר' זכריה בן אבקולס לא היה מעורר חשד מיוחד, אלא שעיון במקורות מקבילים מגלה שגם אזכור זה נקשר לאגדת החורבן. בתוספתא למסכת שבת (מהדורת ליברמן, טז, ז) מובא: "בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין, בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמ' ר' יוסה: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל".

משהזכירה התוספתא את שריפת ההיכל יחד עם נוהגו של ר' זכריה בן אבקולס בענייני שבת ומוקצה, איננו יכולים יותר להתעלם. המקורות התלמודיים מחושבים ואזכורי אגב בהם פעמים רבות מתגלים כמכוונים. אף כאן, קשה להניח ששריפת ההיכל מובאת רק בדרך אגב. פרשנים מסורתיים – אחרונים – כמו גם היסטוריונים וחוקרי תלמוד כתבו על הדברים, וכך כתב ר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה (עמ' 268 – 269): "וכאן הכוונה שר' זכריה בן אבקולס שנמנע מלהכריע בין ב״ש ובין ב״ה… וענוותנותו זאת הייתה שיטתית אצלו ונהג בה אף במעשים אחרים." כלומר: התנהגותו בדיני שבת, המבקשת לעקוף את השאלה ההלכתית ולא להתמודד איתה, היא-היא אותה 'ענוותנות' שבה נהג בדיני מדינה, כשנמנע מלהתמודד עם הדילמה הקשה שעורר קורבנו של הקיסר בידיו של בר קמצא.

אך הענוותנות לא תמה כאן. ר' זכריה בן אבקולס מופיע גם במקור שלישי, באיכה רבה (פרשה ד), אך בתפקיד אחר – כמי שהשתתף בסעודה שממנה גורש בר קמצא, ושבעקבותיה ביקש לנקום בחכמים: "והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה"… ואף שם, בסיומו של הסיפור, מופיע: "אמר רבי יוסף: ענותנותו של זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל".

האצבע המאשימה, לפי איכה רבה, מופנית לר' זכריה בן אבקולס על השתתפותו בסעודה, וליתר דיוק: על התנהגותו במהלך הסעודה, בכך שלא מחה על הלבנת פניו של בר קמצא. אפשר לשער שגם כאן היו צדדים לכאן ולכאן, מדוע למחות ומדוע לא, אולם בסופו של דבר, גם כאן הוא נמנע מלהכריע בין הצדדים, נמנע מלחוות דעה, ונמנע מלצאת נגד הפגיעה באדם מן השורה.

מה מלמדת ההתבוננות על שלושת המקורות גם יחד? נדמה שר' זכריה נמנע מלהתמודד עם דילמות – הלכתיות (מוקצה בשבת), פוליטיות (קורבנו של הקיסר) וחברתיות (שתיקתו בסעודה עם קמצא ובר קמצא). נוצר כאן קישור משולש של חוסר הכרעה עקבי, והתוצאה המרה היא: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

מסרי העומק גלויים כעת: יש כאן קריאה נוקבת להנהגה (ולאדם הפרטי) באשר היא: נקטו עמדה. השתיקה כנגד העוול, ואין זה משנה היכן הוא נעשה, עלולה להחריב את הבית. צאו והכריעו.