הקטעים הבאים הם רשמים מן המלחמה, מעיניו של אדם אחד מתוך רבים שנקרעו מבתיהם ומשגרת חייהם כדי להגן על המדינה. הם נכתבו במשך למעלה ממאתיים ימי מילואים שעשיתי השנה כחובש קרבי בגדוד שריון, בגבול הצפון, בעוטף עזה ובמרכז רצועת עזה.
בשירות הסדיר שנאתי את הצבא אפילו יותר מעכשיו. בטירונות בבית הספר לשריון סבלתי מכל רגע. בערב אמרתי מי יתנני בוקר, ולהפך. רציתי שזה ייגמר. הייתי איטי ועדין ומסורבל. לא הצלחתי להבין את ההיגיון של מה שמתרחש סביבי. התגעגעתי הביתה. הרגשתי שנפלה טעות ושהגעתי למקום הלא נכון.
המפקד האישי שלי היה אימת המחלקה, אבל דווקא הוא הבין אותי טוב יותר מהמפקדים האחרים וגם מכמה מחבריי. בשיחת ההיכרות הראיתי לו תמונה שלי מלפני הצבא, עם שיער ארוך. סיפרתי לו על החברה שלי. הוא חייך, רמז שגם הוא נראה דומה לפני שהתגייס, וגם הוא התגעגע לחברה שלו.
לפני אחת החופשות הורה לי המפקד לי לקנות ספרון כיס של לאה גולדברג ולשים אותו באופן קבוע בכיס החולצה. יהיה לך זמן לקרוא מדי פעם, הוא הבטיח. במסדרי הלילה הוא היה שואל אותי, סרי־לוי, דיברת עם החברה שלך? ואם הייתי עונה לא, המפקד, לא הספקתי, הוא היה פוקד עלי להתקשר אליה מיד בתום המסדר.
ערב אחד הוא קרא לי הצידה לשיחה. הוא אמר שאני לא ממשיך במסלול עם כולם, לא אהיה טנקיסט אלא חובש. שאלתי אותו, זאת הצעה או הודעה? והוא אמר, זאת הודעה. אבל תשמע, יהיה לך טוב, תעשה קורס בצריפין, תוכל לפגוש את החברה שלך יותר, תוכלו להתחתן. ואז הוא עצר לרגע, הסתכל עלי והוסיף: בוא נודה על האמת, סרי־לוי, אתה משורר, אתה לא לוחם. לקח לי בדיוק שתי שניות להתאבל. בשלישית כבר הבנתי שניצלתי, שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי.
בקורס החובשים פגשתי המון אנשים כמוני. היה שם שיעור גבוה של פליטי שריון, שונאי צבא, לא־לוחמים באישיותם. היו ביניהם אפילו כמה משוררים אמיתיים, שפרסמו ספרים מאז. שובצתי כחובש מרפאה בבסיס אימונים רחוק בדרום. היו אצלנו כמה שאריות של מנהגים של חיילים קרביים, כמו האיסור לענוד דרגות רב־טוראי, או החובה ללכת תמיד עם שרוולים קצרים כשלובשים מדי א', ובוודאי ללא מעיל, גם אם יש שלג. אבל בפועל, לא הייתי קרוב לשירות קרבי.
אני עוד מעט בן ארבעים. לא משורר אלא חוקר מקרא. זה עתה מלאו עשרים שנים ליום הגיוס שלי. אני משרת במילואים כשש־עשרה שנים, אך נדמה שרק בשנה האחרונה נעשיתי באמת לחייל, חייל בכלל וחייל קרבי בפרט, יותר משדמיינתי שאהיה, יותר משרציתי להיות.
במוצאי השבת השנייה לשהותנו בצפון, קרה דבר משונה ועצוב. אשתו וילדיו של אחד הקצינים הגיעו במפתיע עם בלונים ועוגות כדי לחגוג עמו את יום הולדתו. שאלתי את הילדה הקטנה, בת החמש, אם היא מכירה שיר ילדים מסוים, שאביה, כפי שלמדתי מאחת השיחות במהלך השבת, אינו מכיר. בוודאי שהיא מכירה. השמענו את השיר בקולי קולות ברמקול שהם הביאו. אני ושלושה גברים אחרים עמדנו יחד ושרנו את שיר הילדים המטופש, והילדה רקדה.
זה היה מצחיק לרגע אחד, עד שהבנתי שהמחזה המוזר שאני שותף לו אינו אלא שיר געגועים שכל אחד שר לילדים שלו. לא יכולתי להישאר שם רגע אחד נוסף. ברחתי בריצה. בחוץ פגשתי חבר שהיה באמצע לעודד חבר אחר, והשניים פסקו משיחתם כדי להקשיב לי ולתמוך בי. דיברנו עד שהבן שלי התקשר. אבא, אני לא מצליח להירדם. שרתי לילד שלי שיר ערש בטלפון. אלא שזה היה השיר שאותו חבר נהג לשיר לבן שלו, ועכשיו הוא זה שנזקק לעידוד. כשגמרתי את השיחה, ישבנו וניגנו שעות ארוכות.
למחרת, בצהריים המוקדמים, קצינה מהגדוד שלנו, שלא הכרתי אז באופן אישי, התחתנה עם קצין שמשרת בדרום. נסענו לחתונה בנגמ"שים. עזרתי לרב לכתוב את הדרשה שאמר תחת החופה, וגם זכיתי להיות עֵד ולחתום על הכתובה. בסוף החופה הובהלנו לצאת משם בחופזה, לפני שהירי יתחדש. בערב הופיעה כתבה על החתונה בעיתון הבריטי "דיילי מייל". הייתה שם, בין השאר, תמונה שלי, יושב על ערסל קטן, מחייך, פרח נעוץ בכיס המדים. זה הכיתוב מתחת לתמונתי, בתרגום אוטומטי מאנגלית: "איש צה"ל חייכן הצליח להניח את רגליו בכיסא נוח ומתנדנד".
יומיים או שלושה אחרי שהשתחררנו מהסבב הראשון בצפון, עשיתי טעות והגעתי לספרייה הלאומית. אהבתי לשבת ולעבוד באולם קריאה יהדות בבניין הישן של הספרייה, ועוד לא הספקתי לבקר בבניין החדש. הספרייה הלאומית החדשה והמפוארת הייתה אמורה להיפתח בקול תרועה רמה, אך בצל המלחמה היא נפתחה בקול ענות חלושה. למרות זאת היא הסבה קורת רוח לבאים בשעריה. אחרי שהושקעו בה שנים של בנייה ומיליארדי שקלים, ציפינו שהיא תהיה מכוערת ועלובה ונוכל להתלונן, אבל כולם נאלצו להודות שהיא באמת יפה מאוד. רציתי לראות את הבניין המרהיב, אך בעיקר רציתי לראות את החברים והחברות שהתגעגעתי אליהם, ואולי לטעום טעם שגרה, טעם עיון ומחקר, טעם של החיים שלפני המלחמה.
חששתי מהביקור. חברה הזהירה אותי שביקורים של מגויסים אחרים לא תמיד עלו יפה, שהפער בין אווירת המלחמה ובין המציאות המקבילה עלול להכאיב. לכן ביקשתי מחבר טוב שיושב בספרייה בקביעות שיחזיק לי את היד, שידריך אותי במבוכי הבניין החדש והמציאות הישנה. הוא נענה ברצון, וכשהייתי קרוב הוא יצא אלי לרחוב בזרועות פתוחות. קשה לי לזכור עכשיו כיצד הייתה הפגישה ההיא בינינו, אבל אני זוכר מה אמר לי אחד הפרופסורים הידועים בתחומנו. הוא אמר, אם אתה חושב שאנחנו בינתיים כותבים מחקרים, תשכח מזה. אנחנו לא כותבים, לא עובדים, לא מצליחים לעשות כלום. השטויות האלה גם לא מעניינות עכשיו, הוסיף, ומיד תפס את עצמו, אני לא מתכוון לתנ"ך כמובן, אלא לכל הדברים האלה שאנחנו כותבים. אני בא לפה כל בוקר רק כדי לא להשתגע בבית.
בכניסה לספרייה נתקלתי מיד במיצג לכבוד החטופים. שורות של כיסאות שעל כל אחד מהם מונח ספר שנבחר במיוחד כדי לייצג את אותו חטוף. כשהייתי בצפון עשיתי סדרת מפגשי זום, שקראתי לה "זה לא הזמן". בכל פעם דיברתי עם חבר או חברה מהאקדמיה על נושאים מהמחקר שלהם שקשורים באופן עקיף למלחמה. כשיעקב התארח בסדרה הוא סיפר על המיצג הזה ודיבר על הכוח המאגי שאנחנו מייחסים לספרים, כאילו שאם נניח את הספר הנכון בכיסא של האדם המסוים הזה, זה איכשהו יגרום לו לחזור.
נכנסתי לאולם. אנשים ניגשו אלי, שוחחו בלחש ולא ידעו מה לומר. הרגשתי שהמחנק גובר. פתחתי את המחשב ועשיתי את עצמי עובד על משהו. רציתי להזמין ספר מהמחסן, אבל התברר שכרטיס הקורא שלי פג תוקף. זאת עובדה מנהלית, בירוקרטית, שאפשר לפתור בלחיצת כפתור או בעלייה שתי קומות למעלה, אבל ההודעה הזאת, שכרטיס הקורא שלי בספרייה הלאומית פג תוקף, הייתה מכה נוספת.
עליתי למעלה, לנסות לחדש את הכרטיס, ופגשתי חבר אחר. הוא אמר, קשה להתרגל, אבל בסוף זה עובר. אמרתי כן, ואז עצרתי. רגע, למה אתה מתכוון, והוא אמר, לבניין החדש. אמרתי לו לא, אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון לחיים, לעולם שמחוץ למלחמה. ואז הוא הבין, מבע פניו השתנה באחת, והוא אמר, לאט לאט, אריאל, לאט לאט, והאוויר נגמר לי מהר מהר, והסתכלתי לקומה למטה, והיה נדמה לי שראיתי את נעם, הרופא מהמילואים, כן, זה חייב להיות הוא, ורצתי למטה, וניגשתי אליו, וזה באמת היה הוא, ונפלתי לזרועותיו ופרצתי בבכי גדול ומר ומפחיד ומשחרר.
נעם שאל, אתה רוצה שנלך? ואמרתי לו כן, ונכנסתי ואמרתי לחבר שהחזיק לי את היד בבוקר שאני צריך מים, והוא הוציא מהמקרר בקבוק קר ואמר קח, אני אעמוד בתור ואשלם, ויצאתי משם מהר לפני שעוד מישהו יפגוש אותי, והלכתי עם נעם ברגל למרכז העיר, ובדרך הוא הראה לי את המרכז לחקר הציפורים, וכשהגענו לסוף של רחוב בצלאל ונכנסנו לחנות הספרים סיפור חוזר, הרגשתי שכבר יש לי אוויר ושאני יכול להמשיך.
נעם הלך הביתה, ולמחרת הוא כתב לי הודעה. "ראשית היה טוב לפגוש אותך, שנית הלוואי שהייתי יכול לבכות גם, שלישית אפשר מתישהו סתם להיפגש לנגן גם לא על מדים אולי תקפוץ". לא קפצתי, אבל שבוע אחר כך הלכנו יחד להופעה של רונה קינן, והיא נפתחה בשיר שהפזמון שלו הולך ככה: "כל הגשרים כבר נשרפו מזמן/ רק אני לא ראיתי מרחוק עשן/ כל החיילים שלי הלכו לשם". והיא חזרה על זה, כל החיילים שלי הלכו לשם, וכולם שרו, כל החיילים שלי הלכו לשם, ושתינו בירה, ונעם אמר לי, אני מרגיש שהסבב השני יהיה שונה לגמרי.
בסבב השני היינו באחד המוצבים בעוטף עזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לאזור מתחילת המלחמה, לא שלפני כן הייתי שם מי יודע מה. עוטף עזה שאחרי שבעה באוקטובר הוא מקום מאוד יפה עם מעט אזרחים והרבה חורי קליעים. גם המוצב שהיינו בו הותקף בשבת ההיא, והיו שם חיילים גיבורים מגולני שנלחמו כמו אריות במשך שעות. המוצב אמנם שופץ ברובו, אבל היו כמה מקומות שעדיין היו מלאים בחורים, זכר לאותם קרבות עזים בין מחבלי חמאס ללוחמי גולני.
אחד המקומות האלה היה בית הכנסת, ובאופן ספציפי ארון הקודש. כשהיו מגיעים למוצב אזרחים או יהודים מחו"ל כדי לעשות לנו על האש, היו חיילים שאהבו לקחת את האורחים לסיור בבית הכנסת. היו מראים להם, באמצעות חורי הקליעים, את המסלול הבליסטי המדויק שעבר כל אחד מהכדורים, דרך הדופן הצדדית של בית הכנסת, עבוֹר במעיל של ספר התורה וכלה בשלט מודים דרבנן על הקיר ממול. מה שהיה מוזר במסלול של הכדורים הוא שלמרות שהם חוררו את הארון שספר התורה נמצא בו ואפילו את הכיסוי של ספר התורה, הספר עצמו לא נפגע.
הדבר עורר התפעלות והתרגשות בקרב רבים מהחיילים ומהאורחים. הנה סוף סוף נס, נס גלוי ומובהק כמו בספרים, כמו במלחמות ישראל של פעם. אבל אני התעקשתי לקלקל את החגיגה ואמרתי, נהרגו שבעה חיילים במוצב, הרב של החטיבה סיפר איך ריכזו את הגופות בבית הכנסת, אבל העיקר שספר התורה ניצל. מה יש לומר, אחלה נס.
חניאל לא הסכים איתי. כלומר, לא שהוא בעצמו האמין שזה נס, אבל הוא אמר מה יש לך, תן לאנשים משהו להיאחז בו בתוך כל הרע הזה. אני אמרתי, אם מישהו שהשתתף בקרב וניצל היה אומר שקרה לו נס, הכדורים שרקו לו ליד האוזן והוא יצא מזה, מילא, שיהיה בריא. אבל בא מישהו מבחוץ, איזה תייר אסונות, ומתפעל מנפלאות ההשגחה במקום שנהרגו בו שבעה חיילים, אני רואה בזה חילול השם. הארון המחורר הזכיר לי דווקא את ארון האלוהים שנפל בשבי פלשתים בספר שמואל. אולי זאת תבוסה, אולי זה עונש, נס זה לא. אבל חניאל אמר, עזוב, תן לאנשים קצת נחמה.
אני מתהלך בירושלים ורובה תלוי על צווארי. ככה החברים שלי ואני קוראים לזה, רובה, במקום נשק, כדי לשבור מעט את השפה הצבאית, שפת הקצינים והחיילים, שאנחנו מכנים אותה אגמית, מהשורש אג"ם – אגף המבצעים – שממנו נגזר, כבר בשפה הצבאית עצמה, שם התואר "אגמי". האגמית דומה לעברית, אבל יש הבדלים. למשל, לרובה קוראים נשק. במקום יודע אומרים מכיר )"אתה מכיר שיש מחר תרגיל?"(. שקיעה – מַעֲבָר מיום ללילה. חסר – יש פער. לחזור הביתה – לצאת. לצאת לצבא – לחזור.
שלשום יצאתי הביתה אחרי כמה ימים במוצב, ואני הולך ולא יודע לאן. אני הולך עם רובה כי אולי יהיה פיגוע ואנסה להרוג את המחבל. באגמית זה נקרא לנטרל. אבל זאת לא הסיבה האמיתית: אני הולך עם רובה כי אני חייל. בתחילת המלחמה, בצפון, אמרתי לסהר, ששמר איתי, שאני מרגיש בתחפושת של חייל. אבל יש גבול לכמה אפשר להתחפש. אחרי כמה שבועות אמרתי לו שזהו, נהייתי חייל באמת. אני הולך עם רובה ברחובות ירושלים כדי שיידעו שאני חייל. שאני שם. שאני לא לגמרי כאן, עם כולם.
אולי אני גם קצת מקווה שיחשבו שאני גיבור או שייתנו לי הנחה בבית הקפה, או שיגידו מה, אתה עדיין במילואים בצפון, איך זה יכול להיות, ואני אענה: לא עדיין, אלא שוב, ולא בצפון אלא בדרום. אבל אני בעיקר רוצה לסמן לעצמי ולעולם שנעשיתי חייל.
אני נכנס לחנות ספרים ברחביה עם רובה. אנשים ונשים נכנסים ויוצאים ואני מקשיב לשיחות ולהמלצות. אני קונה עוד כמה ספרי פרוזה כאילו אני מפחד שפתאום לא יהיה לי מה לקרוא. בזמן האחרון אני מרגיש שדווקא ספרי פרוזה יכולים להסביר לי משהו מהמציאות חסרת ההסבר שנקלעתי אליה. אני שומע בראש משפטים סתומים באגמית עם צפצופים בין משפט למשפט. אולר למברג, עסיס ממנעול, קורא בשלך. עבור, המשך, קבל, שני כבדים ממסגרת צמרירי נעים על ציר אמסטרדם, עד כאן.
אני עומד ובוהה. אני צריך לענות למיילים ולשלוח איזה מסמך ולקחת את הילד מהגן בזמן. אני חוזר הביתה וחושב אולי לישון קצת, אני צריך לקום לילד שמתעורר בלילה, כל לילה, מאז שבעה באוקטובר. אבל אני לא נרדם. גם בצבא אני עייף כי אני מתעורר מקולות הפיצוצים והמטוסים והנחירות. אני קורא קצת וכותב קצת. עוד מעט הגדולים יחזרו מבית הספר. אני מפריד נשק ממחסנית, כמו שאומרים באגמית. בעברית אני מחביא את הרובה.
"הלילות ארוכים, והפחד", שרים החברים של נטאשה, שיר שרוב החברים במילואים כבר צעירים מכדי להכיר. בימים שהייתי בבית נרדמתי בסביבות שתיים בלילה והתעוררתי בשש בבוקר, בלי שאף אחד העיר אותי. כשמשאית צפרה ברחוב השקט, קפצתי: כוננות ספיגה.
זה סבב שלישי, וכאן בעזה השינה דרוכה במיוחד. אחרי התור והמקלחת לובשים שוב מדים ובודקים שכל הציוד במקום, למקרה שתהיה הקפצה בלילה. לעיתים קרובות השינה נקטעת בפיצוץ עז, מבהיל, מטלטל. אם הפיצוץ מלווה באזעקה, זה אומר שזה ירי שלהם. אם מודיעים בכריזה ירי תקין, זה אומר שזה שלנו. כך או כך, המעבר מהשינה אל הערות חד ופתאומי. יש הבדל בין לקום משינה ובין לזנק ממנה.
אחרי הפיצוץ באות הנביחות: עשרות הכלבים המשוטטים שחיים איתנו במתחם מתעוררים להערכת מצב קולנית וממושכת. אנחנו יושבים טרוטי עיניים מחוץ לחמ"ל, מחכים לאישור לחזור לישון, אבל כשהאישור מגיע כבר קשה להירדם. אנחנו שוכבים במיטות ערים, מאזינים לרעש הלבן שמשמיעים המאווררים הרבים הפזורים בחדר כדי להקל על החום, גוללים את מסכי הטלפונים. לבסוף, אלה שנמצאים בשנות העשרים לחייהם נרדמים. בני השלושים והארבעים, ששנתם כבר אבודה, ייפגשו עוד מעט בפינת הקפה, בזמן שהצעירים ימשיכו לישון. ויהי ערב, ויהי בוקר, עוד יום.
צהריים, עזה, קרוב לים. אני מאזין לשיחה ורושם אותה בזיכרוני:
חייל א': הילד שלי כבר קצת מבין. יום אחד הוא נסע עם אשתי באוטו והודיעו ברדיו שחייל נהרג. הוא שאל את אשתי, אולי זה אבא. היא אמרה לו, לא, אבא בסדר, דיברתי איתו. אז הוא אמר, אה, אז זה אבא של ילד אחר. ואשתי פרצה בבכי.
חייל ב': הוא הבין משהו גדול, הוא הבין שכל חייל הוא אבא של מישהו.
חייל ג': מאז שנולדה הילדה אני רואה דברים אחרת. ראיתי אתמול אבא הולך עם הילדה שלו, ילדה קטנה, והיה לי קשה מאוד לראות את זה. לפני זה לא היה לי אכפת מהם, לא ראיתי אותם בכלל. מאז שאני אבא, אני מסתכל על ילדים פה ונשבר לי הלב.
חייל ב': הבנת שגם הפלסטיני הוא אבא של ילד אחר.
חייל ד': לי היה עצוב לראות פלסטיני מבוגר לוקח את אימא שלו הזקנה. הוא ממש סחב אותה, היא לא יכלה ללכת. וחשבתי, היא דומה לסבתא שלי.
חייל ג': זה לא אותו דבר, אין קשר. כל המבוגרים אשמים. זה לא כמו ילדים. מגיע להם.
חייל ד': אני מבין את זה בראש, אבל הלב אומר אחרת.
ערב במוצב. מוכרזת כוננות ספיגה מסוג רחפן או כטב"מ או משהו מעופף כלשהו. אני לא בקי בטרמינולוגיה, אבל מבין שזה אומר שאסור לצאת מהמבנה עד להודעה חדשה. אני יוצא מהחדר כדי לענות לשיחה מהבית, להגיד קריאת שמע עם הילד ולשיר לו שיר ערש, אבל נשאר בתוך המבנה. במהלך השיחה הכוננות מסתיימת ומודיעים בכריזה: חזרה לשגרה, חזרה לשגרה. הילד שלי שואל מה זה אומר, ואני עונה: שום דבר, זה רק אומר שמותר לצאת מהבניין והכל רגיל. אני שומע את האכזבה בקולו כשהוא אומר: אה, חשבתי שחזרה לשגרה זה אומר שעכשיו אתה יכול לחזור הביתה.
נסעתי לאוניברסיטה, לראשונה מתחילת הסבב השלישי. אחר כך חציתי את הכביש לסורוקה כדי לבקר שניים מהפצועים שלנו. דיברנו, התחבקנו, השלמנו זה לזה פערים בסיפורים על האירוע. האירוע – ככה אנחנו קוראים ללילה השחור ההוא, שבו שני לוחמים מהגדוד נהרגו ורבים נפצעו. אולי בהמשך אהיה מסוגל לכתוב עליו. בשבוע הבא הייתי אמור להיות בכנס אקדמי בבולגריה. במקום זה אהיה בעזה. טיסה שלישית שמתבטלת השנה, והרצאה חמישית לפחות, ועוד היד נטויה. זה בסדר, גם ככה לא אכפת לי ממחקר. או שכן? פעם היה לי אכפת. ספר מעניין, התנ"ך. חשבתי: אחרי המלחמה הכל צריך להיות שונה. ניסיתי להבטיח לעצמי: לעולם לא אכתוב יותר מאמרים על נושאים טפלים, רק על שאלות העומדות ברומו של עולם. אבל קודם כול שאחזור בכלל לעשות מחקר. באוניברסיטה מישהו שאל אותי: אתה לא חושב שחיילים מתים לשווא? עניתי: אני מאמין שלא, אבל קשה לענות על זה. אני משתדל לעזור להם לא למות.
בערב־גדוד בחצר המלון הירושלמי נשבה רוח חזקה והעיפה את הכיפה של מפקד הגדוד ואת המפה מהשולחן שעליו היו אמורים להניח את תעודות ההצטיינות. גם המסך הלבן רעד ברוח בזמן שהקרינו עליו תמונות מתקופת הלחימה בעזה, לצלילי השיר הקובע שבכל אחד במדינה מסתתר חייל שמוכן להציל את העולם. הופיעה שם גם תמונה שלי, יושב בהאמר עם אפוד חובש וקסדה ומסמן בידיים צורת לב. נדמה לי שזה מהבוקר שאחרי הלילה המר ההוא. על אחד המצטיינים מפלוגות הטנקים אמר המפקד שלו שהוא אוהב להרוג ערבים רעים. חבר שישב לצידי גיחך ואמר, הוא אוהב להרוג ערבים, נקודה. על חייל מצטיין אחר אמרו שהוא אוהב לעזור לחבריו לפלוגה. חבר שישב מאחוריי התרעם על כך שאף אחד מהמחלקה שלנו, מחלקת הרפואה, לא קיבל הצטיינות, ושלא אמרו לפחות איזו מילה על מה שעשינו בתקופה הזאת. הסרטון הסתיים בקטע לזכר ההרוגים. אחר כך עמדנו לשירת התקווה.
אחרי הערב־גדוד נסענו ברכבת הקלה מהמלון לשוק מחנה יהודה. אמרתי לאישה אחת שישבה שם, נדמה לי שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, שלפני שבוע יצאנו מעזה. היא אמרה, ה' ישמור אתכם. אמרתי לה, היו לנו הרוגים ופצועים. היא אמרה נשאר רק לסמוך על אבינו שבשמיים. אמרתי לה סמכנו, אבל בכל זאת הם נהרגו. היא הסתכלה בי במבט חומל ורך ואמרה מה נעשה, ה' ישמור אתכם, שיהיו רק בשורות טובות.
אחר כך פגשתי שם, בשוק, חבר ממחלקה אחרת, שהיה איתנו חלק מהתקופה בסבב הראשון, בצפון. הוא חיבק אותי ואמרתי לו, היה נורא. הוא אמר, אתה זוכר מה דיברנו אז, שצריך תמיד לשאול את עצמך למה ה' שם אותך דווקא איפה שהוא שם. אז הפעם התשובה ברורה, אתם הצלתם חיים, עשיתם את התפקיד שלכם, בזכותכם אנשים חזרו למשפחות שלהם, החזרתם אותם בחיים, ועם הידיעה הזאת אתה יכול לחזור הביתה לילדים שלך.
למחרת בבוקר עושים עיבוד באחד החדרים במלון. אנחנו עייפים מהלילה בשוק אבל משתפים פעולה ומדברים. אחד החברים מספר על התנאים החומריים בעזה, הזיעה והלכלוך וההריסות וחוסר השינה. התרגלנו למציאות שאין בה שום דבר רגיל, הוא אומר, ואי אפשר אפילו להסביר למי שלא היה שם. זר לא יבין, מסכמת הפסיכותרפיסטית שמנחה את המפגש, והאחרים מהנהנים.
חבר אחר אומר שאין טעם ואין כוח לחזור לשגרה, מי זוכר מה בכלל היינו לפני המלחמה, וממילא עד שנתרגל יקראו לנו שוב. מדברים על הסכנה והפחד ועל הדכדוך והשחיקה. נזכרים באירוע, האירוע, ובמה שראינו שם, ואיך הכול השתנה מאז. המנחה שואלת כל אחד מה למדת על עצמך ומה נתן לך כוח. אבל אנחנו מוטרדים מהשנה האבודה ומהעתיד האפור, ואין לנו פנאי לתובנות עמוקות על עצמנו.
לקראת סיום, המנחה מזהירה לא לקבל עכשיו החלטות דרמטיות, לא להחליף עבודה ולא להציע נישואים. לחזור לשגרה באופן הדרגתי, היא מציעה, להבין שדברים לוקחים זמן ולחמול על עצמנו. מתפתח דיון על ההבדל בין חמלה לרחמים, אבל הוא נקטע כי הזמן שלנו תם.
ביציאה ממתינים לנו עציצים לקחת הביתה. לכל עציץ מוצמד פתק שמודפסים עליו סמל הגדוד, לב אדום גדול והכיתוב "חזרתי!". אנחנו נפרדים זה מזה בחיבוקים קצרים, בלי התרגשות מיוחדת, בתחושה שנתראה שוב בעתיד הנראה לעין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
