״שלום כולל" – כרגע צירוף המילים הזה ודאי נשמע בדיוני לרבות ולרבים מאיתנו. עוד לפני השבעה באוקטובר, וביתר שאת בזמן שחלף מאז, כולנו מדמיינים בקלות תרחישי אימה ובלהות של מלחמה, הרס ומוות. כולנו גם יודעים לומר שאם נמשיך לצעוד בדרך הסכסוך, הרי בעוד עשור, חמש־עשרה או עשרים שנה, נתעורר שוב לבוקר של בלהות ולשנים של מלחמה. ובכל זאת, לרבים מאיתנו נדמה שאין ברירה אחרת. אולם חובתנו המוסרית, הערכית והמעשית היא לחזק את הדמיון הפוליטי החיובי שלנו, שרק באמצעותו מתגשמים חלומות ומתממשות תקוות; חובתנו היא להצליח לפרוט לפרטי פרטים תרחישים של חיים שלווים ובטוחים; חובתנו היא לפעול למען השלום.
האנשים בקריית שמונה ובמטולה, בג'נין ובעזה, בחיפה ובתל אביב, ברמאללה ובשכם – רוצים לחיות, רוצים לגדל את ילדיהם לחיים של חירות, שלווה וביטחון, של שמחה ושל שגשוג. עלינו מוטלות האחריות והחובה לגרום לזה לקרות, ולשם כך עלינו לדעת לבנות תרחישים לקראת מציאות כזו – גם כאלו שעונים על השאלה "איך זה ייראה" וגם כאלו שמתארים "איך להגיע לשם".
בדבריי הבאים אבקש להציג מספר צעדים חיוניים – חלקם רעיוניים וחלקם מעשיים – אשר יוכלו להוליך אותנו לשלום ויאפשרו לבנות תמונת עתיד טובה לשני העמים.
אולם לפני הכול, צעד מקדים והכרחי הוא הפסקת המלחמה בעזה. שכן כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, אי אפשר בכלל לדבר על שלום. האירועים הנוראים שהתחוללו שם בחודשים האחרונים מטילים על מדינת ישראל כתם שידבק בה שנים קדימה, ומצלקים אותה ואת כולנו באופן עמוק. בעת כתיבת שורות אלה הושג הסכם הפסקת אש לארבעים ושניים יום, בתקווה שאכן יוביל לסיום המלחמה. עם סיומה תצטרך החברה הישראלית להביט במראה, להכיר במה שהתחולל בעזה ובאחריותה לכך, ולשאת בהשלכות המוסריות והמעשיות של המעשים הללו. הדרך לתיקון ולהחלמה תהיה ארוכה וקשה, בלתי אפשרית כמעט, אך כאמור, זוהי חובתנו עבור עצמנו ועבור ילדינו. החובה הזאת מטילה עלינו, כל מי שנמצא from the river to the sea, ללמוד מטעויות העבר ולהבין כי שקט יחסי, אם אכן ישרור כזה בתום המלחמה, איננו אלא שקט מדומה שעתיד לשוב ולהיות מופר, אלא אם כן מצב העניינים ישתנה לעומק. גישת ניהול הסכסוך על גווניה – עידוד הגירה, דיכוי פיתוח כלכלי עצמאי, ביסוס התלות בכלכלה הישראלית ועוד – נכשלה. מדיניות ההתעלמות מהבקשה הפלסטינית הברורה והבסיסית לעצמאות ולריבונות לא צלחה וגם לא תצלח, וכך הם הדברים גם בנוגע לניסיון להגיע להכרעה מוחלטת. משמעותם של הכנעה או של "ניצחון מוחלט" היא גירוש וטיהור אתניים – פשעים נגד האנושות שלא יעלה על הדעת לבצע. מתוך כך עולה מאליה ההבנה שעלינו להגיע למציאות מסוג חדש, מציאות של שלום. אלה הצעדים שיש לבצע בדרך אליה.
סיום המלחמה – בשאיפה שכך יקרה – הוא זמן הכרחי עבור החברה הישראלית ועבור החברה הפלסטינית, כל אחת בנפרד, להתבונן פנימה ולערוך חשבון נפש מוסרי. האם כך אנו רוצים להמשיך לחיות או שאנו נכונים לשלום? קל למצוא במקורות שלנו – המוסלמים כמו היהודים – עידוד לשלום, קריאה לשלום, ואפילו תפיסה של עליונות מוסרית על פני האחרים בעומק השאיפה והמחויבות לשלום. החלק הקשה הוא להכיר בכך שאם אכן נרצה – מוסלמים או יהודים – להיות מוסריים, ניאלץ לשלם מחיר עבור המוסריות הזאת. נצטרך לברר עם עצמנו על מה אנחנו מוכנות ומוכנים לוותר למען ערך השלום. במילים אחרות, עלינו לבסס תפיסה אידיאולוגית המכירה בכך שהשלום הוא ערך, לא רק אינטרס, ולמען קיומו צריכה להיות נכונות להתפשר. עלינו לשלם תמורת השלום. לא במטבע של צרכים קיומיים, אך כן ברעיונות אידיאולוגיים חובקי כול ובצרכים שאינם קיומיים.
עלינו לבסס תפיסה אידיאולוגית המכירה בכך שהשלום הוא ערך, לא רק אינטרס, ולמען קיומו צריכה להיות נכונות להתפשר. עלינו לשלם תמורת השלום ברעיונות אידיאולוגיים חובקי כול ובצרכים שאינם קיומיים
במצב הנוכחי ליהודים קשה לראות בפלסטינים שותפים מוסריים בשל אירועי השבעה באוקטובר, ואילו לפלסטינים קשה לראות מוסריות ביהודים בשל המלחמה בעזה. כל צד רואה בצד השני שותף בלתי מוסרי השואף לרצח ולטבח. לפיכך שיחה פנימית של כל צד, מתוך נכונות להכיר בפגמי עצמו וברצון להשתפר ולהשתנות, היא חיונית בדרך ליכולת לשבת מול הצד השני כדי להגיע להסכם.
איך בכלל ניתן לפתוח בשיחה ולתת אמון כששני הצדדים חבולים כל כך, לעיתים באופן שנראה חשׂוך מרפא? הדרך לכך היא דווקא בכנות רדיקלית. לשולחן המשא ומתן יש לבוא עם הכעסים, הטראומה והפחד, אפילו עם השנאה. להציף אותם ולהבין דרכם עד כמה עמוקים הצרכים הקיומיים של כל צד. את הרגשות הללו עלינו לתעל למעין תזכורת מתמדת: אנו יושבים לשולחן המשא ומתן כדי שהמעשים והמציאות שאליהם הובילו הרגשות האלה יחדלו; איננו רוצים להמשיך באותה המציאות, אלא לשנותה. מכאן כוח הפעולה.
הצפת הכעסים והטראומה אין פירושה התבוססות בעבר, אלא להפך. בניהול המשא ומתן השלום חייב לשרת את האינטרסים הקיומיים של כל צד כפי שהוא מבין אותם, וזאת למרות אירועי העבר ולמרות האי־הסכמה על הזכויות ההיסטוריות. על המבט להיות מופנה קדימה, ועל כל צד לחשוב על עתידו המיטבי וכיצד השלום יכול להועיל לו בתחומים החיוניים לו, אם אלה שגשוג כלכלי, ביטחון או דמוקרטיה.
בעת קיום המשא ומתן הצדדים מוכרחים להניח את האינטרסים הקיומיים שלהם בצורה כנה וברורה על השולחן. לשם כך האנשים שמייצגים אותנו סביב השולחן צריכים להיות אנשים ישרים העסוקים בטובת העם. עלינו להושיב סביב השולחן לא רק מדינאים, אלא אנשי מקצוע, שהרי מדובר בסוגיות הקשורות לחיים שלנו ברבדים הבסיסיים ביותר: חלוקת מים ומשאבים טבעיים, מרחב אווירי, מרחב תת־קרקעי. כך, אחרי שהאינטרסים יהיו גלויים על השולחן, יהיה ניתן לדון באופן מקצועי וענייני איך לפעול להשגתם באופן מעשי.
בו־בזמן על שני הצדדים לזכור תמיד שאם לאחד מהם יש צורך קיומי, לרוב גם לצד השני יש צורך קיומי דומה. לדוגמה, כפי שמדינת ישראל זקוקה בראש ובראשונה לביטחון, עליה לדעת כי גם הפלסטינים זקוקים לו, וכפי שהפלסטינים זקוקים וזכאים להגדרה עצמית ולחופש לאומי, כך עליהם להפנים שגם היהודים זקוקים וזכאים לכך. מכאן ששני הצדדים צריכים לקבל את העובדה שלא יתאפשר מימוש מלא של הרצונות של אף צד, אלא שיש לעמוד על הדברים הקיומיים ביותר ועל המימוש שלהם.
אני מבקשת לטעון שלמעשה מדינת ישראל והפלסטינים מעולם לא עסקו בשלום. עוד מוועידת מדריד, דרך הסכמי אוסלו וּועידת קמפ דייוויד ועד לשיחות בשנים האחרונות – המאמץ היה לחתום על הסכמים, אשר ניסו לענות על צרכים שונים של כל אחד משני העמים. מדינת ישראל עסקה בביטחון, וחתמה על ההסכמים מתוך מחשבה שהם יאפשרו לה לקיים מציאות "נורמלית" – האוטונומיה החלקית תגרום לפלסטינים תחושה של נוחות, ואילו היא עצמה תקבל לגיטימציה והכרה מצד הפלסטינים והקהילה הבין־לאומית. הפלסטינים, מצידם, נכנסו לתהליך מתוך הנחה שזאת הדרך שתוליך אותם למלא את שאיפותיהם הלאומיות, המתכנסות למדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. במילים אחרות, עצם הדיון על ההסכמים כלל חוסר אמון, חוסר שקיפות וחוסר התאמה בין שאיפות הצדדים שהביאו אותם לשולחן. לתהליך מסוג זה אין אפשרות אחרת אלא להכזיב.
כפי שמדינת ישראל זקוקה לביטחון, עליה לדעת כי גם הפלסטינים זקוקים לו, וכפי שהפלסטינים זקוקים להגדרה עצמית ולחופש לאומי, כך עליהם להפנים שגם היהודים זקוקים לכך. שני הצדדים צריכים לקבל שלא יתאפשר מימוש מלא של הרצונות של אף צד
הדבר חמור יותר במצב היחסים היום, אחרי מה שהתחולל בישראל בשבעה באוקטובר ומה שהתחולל בעזה מאז. כשרמת האמון בין הצדדים כה נמוכה, כל הסכם ביניים נידון מראש לכישלון, שכן הוא יוליד תחושה כי "הנה חוזרים שוב על הטעות של אוסלו" – אצל הפלסטינים, מכיוון שההסכם אינו כולל מימוש שאיפות לאומיות, ואצל היהודים הישראלים בכך שההסכם מאיים על ביטחונם.
כלקח מכך, עלינו להפוך את המשוואה. במקום לחתום על הסכמי ביניים תהליכיים – שבהם כל צד חושב שבהמשך הצד השני "יוותר" – יש לחתום על הסכם שהוא עסקת חבילה תפורה מא' ועד ת' ונותנת מקום לכל הצרכים של שני הצדדים, לרצונותיהם ולכאביהם. שני הסכמי השלום שעליהם חתמה ישראל עד כה, עם מצרים ועם ירדן, נעשו באופן דומה, כאשר ההנהגה "הנחיתה" מלמעלה הסכם כולל שהסדיר את היחסים, כולל לטווח הרחוק. האוכלוסייה התאימה את עצמה למצב החדש, ותהליך דומה יוכל להתרחש עם הפלסטינים, גם אם לנוכח הטראומה ההדדית יידרש זמן ארוך יותר לבניית האמון.
מלבד העובדה שהסכמי העבר לקו בחוסר שקיפות ובחוסר תיאום ציפיות, הם גם לא נחתמו על בסיס שוויוני. ישראל כפתה את התנאים שלה, בין שבשם הביטחון ובין שמטעמים אחרים, כאשר לצד הפלסטיני לא הייתה עמדה שווה בשיח.
כל עוד צד אחד – ויהא זה אשר יהא – נכנס לחדר כשהכוח בידיו, ואילו הצד השני מוגבל רק לאפשרות להיענות לרצונותיו או לסרב להם, הרי אין זה סיום הסכסוך, אלא הסדר זמני שבו החזק מחליט, ואילו החלש ממתין בפינה להזדמנות לכפות הסכם אחר, בין שבאמצעות שימוש באלימות ובין שבאמצעים אחרים. כדי להימנע מכך, יש להתיישב סביב השולחן כששני הצדדים מאמינים בעֶקרון ההדדיות, ובהתאם לכך מגיעים עם מוכנות לשלם מחירים, כולל כאלה שיסבו כאב עמוק, מתוך הבנה וידיעה שגם הצד השני ינהג באותו האופן. כיום שני הצדדים רואים בכל פשרה – תבוסה. אולם כאשר כל צד יציף את הפשרות שלו ויציג אותן באופן גלוי, אזי לשני הצדדים יהיה קל יותר להתכנס לשאיפה ריאלית, במקום השאיפות האוטופיות שחלקים בשני הצדדים עוד אוחזים בהן.
אם לקחים אלה ייושמו ויוליכו אותנו לחתימה על הסכם שלום כולל, נוכל לראות את ההשפעות המיטיבות גם בַּיחסים אלה מול אלה וגם ביחסים הפנימיים של כל עם על פלגיו השונים.
כאשר מסגרת ההסכם תהיה ברורה וחתומה, אף שסביר להניח שבשנים הראשונות יהודים לא יבקרו ברמאללה ופלסטינים לא יגיעו לתל אביב, לזמן יש כוח ריפוי עוצמתי. הקרבה הגיאוגרפית, כמו גם הדתית והרעיונית, היא כל כך גדולה, שעם הזמן דברים ישתנו. שני העמים חולקים ערכים משותפים, סיפורים דתיים והיסטוריים דומים, כמו גם את המרחב הים תיכוני על אופיו המיוחד, ולפיכך בחלוף הזמן וכשהפצעים יחלו להגליד, יהיה ניתן, לצד זיכרון פצעי העבר – אין לשכוח אותם שכן אפשר ללמוד מהם – גם להתמקד במבט קדימה. שני הצדדים ישאפו לחופש תנועה, ולשם כך יבקשו לנרמל את היחסים יותר ויותר. כדי לשאוב אמונה שזה אפשרי, ניתן להישען על ההיסטוריה: במשך תקופות ארוכות חיו היהודים והמוסלמים, היהודים והערבים, בשלווה אלה לצד אלה, בהפריה הדדית.
יתרה מכך, כאשר המציאות תשתנה לטובה, גם המבט על העבר בין העמים יתרכך ויתייפה. הפרספקטיבה על העבר תמיד נבחנת מתוך ההווה, וכאשר ההווה טוב יותר, כך המבט על העבר חומל יותר. זאת צריכה להיות השאיפה ותוכנית העבודה: לא בהכרח לחנך לאהבה הדדית, אלא להפוך את המקום הזה לטוב יותר עבור הילדים שלנו, שיגדלו לתוך מציאות אחרת, שעם הזמן תוכל לרפא.
בסוגיות פנים־עמיות, בתוך חיים של שלום, חלק מן השאלות שקורעות עכשיו כל עם בתוכו פנימה יאבדו מנפחן ומחשיבותן. כך למשל, בעם הפלסטיני תוכל להיפסק המלחמה הפנימית הממושכת בין חלקים שונים של אש"ף, כמו גם בינם לחמאס. בהינתן שלום, אפשר להעריך כי ההקצנה ההולכת וגוברת תיבלם, ומקומם של הקיצונים ישוב להיות בשולי החברה, כפי שראוי לו. החברה הפלסטינית תצטרך לעבור עוד כברת דרך פנימית – ביחסה למיעוטים שבתוכה, בהעמקת אופייה הדמוקרטי, בטיב השירות הציבורי – כדי להפוך לחברה מתקדמת המאפשרת לחברים ולחברות בה חירות ושגשוג. בצד הישראלי, דומני שסוגיית גיוס החרדים תוכל להיות נידונה ביתר סבלנות ואורך רוח, כאשר חיילים לא ייהרגו על בסיס יום־יומי במלחמה, ואולי השירות הצבאי אפילו יהפוך לרשות. שאלות ביטחוניות יפנו את מקומן לשאלות אחרות של חלוקת משאבים, איכות החינוך, מרכז ופריפריה ועוד – סוגיות שמדינת ישראל חייבת לעסוק בהן כדי לשגשג.
רבים המכשולים בדרך למימושו של השלום, ובראשם – ההנהגות הפוליטיות הנוכחיות בשני הצדדים. בצד הישראלי צריך להביא לשינוי פוליטי, כך שתקום ממשלה שתוכל לממש את השלום. לשם כך, חובה לעבוד עם האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל, שתשתתף בפועל בבחירות הקרובות ותמצה את כוחה האלקטורלי. על הישראלים גם להקים מתוכם כוחות שידברו על שלום ויציגו תוכנית קונקרטית למימושו. בצד הפלסטיני המצב מורכב יותר, שכן עזה והגדה מנותקות גיאוגרפית זו מזו. עזה הרוסה כליל מהמלחמה, ובגדה לא מתקיימות בחירות. אולם ניתן לדמיין שבעקבות השנה האחרונה יעלו גם שם כוחות חדשים ומנהיגות פרגמטית, שיבקשו שינוי כיוון ובנייה של חברה דמוקרטית שוחרת שלום, ואיתה יהיה צריך לעבוד.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
