לכבוד צאת הספר 'יש תקווה – מסע פילוסופי-קיומי בעקבות התקווה', ספר ראשון בסדרת 'בעין הסערה' מבית מכון הרטמן, התארח כותב הספר, פרופ' אבי שגיא, בתוכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103FM.
"הטענה הכי בסיסית בספר הזה היא שייאוש לא נוגד את התקווה, זה המקום שממנו היא צומחת," אמר שגיא בפתח דבריו. "משורר קדם איסאלמי אמר שאין דבר מנחם יותר מאשר הייאוש. כשאדם מתייאש, הוא מבין שזוהי אחריותו המוחלטת להתמודד עם הקיום".
בהמשך דבריו הזכיר את בוני הארץ: "החלוצים ניזונו מהסיפורים של ברנר ושל א.ד גורדון שחוו ייאוש עמוק. הם הבינו את המשמעות העמוקה שגורדון טבע במושג 'הייאוש הגדול'".
ומה אנחנו יכולים לקבל מכך כיום? "לפני הייאוש יש לנו אמונות שאלוהים יתקן, שהממשלה תפעל, שמאיזשהו מקום יתחולל נס," הסביר, "הייאוש מחזיר את האדם אל הפרספקטיבה הכי חיונית של חייו – אל אחריותו המוחלטת לחיים. אחריות שצומחת מן החורבן".
המראיינת ביקשה להקשות על שגיא ואמרה "זה נשמע יותר מדי יפה, אבל לפי הבנתי, ייאוש כרוך בסוג של דיכאון – ודיכאון אומר חוסר אנרגיה, חוסר מוטיבציה, שקיעה במחשבה ש'לא יכול לקרות כלום'".
שגיא השיב: "תקווה איננה אופטימיות. האדם האופטימי יודע שיהיה טוב. הוא והפסימי חולקים השקפת עולם מוחלטת, ואילו האדם המקווה לא יודע, כי אין לו אלא תקווה. תקווה היא שברירית. אמילי דיקינסון מכנה אותה 'היצור בנוצות', היא עדינה מאוד".
מדבריו השתמע כי בעיניו יש הבדל בין ההסתכלות הפסיכולוגית לבין זו של מדעי הרוח באשר למושג החמקמק הנקרא ייאוש. "מנקודת מבט פסיכולוגית אנחנו ממקמים את הייאוש בתוך סדרה של תופעות פתולוגיות. בספרות הרומנטית ובפואטיקה הייאוש מתפקד אחרת".
מכאן שהמונח "יאוש" הוא שם משותף של שתי תופעות שונות – האחת היא סימפטום של דיכאון, והשנייה כוח גואל של אדם מנקודת מבט תודעתית.
שגיא השתמש כדוגמה במחזה המפורסם של סמואל בקט, "מחכים לגודו": "בייאוש הגדול שם, מחכים למישהו שיבוא להציל, והוא לא בא. זה הרגע שבו אדם מתייצב מול הקיום בעמדה צלולה ובהירה. קאמי קרא לזה אבסורד, קירקגור קרא לזה 'הייאוש האינסופי'".
לדבריו לא מדובר בהתפלפלות פילוסופית גרידא, אלא במחשבה שהיא גם אקטואלית. "אני חוויתי את ימי האימה שכולנו חווינו במלחמה", סיפר שגיא. "הדבר הראשון שחשבתי עליו עם תלמידיי הוא מה תפקיד אינטלקטואלים ואנשים שעמלים למקם את האדם בעמדת התייצבות? האם בקליניקה נטפל בייאוש כתופעה פתולוגית, או שנבצע תיקון ועידון ונראה את הייאוש כתופעה משחררת מהגודש של אמונות? הרי בסופו של דבר איש לא יעשה את העבודה במקום בני האדם".
רזיאל ז'קונט איתגרה את שגיא וביקשה להתעכב על דפוס התנהגות שהיא מכנה תקווה רעילה, "כמו מחשבה בסגנון 'הוא בכל זאת יאהב אותי', או הציפייה ש'המשהו' הזה יקרה למרות איתותי המציאות".
שגיא הכיר באותה תקווה רעילה וזיהה איתה בעיקר בקרב בני הציונות הדתית. "בישראל של ימינו יש תקווה כזאת, התקווה המשיחית. אנשים אומרים 'יהיה בסדר, זה קול האלוהים'. בתוך הציונות הדתית הייתה לעיתים חוויה של 'התגלות', כאילו אלוהים נוכח בהתרחשות ושמכאן הכול יהיה יפה ומובן. חוויה דומה הייתה לאחר מלחמת ששת הימים באגף שהצמיח את המחשבה המשיחית".
הוא הזכיר כי במצב כזה, אלה לא אנשים מקווים, אלא כאלה שבטוחים שדבר מה יתרחש. "הרי פעולת התקווה מבוססת על מאבק כדי שמשהו יתממש. הראשונים לקרוס הם אלה שהמירו את התקווה בוודאות. זאת הונאה של תקווה."
