בספרו מבקש פרופ' פנחס שיפמן להפיל את המחיצות שבין המערכת ההלכתית לזו המשפטית-מוסרית ולהצביע על הזיקות העמוקות בין השתיים. באמצעות עיון בסוגיות הנוגעות לחיי המשפחה, עומד שיפמן על המתח הגואה בישראל בין שתי השפות הללו. מתח זה מיסב נזק רב למערכת הדתית, בין היתר משום שהוא מאפשר התעלמות מן הבעיות המוסריות הקיימות בשיח ההלכתי
ספרו של פרופ' פנחס שיפמן בוחן מחדש את התפר העדין והמורכב שבין עולם ההלכה לבין מערכת המשפט האזרחית והערכים המוסריים עליהם היא מושתתת. הרקע לספר הוא הגישה הרווחת בשיח הישראלי, הרואה חיץ בלתי עביר בין השפה ההלכתית-דתית לבין זו האזרחית-מוסרית, ותופסת את היחסים ביניהן כיחסי מאבק והתגוששות תמידיים. אחת ההשלכות של גישה זו היא שבדיונים מוסריים "חילוניים" קולן של הדת וההלכה אינו נשמע, ובמקביל מתמוגג תפקידם של ערכים מוסריים בעיצוב התודעה הדתית.
שיפמן יוצא בספרו כנגד תפיסה רווחת זו, משרטט בהרחבה את יחסי הזיקה ההדדיים בין שתי המערכות השונות ובוחן את השפעתם על העולם ההלכתי. לטענתו, תנאי לקיומה החי של ההלכה היהודית הוא היכולת לבקר באופן מתמיד את הדרכים בהן היא מיושמת במציאות משתנה; אחד המכשולים המסכנים את עתידה של ההלכה הוא הניסיון להגן עליה מפני ביקורת מוסרית, בין השאר באמצעות יצירת מחיצה בין דת למוסר, כאילו היו אלו שתי רשויות נפרדות העוינות זו את זו. שיפמן מראה כי התפיסה הרואה את השיפוט המוסרי כמיותר בהכרעות ההלכתיות נוצרה תוך כדי תיאור איש ההלכה ככפוף למסקנות חד-משמעיות הנובעות מן המקורות ההלכתיים, ללא כל אפשרות להפעלת שיקול דעת מוסרי מצדו. למעשה, תיאור זה רק מכסה על שיפוטים ערכיים בעייתיים מבחינה מוסרית הקיימים בעולם הפסיקה, וזאת באמצעות שכבה עבה של הנמקות טכניות־הלכתיות.
לדידו של שיפמן, העולם הדתי עצמו משלם מחיר יקר ביותר במישור החינוכי-חברתי בשל הפקעת המוסר מן התודעה הדתית. הצעיר הדתי המעצב את דרכו נדרש כיום לבחור באחד משלושה נתיבים בעייתיים: לאומנות השואבת לגיטימציה מסמלים דתיים, חילוניות הדוחה בבוז תכנים דתיים בהיותם נוגדים את ההכרה המוסרית, וחרדיות שהפונדמנטליזם והפשטנות הדתית הם מנת חלקה.
הספר מחולק לשני שערים: הראשון, המהווה מעין מסד לספר, מנתח באופן תיאורטי את ההתנגשות שבין ההלכה לבין המוסר והמשפט, ובוחן גישות שונות המתמודדות עמה. שיפמן פותח בהצגת הפער שבין שתי המערכות בשיח הישראלי באמצעות דיון בשפה ובלשון. הוא מצביע על כך שמושגים שונים בהם נעשה שימוש בשיח הישראלי טעונים במשמעויות מנוגדות, כשהפער ביניהן מגלם בתוכו את הבעיות ביחסים שבין דת למוסר. דוגמא מובהקת לכך היא קבוצת המונחים "משפט עברי", "הלכה", "דין יהודי" ו"מורשת ישראל" המשמשים בערבוביה ובאופנים שונים בשיח הדתי ובשיח האזרחי. כמו כן נידונה בחלק זה הגותו של ישעיהו ליבוביץ, שקרא להפקעת השיקולים המוסריים מן היהדות; שיפמן טוען כי המקורות ההלכתיים עצמם מצביעים על כך שניתוק מעין זה מעולם לא התרחש בפועל, ופסיקת ההלכה נעשתה תמיד בזיקה לאינטואיציות מוסריות וערכיות.
השער השני, המהווה את עיקרו ורובו של הספר, עוסק באופן בו באה לידי ביטוי מערכת היחסים בין העולם ההלכתי לעולם המשפט בסוגיות הקשורות לתחום המשפחה. שיפמן דן בשלל סוגיות הלכתיות ומשפטיות בנושא, ומתוך כך מספק מבט חדש על האפשרות להנהיג דיני משפחה אזרחיים במדינת ישראל. כך, דיון מרכזי מוקדש לשאלת הנישואין והגירושין האזרחיים והיתרונות של הנהגתם בישראל, בין השאר עבור הדת היהודית ושומרי ההלכה. שכן כפי שהוא מראה, כפועל יוצא של שליטת ההלכה בענייני נישואין וגירושין, הולכת ומתעצבת בישראל מערכת נפרדת של נישואין אזרחיים ושל מה שמכונה 'משפחות חדשות'. תופעות אלו מקבלות הכרה ותוקף לאור שיקולים חילונים ליברליים, שרואים בפגיעה באושרו האישי של האדם ופלישה לתחום האינטימי של חייו הפרה של עיקרון מוסרי יסודי.
שיפמן טוען כי המוסדות החדשים שהמשפט האזרחי פיתח מביאים את בתי הדין הרבניים אל משבר חריף, המשקף את ה'קֶצֶר' שבין ההלכה לבין המציאות המשתנה. המערכת הדתית מציגה את כשלונה להתמודד עם האתגרים שמציבה בפניה המציאות המודרנית כתוצאה של קוצר יד: הדיינים נאלצים כביכול להמשיך ולנקוט בעמדותיהם באופן כפוי, בשל דלות הכלים ההלכתיים העומדים לרשותם. אך למעשה, הכרעותיהם ההלכתיות הן תוצאה של בחירה מודעת להמשיך ולטפח מטרות ומסרים הנתונים במחלוקת ערכית קשה. בהתחשב בהתפתחויות אלו, תיאלץ המערכת הדתית לתת לעצמה דין וחשבון אם ברצונה להמשיך ולשמר את המונופול המדומה שניתן לה בענייני נישואין וגירושין, או להתחיל לחפש מענה יצירתי וגמיש יותר לאתגרים הרובצים לפתחה.
***
אחד הלקחים החשובים העולים מן הספר הוא שמי שתובע בעקשנות הכרה אזרחית בסמלים דתיים, עלול לשלם על כך מחיר יקר בסופו של יום. שיפמן טוען כי כך התרחש בסוגיית 'מיהו יהודי': ההתעקשות לאשר בחוק הגדרה דתית למושג זה, הביאה לפשרה שהרחיבה את מעגל הזכאים לעלות ארצה, והציפה את המדינה בעולים שרק לחלק מהם יש זיקה אמיתית לעם היהודי. כך קרה כאמור גם בסוגיית הנישואין והגירושין: העמידה העיקשת על שימור הסמלים הדתיים בתחום זה הביאה לפריחה של הידועים בציבור ושל 'משפחות חדשות' למיניהן.
מנגד, גם על המערכת האזרחית מוטלת החובה לבדוק את עצמה ולהכיר בחלקה בהרחבת הפער בינה לבין הציבור הדתי. ניכורו של ציבור זה ממערכת המשפט האזרחית נובע בין השאר מהגישה המתנשאת שנקטה כלפיו, מזלזולה בתרבותו הדתית, ומנסיונותיה לכפות עליו תרבות חילונית.
אך אולי המסר החשוב ביותר שעולה מעיונו של שיפמן בסוגיות אלו הוא חשיפת הבעיות המוסריות הפנים-דתיות המסתתרות מאחורי הוויכוח בין עולם ההלכה לעולם המשפט. אחת ממטרותיו של הספר היא הגברת הרגישות לקיומן של בעיות חריפות אלו, במיוחד בתחום הנישואין והגירושין: פסולי החיתון, מעוכבות הגט, זוגות חד-מיניים, ועוד. התחמקות מבעיות אלו, ותיאורם כהתקפה הבאה מבחוץ על ידי גורמים אנטי דתיים ולא כדילמות הנוגעות לעולם ההלכה עצמו, היא טעות חמורה לדידו של שיפמן.
הספר מתמקד אפוא בנושאים רגישים ובעייתיים הנוגעים ליחסים שבין הלכה למשפט הישראלי. העיון בסוגיות המשפטיות וההלכתיות מציע אפשרות הנדחקת פעמים רבות לשוליים בשיח הישראלי – צעידה משותפת של שיח הזכויות האזרחי והשיח היהודי, והעמדת מערכת יחסים חדשה, מפרה ומאתגרת, בין ההלכה, המשפט והמוסר.
הספר "שפה אחת ודברים אחדים: עיונים במשפט, הלכה וחברה" ראה אור בהוצאת מכון שלום הרטמן והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
