בפרשת ניצבים, לאחר פרשת התשובה, מופיעים הפסוקים האלה:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.דברים ל, יא-יד

נחלקו הפרשנים, האם הפרשה מוסבת על קודמתה – פרשת התשובה, או שהיא היגד כללי. האם ה'מצווה הזאת' היא מצווה אחת – מצוות התשובה. או שמא היא כל מצווה. אבחר באפשרות השניה, כיוון שהיא מעניינת אותי יותר. אם כך, מה אומרת הפרשה על המצוות? היא אומרת כי הן קרובות ופשוטות, היא שוללת אפשרות שהן רחוקות מורכבות מסובכות וקשות לביצוע. ישנן פרקטיקות קשות. כדי להיות נזיר בדתות מסוימות, צריך לבצע דברים קשים. קשים – מכיוון שהם עומדים בסתירה לטבע האדם, כגון צום או פרישה מזוגיות. קשים – מכיוון שהם מסובכים, תנועות מורכבות, פרקטיקות קשות של התבוננות וריכוז. הטענה בפרשה הזאת היא – התורה איננה מערכת מהסוג הזה. היא מערכת פשוטה, קרובה לחיי היום יום, מתאימה להם ומצטרפת אליהם.

מי שמתבונן בתולדות התורה והמצוות, רואה כי ישנה מחלוקת מתמשכת. יש המטים את המצוות אל הקצה, אל הקשה לביצוע, כשההתגברות עליו היא הנותנת פשר ומשמעות לעבודת אלוהים שלהם. ויש המעמידים את המערכת בסמוך לחיים, בהצטרפות אליהם מבלי להפריע לשטף הטבעי שלהם. עבורם הנגיעה בחיים היא תכלית המצווה. דוגמה למחלוקת הזאת אפשר לראות ביחס לתענית:

תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב – אין אנו מספיקין. דבר אחר: אין שוטה נפגע. דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל.                 שבת יג, ב

חנניה בן חזקיה וסיעתו מחבבין את הצרות, ומתוך כך מרבים ימי תענית. רבן גמליאל אמנם אומר שגם הוא מחובבי הצרות, אבל לשמע הסבריו השונים ברור לנו שהוא ממש לא מחבב את הצרות. אנחנו גם מכירים אותו כמי שאוהב להתרחץ, עד כדי כך ש'רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו'. כששאלו אותו תלמידיו על כך, הוא אמר שהוא שונה מכל אדם, מכיוון שהוא איסטניס. [משנה ברכות פרק ב, משנה ו]. הוא ממשיך את דרך סבו הלל, שהגדיר את הרחצה במרחץ כמצווה, בעוד שבר הפלוגתא שלו – שמאי – ראה בה רק אמצעי לשימור הגוף המהווה אמצעי לקיום המצוות. [אבות דרבי נתן ב, פרק ל]. יש כאן שתי תמונות עולם שונות, בעלות מוקדי מתח ושיא שונים.

בואו ונחזור לפרשתנו. התורה איננה בשמים, לא מעבר לים, היא קרובה אלינו לעשותה. הטיעון הזה מזכיר לי ספר מעניין שכתב פילוסוף צרפתי – מישל דה סרטו, 'המצאת היום יום'. דה סרטו מפנה את תשומת ליבנו, לפרקטיקות פשוטות המרכיבות את חיי היום יום שלנו. הצעדה ברחוב, ההתבוננות בחלונות הראווה, קריאת העיתון. בדרך כלל אנחנו לא שמים לב אליהן, הן הרקע של הדברים החשובים שאנחנו עושים. דה סרטו טוען שדווקא בהן באה לידי ביטוי זהותנו, ואף יכולתנו כפרטים למחות כנגד הסדר הקיים ולבטא את עולמנו הייחודי. הנה כמה משפטים שהוא כותב על ההליכה:

משחקי הצעדים מעצבים את המרחבים. הם שוזרים את המקומות… השוואת ההליכה למעשה הדיבור מאפשרת להרחיק לכת… פעולת ההליכה היא עבור המערכת האורבנית מה שמעשה הדיבור הוא עבור הלשון או ההיגדים שנאמרו… זהו תהליך של ניכוס המערכת הטופוגרפית על ידי הולך הרגל [כשם שהדובר מנכס לעצמו את הלשון ונוטל עליה אחריות], זהו מימוש מרחבי של המקום [כשם שמעשה הדיבור הוא מימוש קולי של הלשון], לבסוף זו פעולה המחייבת קשרים בין עמדות נבדלות, משמע 'חוזים' מעשיים בצורה של תנועות [כשם שהאמירה המילולית היא 'נאום' ש'מעמיד את האחר אל מול' הדובר ומפעיל חוזים בין דוברים].

כאשר אני מדבר, אני מממש בחיי הפרטיים את השפה. אני רוכש אותה שוב ושוב, בכל שיחה, בכל קריאה, בכל משפט שמצטרף לפעולת הדיבור. אני מדבר עם אנשים, וכך אני יוצר זיקות וחיבורים המהווים את סיפור חיי. תהליך דומה מתרחש כשאני הולך. אני חי במרחב מסוים, במקרה שלי – בארץ ישראל. מעשה ההליכה יוצר את המרחב שלי, יוצר זיקות וחיבורים למקומות מסוימים. אני בוחר אם ללכת לחנות המכולת, לספריה או לאצטדיון. בכך אני יוצר את המרחב המסוים שלי.
יש אנשים המכורים לנסיעה למרחבים רחוקים, לטיסה בשמים אל מעבר לים. גם הנסיעה לחוץ לארץ יוצרת מרחב. אבל חשוב שהיא לא תחליף את המרחב הפרוזאי של חיי היום יום, זה הנוצר בצעדה של בוקר או בהליכה לעבודה. המצווה בפרשתנו מדומה לפרקטיקה של ההליכה הפרוזאית במרחב הקרוב. היא צמודה לחיי היום, לריטואלים הפשוטים של קימה, אכילה, בית, משפחה. בחזרה על הריטואלים האלה אנחנו ממציאים את חיי היום יום, פשוטים, קלים לביצוע, עם 'טאץ' ' של זהות קולקטיבית ואינדיבדואלית. יש המחפשים לשבור את השגרה, להרחיק, להגיע אל הזר והאחר לחיי היום יום, ויש המחפשים ליצור את עומק השגרה הקרובה.