תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

ישראל מתקרבת לנקודת האל-חזור: כשהחוק נעשה לרוע המתחפש לטוב

שלטון הפוגע בערכי היסוד ובעקרון המקנה למדינה לגיטימיות, גם אם הדבר נעשה בשם רוב הבוחרים וגם אם נחקק באופן פורמלי כחוק, פוגע בבסיס הלגיטימיות שלו. בישראל קרובים עתה יותר מתמיד לרגע הזה
הפרלמנט בבודהפשט. לפעמים החוק הוא שפה ריקה של צדק. צילום: User:Godot13. מתוך ויקיפדיה.
הפרלמנט בבודהפשט. לפעמים החוק הוא שפה ריקה של צדק. צילום: User:Godot13. מתוך ויקיפדיה.
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

לא תמיד דיקטטורה משתלטת על דמוקרטיה בכוח הנשק. לעיתים היא צומחת מתוך הדמוקרטיה; היא משתמשת בדמוקרטיה כדי להפכה על פיה.

דמוקרטיה היא שיטת משטר בה האזרחים הם ריבוני המדינה. ריבונות זו לא פוקעת לעולם. לפיכך ריבונות המוענקת לשלטון מוגבלת. האמנה האזרחית, שבין כל אזרחי המדינה למדינה, מקנה לשלטון ריבונות מוגבלת שתכליתה שימור ערכי יסוד: חירות המחשבה והמעשה, שוויון, הוגנות והכרה בערך הפנימי של כל אדם. ערכים אלה מאפשרים לבני אדם לפרוח ולעצב את זהותם ואת עולם ערכיהם כרצונם.

המדינה אמורה לאזן בין הרצונות השונים של בני אדם, מפני שלעיתים הם סותרים זה את זה. האיזון אמור להתבצע לא על בסיס סדר יום פוליטי מסוים, אלא על יסוד דאגה המאפשרת לאזרחים למקסם את ערכיהם וזהותם. המדינה הדמוקרטית רשאית לפעול על בסיס השקפת עולם פוליטית, אבל אסור לה לחרוג ולפגוע בעקרון היסוד המקנה לה חוקיות –  האזרחים קודמים למדינה.

כאשר שלטון פוגע בערכי היסוד ובעקרון המקנה למדינה לגיטימיות  – גם אם הדבר נעשה בשם רוב הבוחרים וגם אם נחקק באופן פורמלי כחוק – הוא פוגע בבסיס הלגיטימיות שלו.

השלטון כפוף לאזרח

האמנה האזרחית בין האזרח למדינה יצרה מנגנוני איזון מגבילים לכוח הפוליטי: הראשון, מערכת החוק והמשפט. כפיפות השלטון לחוק, ולעקרונות החוקיות אמורה לרסן את הכוח הפוליטי. עצמאות מערכת המשפט מבטאת את שלטון החוק במחוקק ובממשלה.  היסוד השני הוא השיח הציבורי. בפוליס, העיר היוונית העתיקה, הדמוקרטיה הייתה ישירה; לשיח הציבורי שהתנהל ב"אגורה" – כיכר השוק היו שותפים האזרחים והשלטון. שיח זה ביטא את היחס ההולם בין בוחרים לנבחרים ולמערכת המשפט. בדמוקרטיה העקיפה המרחב הציבורי הוא המקום בו האזרח משמיע את קולו, ומבטא את אחריותו וריבונותו. על השלטון להאזין לו כי זו חובתו. במצבים מסוימים האזרח מתייצב ואומר למחוקק: עד כאן! עצור! רגע זה הוא רגע בו נבחנת כפיפות השלטון לאזרח.

במדינת ישראל נחצו שני מנגנוני הגבלה אלו. החוק והמשפט נרמסו באמצעות מהלכי ההשתלטות של הממשלה על מערכת החוק והמשפט. פגיעה באזרחים נעשית באמצעות החוק ולא בהכרח על ידי שלילתו; החוק נעשה למעטפת הרוע, באמצעותו הוא מתחפש לטוב.

מחיקת האדם ואבדן הבושה

גם במדינות דיקטטוריות יש מערכת חוק ומשפט, אבל המבנה הפורמלי של החוק משרת את הריבון השרירותי; החוק הוא שפה ריקה של צדק, המרוקן ממוסר, הגינות, ערכים וכבוד לכל אדם. חוק זה עלול להוביל לחורבן וכיליון. תובנה זו נוסחה על ידי חז"ל שטענו כי ירושלים חרבה מפני "שהעמידו דיניהם על פי דין תורה", ולא נהגו "לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, ל, ע"ב). בני אדם נעשו שקופים כי החוק הפורמלי המיר את האדם הממשי ומחק את פניו. מחיקה זו גורמת לאבדן הבושה. שהרי אין בושה מפני מי שהוא "לא איש". בהתאם לכך חז"ל המשיכו וקבעו  כי ירושלים חרבה "מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה (שבת קיט, ע"ב). דיקטטורה אינה רואה את הזולת ואינה מתביישת ממנו.

הדיקטטורה  פוגעת ושוללת גם את השיח הציבורי. שלילה זו מממשת את ניתוק השלטון  מהריבונות האזרחית; שלטון המעלים עין מהקול הציבורי ומתייג אותו  במונחים, כגון: "בוגדים", "אנרכיסטים" יוצר כפיפות הפוכה – האזרחים אינם הריבון, הם נתיני הממשלה האמורים להיות כפופים לה. השלטון יקבע את ערך השיח הציבורי לפי ערכיו ולא לפי ערכי הריבון האזרחי. עתה פתוחה הדרך בפני השלטון לשרטט את דמות האזרחים האידיאלים, לפגוע בזהותם ובערכיהם של הנתינים שהם אינם יותר מחומר גלם ביד השלטון ומשרתיו. סימניה המובהקים  של דיקטטורה  שבדרך הם: רמיסת החוקיות, שלילת התוקף של המרחב הציבורי ויצירת שפה פיקטיבית המזמינה אלימות והדרה של הקול העולה מהשיח הציבורי..

המיתוס של "העם"

מדינת ישראל חצתה שלבים אלה והיא עתה מדינת סף דיקטטורית. השלטון שולט ללא מצרים בנבחרי הכנסת. הוא משגיר שפה חדשה, המרוקנת כליל מערכי יסוד ליברליים, ובמקומה מציבה את המיתוס של "העם"—"העם אמר דברו", "העם נתן מנדט לשלטון". משלטון הנבחר לייצג את העם הממשי, הזכויות והאינטרסים של מכלול היחידים המרכיבים את העם,  הוא נעשה לקול "העם" הדמיוני, בו מתממש רצון העם. השלטון הוא עתה העם ואין בלתו. האזרחים אמורים לוותר על קולם כיחידים. הם נתבעים להפקיד את אישיותם וזהותם הייחודית  בידי השלטון. עליהם להיות מותכים לאידאליות שהשלטון, כמימוש העם משקף.

הלקח הגדול מההיסטוריה הדמוקרטית ברור: רק האזרחים הם חומת המגן של הדמוקרטיה מפני הצרים עליה מבפנים.  על כל יחיד מוטלת האחריות שאין לחמוק ממנה לדמוקרטיה, זו חובתו כריבון.  על כל אזרח מוטלת החובה להכריע אם הדגל השחור של אי חוקיות מתנוסס כבר עתה על מעשי הממשלה. אי ציות אזרחי הוא  פעמון אזהרה לשלטון. הדיקטטורה אינה מכירה בפעמוני אזהרה. לפיכך ראש הממשלה יכול להטיל פקודות: על צה"ל לטפל בסרבנים, ועל המשטרה לטפל במוחים. אבל העיקר הועלם – בשום תנאי אין היתר ל"טפל" בממשלה. לה שמורה הזכות הבלתי ניתנת לערעור לשלוט, לעוות ולפגוע בבני אדם ובחברה, על הנתינים לכופף ראשם ולציית. אנו קרובים עתה יותר מתמיד לרגע ההכרעה. אסור להחמיץ רגע זה כי עוד מעט והדיקטטורה תשיל מעליה את תחפושת הדמוקרטיה ותתגלה במלוא כוחה הדיקטטורי.

  • פרופ' אבי שגיא הוא אחד ממנסחי מסמך "רוח צה"ל", וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון של צה"ל. הוא לימד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, ומכהן כעמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים.

.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics