השבוע, מיה בודאי מספרת לנו מנקודת מבטה על פרשת השבוע – פרשת ויחי. ומקדישה את דבר התורה לעילוי נשמת שמחה מלמד כהן, נלקחה לבית עולמה בשבת פרשת ויחי, י"ח טבת תשנ"ז.
פרשת השבוע נפתחת בפרידתו של יעקב אבינו.
הוא מברך את בניו ונכדיו ומבקש מיוסף וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ:
יעקב מבקש להיקבר בקבורת אבותיו, בכנען. יוסף משיב: אָֽנֹכִ֖י אֶעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ. ההבטחה לא מספיקה ליעקב, והוא מבקש מיוסף – הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י, ויוסף אכן נשבע.
אני קוראת את הפסוקים ואיני מבינה, מדוע יעקב דורש את השבועה הזו מיוסף? מדוע האמירה הפשוטה, ההבטחה, המילה שבין בן לאביו השוכב על ערש דווי – מדוע הן אינן מספיקות ליעקב? מדוע הוא דורש גם את השבועה?
יעקב יודע שבניו עתידים להישאר במצרים לתקופת עבדות קשה.
והוא גם יודע שהם עתידים להיוושע מהתקופה הקשה ולחזור לארץ אבותיהם. הוא מבקש לתת להם את התקווה, תקווה שתעבור מדור לדור, שהם יזכו לקבור אותו לצד אבותיו.
המעשה הטוב העתידי, גמילות חסדים של אמת, מחכה להם בסוף התקופה הקשה והוא זה שמעניק להם את התקווה לסוף התקופה הקשה. כשכל זה ייגמר, נעשה מעשה טוב.
גם כעת אנחנו נמצאות בתקופה קשה. אמנם לא קשה כמו עבדות מצרים, אך בהחלט תקופה מאתגרת שמפגישה אותנו עם חששות וחוסר ודאות. יעקב אבינו מזמין אותנו לחשוב על המעשה הטוב שמחכה לנו בסוף התקופה הזו. מה נעשה כשהכול יסתיים, מה נעשה כשנוכל לשוב לקהל, לעיר, לציבור – מה נוכל אנחנו לעשות למען הכלל. המחשבה על המעשה הטוב הזה עשויה להעניק לנו תקווה שתסייע לנו להתמודד עם האתגרים.
סבתי, סבתא שמחה הגיבורה, נפטרה בשבת פרשת ויחי בשנת תשנ"ז. בפרשה שבה נפרד יעקב מבניו ונכדיו נפרדה סבתי מאיתנו, והברכה שלה הולכת איתנו עד היום. סבתא לחמה למען גאולת ישראל. היא לחמה במחתרת האצ"ל והאמינה בכל ליבה בעוז הרוח של ישראל ובכך שהיא תזכה, ביחד עם חבריה וחברותיה, להביא להקמת מדינת ישראל. התקווה, הידיעה, שהגאולה בוא תבוא, היא זו שחיזקה את סבתי וחבריה מול אתגרי המלחמה.
מולא רחמים מלמד הכהן, דוד של סבי, כתב פירוש לספר תהלים. הוא כתב שסגולה לומר את מזמור כ"ב בתהלים לפני חציית נהר. גם המזמור הזה מביע חשיבות שבמעשים טובים כחלק מהגאולה. אני מרגישה שגם עבדות מצרים וגם ההתמודדות עם מגיפת הקורונה הן כמו נהר שאנחנו חוצות.
הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ: מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו: יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְהֹוָה כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
גם המזמור הזה מחזק אותנו – המעשים הטובים הם שיעזרו לנו בחציית הנהר. וסבתא שלי? סבתא שלי חיכתה עד אחרי מלחמת העצמאות כדי להתחתן עם סבי היקר נרו יאיר. שבת שלום.
