הנה בא לפתחנו "החופש הגדול" – עשרה שבועות תמימים ללא לימודים בבית הספר. המדינה כולה בלחץ ובחרדה. מה נעשה עם הילדים? במה יעסקו? איך דואגים שמה שבנינו לא יקרוס?
אני מציע לראות את החופש הגדול לא כאיום אלא כהזדמנות גדולה. יש פסק זמן מהמסגרת הכופה את ערכיה ואורח חייה הנקראת "בית ספר". בשבועות האלה הצעירים והצעירות יבנו את חייהם סביב הערכים שלהם, סביב מה שבעיניהם חשוב.
וכאן מבחן החינוך – מה התלמיד בוחר לעשות כאשר ההחלטה היא בידיו? יש לפעילות מתוך החלטה אישית הרבה יותר משמעות מאשר הציות או ההרגל בתוך מסגרת כפויה. יש לדעתי שלושה תחומים עיקריים שיש להתבונן בהם כמשקפים את המצב הערכי של התלמיד בחודשי הקיץ: התפילה, לימוד התורה, והעיסוק היום יומי.
תפילה:
האם התלמיד יתפלל כל יום לפחות פעם אחת? האם זה חלק מסדר היום שלו? כדאי לשאול את הילד/הילדה. מה רצונו, מה כוונתו? יש להדגיש שגם לתפילה קצרה יש ערך רב, כאשר זו משקפת את בחירתו ואחריותו של הילד. לדעתי פחות חשוב להתעקש על זמנים ומניין, אלא אם כן הילד רוצה. כשילדיי היו בגיל ההתבגרות ראיתי, למורת רוחי, שהם ישנו בקיץ עד 10:00, 11:00, 12:00 בלי  להקפיד על תפילה בזמנה. אך התנחמתי כשראיתי שכאשר קמו, תמיד הניחו תפילין ואמרו תפילה – קצרה או ארוכה, לא כל כך שמתי לב. לא כפיתי ולא שאלתי "הנחת תפילין?". אולי היו ימים שלא התפללו. אבל העיקר בעיני היה הרצון, השאיפה, האמירה הערכית  שהתפילה היא חלק מסדר היום שלי.
לימוד תורה:"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר…. אפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (רמב"ם , הל' תלמוד תורה א', ח'). כן, אפילו תלמיד בחופשה חייב בתלמוד תורה ביום ובלילה. זו לא סתם חובה משפטית – היא משקפת ערך מרכזי ביותר. הערך הזה הוא התחדשות רוחנית. לימוד – פירושו לגדול, להכיר דברים חדשים, להיפתח לעולמות חדשים. לא ללמוד פירושו לדרוך במקום, או חלילה לסגת.
לכן התורה קבעה – כל אחד חייב ללמוד ביום ובלילה. כמה? משהו, אפילו חמש דקות! מה ללמוד? כאן אנו פונים לעורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, שאמר: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (ע"ז י"ט). כמה קשה לקיים דבר כזה במסגרת כיתה בבית הספר. אבל בקיץ – זה ממש קל! כל אחד יקדיש חמש דקות (לפחות) כל  יום וכל לילה ללימוד משהו שמעניין אותו מהיהדות – תורה, תנ"ך, רש"י, משניות, פרקי אבות, גמרא, ספרות מוסר (חוברות הלבבות, מסילת ישרים, שמירת הלשון) או הגות פילוסופית עתיקה או חדשה, עלונים שבת או מאמרים ממוסף שבת בעתון או מהחוברת המצוינת ללימוד בקיץ שקיבלנו ממשרד החינוך. העיקר לא לדרוך במקום. ואם הילד רוצה ללמוד בחברותא עם אבא או אימא –עוד יותר טוב!
העיסוק היום –יומי:
העיקר – לא להתבטל. למצוא משהו חיובי לעשות, משהו שתורם לחברה עם שכר או בלעדיו. מי שמחפש התנדבות – קיימת ספריית ההשאלה של בית הספר שצריכה ידיים עובדות בקיץ, ואפשר גם לפנות לדרורי או לביני לקבל הצעות לפעילות. בסוף החופשה תוכלו להסתכל אחורה בסיפוק: עשיתי משהו!
אם ההורים כופים דברים כאלה על ילדיהם, ההזדמנות הגדולה הוחמצה. אך יש מצבי ביניים בין כפייה ובין אדישות. יש לערוך שיחה בתחילת הקיץ: תיאום ציפיות, מה ולמה?
כמובן שההורה יכול לתרום לילדו בנושאים הללו יותר מכל אדם אחר. זוהי הדוגמה האישית. מתי אבא ואימא לומדים תורה, ואפילו אם רק לחמש דקות? להטיף את זה לילד ובה בעת  לטעון שהמבוגר "עסוק מדי" – זה לא יעבור בשום פנים ואופן.
אז הבה נחבק בשמחה את "ההזדמנות הגדולה" – להתחדש בעצמנו ולעודד לילדינו  להתחדש, לעשות מתוך הזדהות והחלטה, ולא מתוך כפיה, לבנות שגרה ערכית של תפילה, תורה, ועבודה. כאשר קבלת המצווה נובעת מהסכמה מלאה, המצווה הופכת מעול לנשיקה: "ישקני מנשיקות פיהו" (שה"ש א') הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: "מקבלני אתה עליך?…" והוא אומר: "הן, הן!" – מיד הדיבור נושקו על פיו לומדו התורה: (מדרש שה"ש רבה א').

דוד דישון, מחנך בבית הספר התיכון