השבוע, אנו מקדישים את דבר התורה לפרשת בהר-בחוקותי לזכר כל הרוגי האסון במירון. לרפואת כל הפצועים. שהקב״ה ישלח נחמה לכל האבלים והאבלות.
בפרשת בהר יש לנו ביטוי שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.
וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר…
מה המשמעות של השורש הזה?
לפני שניגע במשמעות השורש, אני רוצה שנדבר על הנושא הגדול שהפרשה מתעסקת בו. אנו מתחילות בשמיטה (בע״ה שנה הבאה).
התורה מתארת לנו המון הלכות וציוויים שקשורים בהתנהלות כלכלית.
לא לאונות, כל מיני ענייני ממכר אדמות, ריבית. אנחנו יודעות שהמעמד הכלכלי שלנו הוא אחד הדברים שיכולים להיות הכי מטרידים אם קשה לנו ואם יש לנו – זה מאפשר הרבה דברים. והתורה מודעת לכך. ולכן היא מזכירה לנו, סביב כל ההתעסקות בענייני כלכלה – מה המחוייבות שלנו במקרים שמישהו לצידנו – נופל כלכלית.
כִי יָמוּךְ, אומר הרש״ר הירש, מלשוך רך. מציינים מצב של התרככות, נזילות והמסה. בהשאלה למצבים של הרכוש -הרי הם מציינים אובדן רכוש. כוחו החברתי נמס על ידי כך.
כשאדם מוצא את עצמו מרושש כלכלית והוא נדרש למכור את אחוזתו, ואולי אפילו את עצמו (זמנית) – הוא יכול כמעט לאבד את עצמו. זה מצב שיכול להיות מאד קשה פיזית ונפשית. כאן באה התורה ואומרת – ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ״ וחוזרת ואומרת. דווקא ברגע הזה, של ההתרככות, ההתפוגגות, אז מי שלידך הוא אחיך. ואחים מה עושים? מושיטים יד. מחזיקים. חיים עימנו.
עוד דבר שחוזר על עצמו בפרשה היא הביטוי וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ברגעים שאני רואה מי שנפל, ואני צריכה להחזיק בו – הקב״ה מזכיר לי גם מאיפה מגיע השפע שיש לי. אני עובדת, משקיעה, מרוויחה, אבל ברגע אחד אני יכולה להיות במקום של ״ומט ידו״. אז כשאני זו שיש לה המידה שצריכה להיות הכי חזקה, מידת הענווה, לדעת מאין הדברים שיש לי באו – ומכאן לאן אני צריכה להפנות אותם.
למי? לאחי שלצידי שעכשיו כל כך שברירי. אני צריכה להחזיק ולתת לו חיים ממה שיש לי. ככה בפשטות. כמה הרבה התמודדנו השנה עם מצבים של התפוררות, התרככות. שכמעט נפלנו. ויש לנו על מי לסמוך. על אבינו שבשמים – ועל מי שמושיט את ידו להחזיק בי.
ועוד דבר קטן, אני מרגישה שזה גם מסר לכל אחת מאיתנו, להיות עם אמונה כמו שאומר לנו הנביא ירמיהו בהפטרה של פרשת בחוקותי ״בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ.״. הביטחון שלי הוא בכך שהאנשים שסביבי – יודעים שה׳ סומך עליהם שיעזרו. הקב״ה בוטח בנו. ואנחנו חייבות לעמוד בציפייה הזו. לדעת שאם ניפול יהיה מי שיחזיק. לדעת שאם צריך – נהיה אנחנו אלו שמחזיקות. ככה מגדלים חברה שיש בה חוסן אמיתי. ככה מייצרות סולידריות. ככה, מתוך ענווה, אנחנו שוברות את הבדידות והפחד מפני הנפילה. שבת שלום.
