הפסוקים העוסקים ב"אשת יפת תואר" מסדירים את מעמדה האישי של שבוית מלחמה זרה. ד"ר אביטל דוידוביץ'-אשד טוענת כי דווקא חוסר הרלוונטיות ההיסטורית של פסוקים אלו אפשרה לדיונים הפרשניים אודותיהם לגעת בנושאים תשתיתיים כגון היחס לנשים, תהליך הכניסה לעם היהודי, אתיקה של מלחמה, ועוד
במסגרת חוקי המלחמה שבספר דברים מופיעה ההלכה אודות "אשת יפת תואר". הסיטואציה בה עוסקים הפסוקים היא ניצחון של עם ישראל במלחמה, הכולל לקיחת שבויות על ידי החיילים בני עם ישראל. מגמת החוק המקראי היא למתן את פוטנציאל האלימות הגלום במפגש היצרי בין צבא המנצחים שיכור הכוח לבין נשות האויב חסרות האונים, ולהגביל את ההיתר לאונס הנשים השבויות:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
(דברים כא, י-יד)
המקרא יוצר טקס מעבר מורכב וארוך שנועד לנתב את הקשר בין החייל לבין השבויה הזרה ולהפוך אותה לאשתו החוקית: הוא מביא את השבויה לביתו, היא עוברת תהליך של אבלות, הכולל אלמנטים פיזיים ונפשיים, ולאחר חודש של אבלות הוא מחויב לשאת אותה או לשחררה לחופשי.
דומה שבפסוקים אלו מבקשת התורה להטיל על השובה אחריות כלפי האישה. למרות הסיטואציה הקשה הנכפית עליה נגד רצונה, אין כאן הפקר גמור – החייל אינו יכול לאנוס את השבויה ולהפקירה, או להביאה אל ביתו ולהפוך אותה לשפחת מין. אם הוא בוחר להתקשר עמה, הדבר מחייב אותו ויש לו "מחיר" – עליו להכניסה לביתו, לדאוג לצרכיה ככל אישה חוקית ונאסר עליו לשכב אתה עד להשלמת התהליך. אם בסוף התהליך הוא אינו מעוניין בה, הוא אינו יכול להוסיף ולנצל אותה לטובת רווח כספי או מיני.
דין אשת יפת תואר עומד במתח מובהק ביחס לאיסור לשאת נשים זרות, החוזר במקרא במקומות שונים. כמו כן, בולט המתח בין טקס ה"גיור" הייחודי של "אשת יפת תואר" לבין כניסת הזרים לקהילה כפי שהיא מתוארת בשאר המקרא: כניסה הדרגתית, טבעית ואורגנית, תוך היטמעות בעם ישראל. אכן, פסוקים אלו שימשו את הפרשנים ופוסקי ההלכה בדיונים שונים בנושאי גיור והקשר עם נשים זרות. כך, כאשר חכמים בקשו לבנות טקס גיור מסודר, שכאמור אינו מצוי במקרא, הם פנו באופן טבעי לטקס הקליטה של אשת יפת תואר ושאלו ממנו אלמנטים לתהליך הגיור ה"רגיל" (גזיזת הציפורניים וגילוח השיער). בדומה לכך, בדיונים על נשיאת נשים זרות (למשל שפחות לא-יהודיות בימי הביניים שאדוניהם בקשו לשאתן) – שוב שמשה פרשייה זו כמשאב לדיונים על האפשרות לשכב עם אישה זרה, לגיירה או לשאת אותה.
ניקולא פוסן, חטיפת הנשים הסביניות, 1634-1635
למעשה, דין אשת יפת תואר כמעט ולא היה רלוונטי במהלך ההיסטוריה היהודית. מלבד התקופה המקראית, קשה לחשוב על סיטואציה בה נדרש חייל יהודי להסדיר את יחסיו עם שבוית מלחמה. ואכן, דומה שעיקר תפקידה של פרשייה זו בספרות היהודית היה כמקרה בוחן המנקז אליו צירים שונים ומגוונים במישור האתי, החברתי והתיאולוגי. נושאים כמו המרת דת, אתיקה של מלחמה, עבדות, שבי, אונס, השתייכות אתנית, נישואין מעורבים, יחסי מין, זהות מגדרית ועוד, גלומים בפרשייה זו.
במובן זה, השחרור מן הרלוונטיות הקונקרטית של הפרשייה רק מעצים את העניין בה. בניגוד לכתיבה הלכתית רגילה, שמצויה במתח בין ההלכה לבין המציאות, העובדה שאשת יפת תואר אינה בעיה היסטורית של ממש "משחררת" את הפרשן או הפוסק מן הצורך לפגוש במציאות וכך הופך הדיון למזוקק יותר. הנחות היסוד מתחדדות, כלי העבודה הפרשניים מקבלים משנה תוקף והעמדות הערכיות הופכות לצלולות יותר – דווקא בשל אופיו התיאורטי והאידיאלי של הדיון ההלכתי. לפיכך, המתח שנוצר בנקודת המפגש בין הצירים השונים המתנקזים לפסוקים אלו הופך את פרשיית אשת יפת תואר לקטגוריה מרתקת מבחינה פרשנית.
כך, לדוגמא, מאיר הדיון הפרשני באשת יפת תואר את אופני עיצובה של תפיסת הנבחרות היהודית והתגבשותו של רעיון "זרע הקודש". שאלות אלה משליכות על שאלות היסטוריות רחבות יותר הנוגעות לתהליכי כינון זהות, להתהוותם של גבולות פנים-חברתיים ובין-תרבותיים, ולזיקות המורכבות שבין סוגים שונים של יחסי כוח לבין עיצוב המגדר בתרבות היהודית.
הדיונים הפרשניים אודות אשת יפת תואר נוגעים פעמים רבות באופן חשוף בשאלת היחס לאחר ואפשרות השתלבותו בקהילה היהודית. האישה השבויה מסמלת מעין "אחר" אולטימטיבי – היא זרה מבחינה אתנית, דתית, מגדרית ופוליטית. תהליך כניסתה לתוך הקהילה מעלה שאלות נוקבות על אופן הכניסה ועל התכנותה בכלל. כך, קו פרשני בולט מבקש לראות בכניסתה של האישה השבויה לקהילה דבר שלילי שנדון לכישלון. לפי פרשנות זו מגמת הפסוקים היא לנסות ולהניא את השובה היהודי ממיסוד הקשר עם השבויה: גילוח השערות והציפורניים נתפסים כאקטים המכערים את האישה באופן מכוון על-מנת שתתגנה על שוביה; חודש הבכי מוארך לשלושה חודשים; האישה מתוארת כמתאבלת על התרבות האלילית שאותה נטשה יותר מאשר על אשר אביה ואמה. יתירה מזאת, כאשר עולה השאלה מה קורה לאישה שכן עברה בהצלחה את תהליך הקליטה, מבקשים חלק מן הפרשנים לטעון כי הדבר אינו עולה יפה. כך, נדרשת הסמיכות המקראית בין פרשיית אשת יפת תואר לפרשיית בן האישה השנואה (דברים כא, טו-יז) ופרשיית בן סורר ומורה (דברים כא, יח-כ) כרמז לכך שכניסתה של האישה אל הבית תביא עמה סכסוכים משפטיים ואף צאצאים חוטאים.
דוגמא אחרת לשאלות תשתית הנידונות בהקשר לפרשייה זו היא שאלת מהותו של מעשה הגיור, כמו למשל במקרה של מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אודות גיורה בכפייה של אשת יפת תואר. לעומת הרמב"ן, שסבור שהתהליך המתואר במקרא יכול להיעשות גם בכפייה, הרמב"ם מציב את רצון האישה כתנאי הכרחי לתהליך. דיון זה נוגע בהנחות יסוד חשובות ביותר אודות הגיור בכלל ואודות נחיצות מעורבותו של הגר עצמו בתהליך.
הדיון הפרשני בפרשת אשת יפת תואר עשוי להוות תשתית גם לדיון השוואתי מרתק בין הנחות היסוד העומדות בבסיס יחסם של פרשנים יהודים לנשים "יפות תואר" לבין יחסם לתופעה המקבילה – הקונקרטית והשכיחה הרבה יותר בהיסטוריה היהודית – של נשים יהודיות שנפלו בשבי ואחר-כך נפדו. לכאורה, מדובר בשני דיונים שונים בתכלית. אלא שבשניהם עולות שאלות דומות ביותר ביחס להתנהגותן של נשים במצבי שבי: נאמנותה של האישה לתרבות המוצא שלה; מידת רצונה לעבור תהליך של השתייכות לעם החדש; התנהגותה המינית בסיטואציה של שבי, ועוד. קווי הדמיון הנמתחים בין שני הדיונים הללו עשויים לשפוך אור נוסף על הבניית המיניות והמגדר בתרבות היהודית ועל האופן בו עיצבה הבנייה זו את חייהן של נשים בעבר ובהווה.
