פרשת אמור, תשפ״א
ספר ויקרא הוא גם ספר קדושה. ישנם הרבה דיבורים על קדושה.
בפרשת אמור אנחנו גם נפגשות עם עוד רבדים של קודש.
קדושת הכהנים המשרתים בקודש.
על קדושת הזמן של המועדים במעגל השנה.
אם נחבר את הדברים האלו אל פרשת קדושים שקראנו שבוע שעבר, אנחנו יודעות שיש לנו מחוייבות ואחריות אישית וחברתית כעם וקהילה, לעשות מעשים שמקדשים את כבוד האדם והאל. זה מה שמגדיר אותנו כעם שבא בברית עם הקב״ה. במובן עמוק אנחנו במעשים שלנו מנכיחות את הקב״ה בעולם – וגם נושאות את שמו וצלמו של הקב״ה מתוך המעשים שלנו.
במחשבה נוספת, מה שהקב״ה מבקש מאיתנו, מחייב מאד.
עצם הידיעה שכל הזמן אנחנו נושאות איתנו את צלו של ה׳ – והמעשים שלנו מצד אחד יוצרים משמעות עבורינו אבל המעשים שלנו גם מייצרים את המציאות, מציאות שיש בה קדושה, שיש בה קידוש ה׳.
בפרשה שלנו ישנו פסוק שבו הקב״ה מעביר למשה את המסר אל הכהנים "וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃"
יש קידוש ה׳ ויש חילול ה׳. חילול מגיע מהמילה חלול. כאשר נוצר ריק. אין תנועה יש סטטיות. קידוש ה׳ מכאן, דורש תנועה, מעשה , יצירה של תוך. של משמעות.
יש עוד עניין שמתחבר אל סוף הפרשה, שם מתואר המקרה של המקלל. המקלל הוא מי שלא התקבל לגמרי בתוך עם ישראל, הוא לא ממש חלק מהעם. ואולי בשל כך הוא הרשה לעצמו לחלל את שם ה׳ בפומבי.
לקלל ״וַיִּקֹּב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל״ בפרהסיה, מול כולם. וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. ואולי הפומביות הזו היא חלק מהחטא, והיא חלק מהתיקון. חילול ה׳ נעשה ברבים, כשהמעשים שלנו מבטאים את הריחוק מהקב״ה, ריחוק מהתפקיד שלנו כנושאי שמו.
ואילו קידוש ה׳ – גם הוא, נעשה בפומבי, בפרהסיה, כשאנחנו במעשים שלנו מנכיחות, מבטאות, מביעות את הברית והמחוייבות לעובדה שאנחנו נושאות את שמו של הקב״ה בעולם.
בע״ה שנזכה להצליח. שבת שלום.
