תמכו בנו
שמיני : על החיים והמוות, יום השואה תשפ"א

השבוע, קרן הראל גורדון מספרת לנו מנקודת מבטה על פרשת השבוע, פרשת שמיני ועל יום השואה שחל היום.

בפתחה של פרשת שמיני עומדת הדרמה הגדולה על מותם של בני אהרון בזמן חנוכת המשכן בהקריבם אש זרה. אחרי רצף של פרשות בהן אנחנו קוראות על קורבנות ומשכן – הנה לנו רגע שבו נדב ואביהוא בוחרים לעשות מעשה שמוביל למותם המיידי.
אהרון, משה והעם העומדים מנגד – חווים את האבדם ומגיבים, כל אחד אחרת.

וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן – השתיקה אל מול המוות. אהרון, הוא גם האב אך גם הכהן הגדול שנושא בתפקיד ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, בוחר לשתוק.
הוא לא בוכה, לא מתריס מול אלוהים, לא צועק. הוא שותק.

אנחנו עומדות היום, יום השואה והגבורה.
אני מאמינה שיש הרבה מה ללמוד מהרגע הזה. הרבה משורדי וניצולי השואה בחרו לשתוק. בחרו בשלבים שונים אחרי המלחמה להיות קצת כמו אהרון – נדמו. עד כמה אנחנו צריכות להבין את העוצמה של השתיקה של מי שהיו, מי שחוו את האובדן.
חוסר היכולת לדבר, להביע את מה שבפנים. אבל יש כאן גם את העמידה השקטה אל מול האל – לא כמקבלת, אלא כמתריסה.
הרי איך אפשר להבין את זה. אי אפשר להסביר.

מצד שני – יש חשיבות לחיים.
יש את המקום שבו צריך להמשיך להיות בתנועה.
יש אחריות למי שנותר בחיים להיות זה שמניע את האפשרות להמשיך. ואהרון, לא סתם הוא הדמות שהלל אומר עליו – אוהב שלום ורודף שלום. כשאין לי יכולת לתת הסבר לרוע בעולם, מה שנותר הוא להיות אחראית על הטוב. רוע תמיד יהיה, אבל טוב וחסד – צריך ליצור.

אהרון – אוהב שלום ורודף שלום – וזוהי האמירה שלנו בעולם.
אם יש מסר שאני רוצה לקחת מתוך השואה הוא זה.
אנחנו לא רק זוכרות. אלא אנחנו מחויבות לא להיות אדישות.
כמו שאומר לנו אלי ויזל – החטא הגדול ביותר הוא חטא האדישות.
השואה מלמדת אותנו לחיות את החיים במלואם ולהרים קול, אל מול עוולות. ויחד עם זה – לשאוף לעשיית של הטוב בעולם.
כמו אהרון – אוהב שלום ורודף שלום. יש לנו את הכוח הזה.

השארת תגובה