תמכו בנו
שמות : על המנהיג של עם ישראל

השבוע, רננה רביצקי פילזר מספרת לנו על פרשת השבוע – פרשת שמות מנקודת מבטה.

אנו מתחילות את ספר שמות בחגיגיות רבה והנה בפתיחת הספר עולה על במת ההיסטוריה משה רבנו, שיהפוך להיות המנהיג הדגול של עם ישראל, מייצג העם לפני פרעה, הדובר המרכזי של העם ואל העם, מי שעליו נאמר שוב ושוב בתורה: "וידבר משה", הרטוריקן הגדול, מי שכל ספר דברים הוא נאום ארוך מפיו. והנה, כמה מפתיע לראות בפרשתנו שמשה לא יודע לדבר, שהוא מגמגם. הוא זה שאומר על עצמו: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד10) "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שם) ובלשון שלילית יותר – הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (שמות ו30). למשה הדובר ישנם מומים בפה, מומים בדיבור, בעיה ברהיטות – כיצד נוכל להסביר זאת?

חלק מן הדרשנים והפרשנים מבינים את הקושי כקושי נפשי או מטפורי: אי ביטחון של משה בכוחו ובהיותו ראוי לדבר בפני פרעה (רמב"ן), חסך רטורי (ספורנו) חוסר יכולת לבטא את עוצמת התחושות במילים (הנצי"ב מוולוז'ין), היעדר בקיאות בחיתוך הלשון המצרית (מדרש אגדה שמות פ"ד) אי אמונה בכוחן של מילים (שמות רבה ג, יג), או אפילו תמונת ראי של מצב העם המשועבד שלא ייתכן שמנהיגו יהיה רהוט (זוהר ח"ב כה ע"א). אולם פרשנים רבים ובעקבותיהם הפרשנים הימי ביניימיים והמודרניים הבינו את המחסום פיסי ופגם גופני, שאינו מאפשר לדיבור לצאת כלל או גוזר עליו ליקוי הגייה קשה – גמגום (אב"ע), קושי בהוצאת המילים, או מום שיוצר אטימה חיצונית של הפה והשפתיים (מדרש שכל טוב, רש"י).

המדרש בשמות רבה מתאר את הרגע המדויק בו לקה משה במומו, כתוצאה מתשוקה מקדימה לכתרו של פרעה: "והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול…" התנהגות תמימה זו של התינוק משה, שנמשה לא מזמן מהיאור, מעוררת את דאגתם של חרטומי מצריים היושבים סביב פרעה והם חוששים שהמשחק בו נוטל התינוק את הכתר מראשו של פרעה, יהפוך למציאות כאשר יבקש משה לרשת את מלכות פרעה ולהדיח את בנו והם מבקשים להורגו או לשורפו. אחד החרטומים מציע מבחן: "הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעתו והרגו אותו". ואמנם, מסכימים החרטומים ומבצעים את המבחן: "מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון" (שמות רבה, פרשת שמות, א). משה התינוק שלח כמובן את ידו אל הזהב הזוהר, אולם המלאך גבריאל הסיט את ידו אל קערת הגחלים וככל תינוק, הוא מביא את שבידו אל פיו. כתוצאה מכך נשרף ונכווה פיו ונוצר המום.

כך או כך, יש פה אמירה מאד ברורה – המנהיג הגדול, הדובר, לא יודע לדבר. והדבר מכוון, כי אומר הקב"ה אל משה: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'". הקב"ה מנהל את המציאות ואף גוער במשה על הסתייגותו מתפקיד ההנהגה ועל אי הביטחון ביכולתו ומכריז כי הוא – הקב"ה, הבורא את האדם, הוא המכריע באשר לשלמות אבריו ויודע את יכולותיו. תפקודו הלקוי של משה איננו מקרי, אין הוא מנהיג 'פגום', אלא ישנה הכוונה אלהית מוקדמת, המעצבת את שליחותו הייחודית של משה.

השאלה שאנו נותרים איתה היא למה מכוון כך הקב"ה את המציאות? אציע שלוש סיבות, שכולן נושאות איתן מסרים חינוכיים, דתיים ואנושיים, רלוונטיים.

ראשית, ישנו פה מסר על מקומו של הקב"ה במציאות. ככל שהאדם מושלם יותר, שלם יותר, מוכשר יותר, חזק יותר – זה מצמצם את מקומו של הקב"ה. אנו עלולים לייחס את הצלחתו לכוחו הפרטי והאנושי, לחשוב בטעות כי כוחו ועוצם ידו מביא לו את החיל הזה וכי לקב"ה אין מקום בהצלחה. וההפך – ככל שהאדם חלש וחסר יכולת, ובכל זאת מצליח – נייחס את הצלחתו לאל. כפי שהמכבים ב"על הניסים" של חנוכה מתוארים כחלשים ומעטים הניצבים אל מול יוונים גיבורים ורבים ולכן פשוט לנו לייחס את הניצחון לקב"ה ולא לכוח האנושי. ייתכן כי הצגת משה, המנהיג הדגול, כפגום, דווקא במקום החשוב ביותר למנהיג – יכולת הדיבור, באה ללמד אותנו כי לא פעל בכוחו האישי ואת ההצלחה יש לייחס לקב"ה, "אנכי אהיה עם פיך". אצל משה רבנו יודגש רעיון זה שוב ושוב – דמותו אינה מופיעה ב'הגדה של פסח' המתארת את יציאת מצריים הפלאית, מקום קבורתו לא נודע, והפרשנים מסבירים זאת בניסיון להבהיר לעם כי משה אינו גיבור-על, אלא אדם הפועל בשליחות ובסיוע הקב"ה.

שנית, הפרשה כוללת מסר על שיתוף פעולה ועבודה בחברותא. משה לא יכול לבד. חוסר היכולת שלו לדבר מחייבת את אהרון אחיו לעבוד עמו בשיתוף פעולה. במקום שהאח הבכור יקנא באחיו הצעיר על השליחות, הוא נקרא לקחת חלק בעצמו בשליחות, למלא את הפערים ביכולתו של משה ולהיות לו לפה. הקב"ה מתאר את שיתוף הפעולה ואת חלוקת העבודה הרצויה בין השניים: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד16) ושוב בהמשך: "רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ" (שמות ז1). שיתוף פעולה הוא זה שגורם להצלחה, יחד הם הולכים לפרעה, יחד הם מובילים את העם. לבד אי אפשר. זהו מסר מרענן לאחר יחסי האחים המורכבים של ספר בראשית. זו גם אמירה מעניינת על החברותא היהודית, על צורת הלימוד המשותפת, ועל שיתופי פעולה בכלל בחיים שלנו, כל אחת מביאה את יכולותיה ואת כישרונותיה וה'יחד' המשותף גדול מסך שני היחידים, ביחד זה יותר מאשר לבד.

לבסוף, הסבר שלישי ואחרון  – עוסק בתקווה ותיקון. לו היה משה נולד מושלם, היה ברור לנו למה הוא מצליח, לא היינו צריכות לשאול את עצמנו מה קורה כאשר אנו לא מושלמות ולקויות. אולם, אם המנהיג הגדול שלנו מתחיל עם קושי, מתחיל עם מום ועדיין מסיים במקום כל כך מרשים בספר דברים, לעיני כל ישראל, אחרי שנאם את כל ספר דברים כנאום רהוט ועשיר, אזי כנראה שאפשר להתקדם ולהשתנות. כנראה שאפשר לצאת גם ממקומות קשים ומורכבים, לפעול גם בחוסר שלמות שיש לכל אחת מאיתנו ולהגיע, במסע ארוך, מפרך, מאתגר ומלמד לרגעים של  שלמות.

אני מבקשת לאחל לכולנו את כל שלושת המסרים הללו – את המקום המשמעותי של הקב"ה בחיים ובהצלחה שלנו, את החברותא שלנו עם אחרים וגם את האמונה בעצמנו, על מנת שנעז לצאת למסעות מאתגרים עם ביטחון ביכולתנו לתקן ולהצליח. שבת שלום. 

השארת תגובה