רווקות נשית-דתית כטראומה עיקשת

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 96 של כתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה.

אישה מספרת על דייט שבו גבר שאותו הכירה, באותו הערב, בפעם הראשונה, הבהיר לה כי ללא נגיעה ויחסי מין הוא לא מעוניין להמשיך את הקשר. אישה נוספת מספרת על בדידות גדולה וכמיהה לקשר של אהבה נוגעת. אחרת מספרת על קשר ארוך עם מיניות נוכחת אבל מאוד מתעתעת ועוד אחת מספרת על היריון לא מתוכנן שלא מצא את מקומו בעולם. עוד ועוד סיפורים יוצאים לאוויר העולם, מולבנים באור השמש, מקבלים צורה ומשוועים להכרה.

תחילתו של מאמר זה בטקסטים שהגיעו אלינו, למרכז יהל, במסגרת קול קורא שבו ביקשנו טקסטים של רווקים ורווקות דתיים, המשיך בפרק בפודקאסט 'בגוף ראשון' שעסק במיניות של רווקות דתיות והמשיך עם קבוצת פייסבוק סגורה של נשים רווקות דתיות שמדברות מיניות. מיום שפתחנו את הפתח הסיפורים זרמו, כמים עכורים שצפו ועלו, מאיימים להציף אבל משחררים מטביעה.

בדחילו ורחימו אני ניגשת לכתוב את המאמר הזה. כבר חודשים רבים אני מסתובבת עם תחושה מתגבשת שיש כאן מציאות חיים שנזקקת להמשגה מחודשת, למקום בשיח, ולהחלמה, החלמה פרטית אבל יותר מכך החלמה חברתית.

מציאות החיים של רווקות דתיות מוגדרת, מזה שנים, כמציאות ביניים. מציאות שבה נשים רבות נמצאות בהמתנה להתרחשות שתעביר אותן לשלב הבא, אל הזוגיות, הנישואים ובניית המשפחה. מציאות הביניים הזו מתחילה, בתקופת הבגרות הצעירה, בתחילת שנות העשרים של האישה, ומתעצמת ככל שעוברות השנים והרווקות מתמשכת. מדובר בתקופה שמזמנת התמודדות ברמה האישית, בבדידות ובציפייה להגשמת הנשיות, אך לא פחות, בהתמודדות החברתית-קולקטיבית, שמנסה להגדיר עבור אותן נשים, את גבולות הגזרה וההתנהלות, על מנת לשמר סדר חברתי קיים.

בתווך שבין האישי לקולקטיבי נוצר וואקום שבתוכו מתפתחת מציאות חיים מורכבת, מתעתעת, מושתקת ומאוד כואבת.  במציאות הזו, נשים נפגעות, לא רק בגלל ההיעדר הגופני והמיני אלא, גם, באופן שבו החלל הזה מתמלא בחוויות של פגיעות מיניות, בשברים של מגע ובחוויית חוסר שמתמלאת באופן שאינו מיטיב. לתקופת הוואקום הזו, לכאב ולפגיעות, צריך והכרחי לתת מילים. מילים שדרכן נוכל להתבונן בעיניים פקוחות ולראות את המציאות שנשברת, פעם אחר פעם, ומולה את מה שהיא דורשת מאתנו, כחברה.

כחברה, התרגלנו לחשוב על חוויותיהן של נשים רווקות באופן פרטי ופרטני. כשאישה חושפת חוויה שלילית או טראומטית היא פונה לטיפול שמתייחס לאירוע הספציפי באופן נקודתי לצד ההשלכות שלו על התפקוד היומיומי של אותה אישה. המונח טראומה, במקרה כזה, מסבירה זיו[2], יכול לתת תשובה כאשר מדובר באירוע קיצוני וחד פעמי, אך הוא לא נותן מענה מספק למציאות הנפשית והגופנית שהם תוצר של מצב חברתי טראומתי מתמשך.

צריך להבין, אישה רווקה, המחויבת לקיום תורה ומצוות, משלב מסוים, חיה במציאות, שמורכבת מחוסר והיעדר שנובע מקונפליקט בין עולמה הגופני והמיני ובין עולמה הדתי וההשתייכות החברתית והקהילתית שלה. היא לא נשארת בוואקום, היא לא בהמתנה, מתקיימת התרחשות כל הזמן. תחושת החסר וההיעדר הן תחושות מוחשיות שיוצרות מצוקה. כשלצדן מתווספות חוויות של פגיעות, של פגיעה ושל היעדר עורף משפחתי וחברתי, והכל בזמן הווה מתמשך, נוצרת טראומה, בעצימות משתנה, מתמשכת. זיו, במאמרה קוראת לזה, טראומה עיקשת[3].

טראומה עיקשת ממקמת את הגורם לדחק ולמצוקה במציאות החברתית ולא באישיות האינדיבידואלית. טראומה עיקשת מבקשת לראות את המציאות החברתית כאחראית לקיום המתמשך של הדחק (stress) והמצוקה ושם להביא לשינוי. מתוך כך, היא קוראת לחשוף את המערך החברתי שיוצר את המצוקה ולא להישאר ברובד הטיפולי האינדיבידואלי שלה.

 

מהם המאפיינים החברתיים ברווקות הנשית-דתית שמייצרים 'טראומה עיקשת'?

מה הופך את סיפוריהן של הנשים הרווקות הדתיות, מסיפורים אישיים ופרטיים, לסיפור של קולקטיב?

 

הסיפורים שהולכים ונחשפים, ועובדת היותם בעלי מאפיינים זהים, מבקשים מאתנו להקשיב להם מתוך קונטקסט חברתי-תרבותי. עלינו לזהות את המרכיבים שחוזרים על עצמם כדי להבין את מקומה של החברה בעיצוב סיפורה של הטראומה העיקשת בחייהן של נשים רווקות דתיות.

הסיפור החברתי מתקיים על מנעד, וכל אחת תמצא את עצמה במקום אחר על הרצף בשלב זה או אחר בחייה ה'רווקיים'. המטרה כאן היא לצייר תמונת מצב חברתית של הטראומה העיקשת שלתוכה נכנסות נשים רווקות, מתוך היותן מחויבות לתורה ומצוות, ולחברה הדתית. המטרה היא לבדוק איפה עלינו לתקן, את החברה, ולא את הרווקה.

נורמליזציה ושקיפות של מציאות האישה הרווקה הדתית – לאישה רווקה יש תפקיד חברתי מוגדר, למצוא את בן הזוג שלה ולהקים משפחה. גם אם בזמן הביניים היא לומדת, מתמקצעת ומתפתחת להיות אדם שלם, עצמאי ובעל ערך, הגדרת זהותה תמיד עוברת דרך היותה לא נשואה וללא ילדים. לכל אורך הדרך היא מוגדרת על ידי החסר, והערך העצמי שלה נבנה בהתאם. מעבר לזה, מצב הביניים שבו היא מוגדרת לא כילדה ולא כאישה, בממדים החברתיים-דתיים המקובלים, משאיר אותה שקופה בעיני החברה, שלדידה, נשיות מתוקנת מתקיימת אך ורק בתוך קשר של נישואים. זהו מצב חברתי נתון, וגם אם נתווכח איתו או שאישה תעבור תהליך של הגדרת ה'עצמי' שלה, ללא ההקשר ה'רווקי' שלו, הוא תמיד נמצא שם ברקע, מאותת, מלחיץ ומניח אותה במיקום חברתי מאוד מסוים.

נורמליזציה של מציאות הגבר הרווק – כתמונת ראי הפוכה לנשים, המסר לגברים מורכב מצד אחד במסרים אודות חשיבותם של זוגיות ומשפחה אך לצדם מתקיימים מסרים ברורים ששמים את גבריותו של הגבר הרווק במרכז, גבריות שמוטלת בספק במידה ולא מימש את מיניותו עד גיל מסוים. מסרים אלו, לצד היותם של הגברים בלתי מוגבלים מבחינת פריון, בניגוד לנשים שתווית פג התוקף מהבהבת על מצחן כבר מגיל 30, מאפשרת מציאות חברתית בלתי שוויונית בקשרים זוגיים ומיניים שגברים ונשים רווקים דתיים נכנסים אליהם. למען הסר ספק, אין הכוונה כאן לשוויוניות של מי משלם בדייט אלא על האפשרות לעבור את שומר הסף שעומד בשער המיניות, למי יש את הלגיטימציה החברתית לעבור אותו, מי יפגע ומי יפגע פחות מכניסה בשער הזה, מהם יחסי הכוחות בזוגיות ובמיניות בשלב זה, איזה משא ומתן מתנהל אל מול שומר הסף ובתוך הזוגיות, וכיצד בתוך כל אלו נבנית זהות מינית בריאה, נעימה ומעצימה לכל אחד בנפרד ולשניהם יחד.

שתיקה והשתקה – החסר הגדול לא מסתכם במחסור גופני של אהבה ממומשת אלא מחסור שמתרחב למעגלי תמיכה שנעדרים. בתוך ההיעדר, בתוך המצוקה וברגעים של פגיעות מוצאות את עצמן נשים רבות מחוסרות עורף יציב לפריקה והתמודדות. החוסר מתחיל במאקרו, בלגיטימציה לשוחח על הקושי, להניח בעולם את הקונפליקט בכל ממדיו. השיח החברתי לא מפנה מקום לאישה רווקה שרוצה לדבר את גופה ומיניותה, את הבדידות ואת הרצון לחזור בסוף היום לחיבוק חם ואוהב (במובן הכי פשוט של המילה). השיח עוסק בשידוכים או שימור פוריות, מנסה למצוא 'פתרון' ל'בעיה', בלי לעצור לרגע כדי לאפשר למציאות לדבר את עצמה.

החוסר ממשיך במעגלים הקרובים, נשים מעידות על קושי גדול לשתף בתוך המשפחה, להתייעץ עם אימא או אחות גדולה מתוך תחושה ש'אם אני, כאישה, חיה במציאות שאין לה לגיטימציה בחברה הדתית, איך אני אוכל לשתף ולפרוק? באיזה מילים אני יכולה להשתמש?'. חוסר בעורף משפחתי וסביבה קרובה תומכת, בתחום הזה, יכול להגיע למצבים מסוכנים שבהם אישה נפגעת במפגש מיני פוגעני או נכנסת להיריון לא רצוי או חוזרת מדייט שהיה אמור להיות מבטיח אבל התברר כחודרני ומביש, ואין את האקלים המאפשר, בשבילה, לעבד ולטפל בחוויה הטראומטית שעברה. כשהמצב מתמשך, והאירועים חוזרים על עצמם, הטראומה עיקשת, הטראומה מתמשכת לאורך זמן, לאורך אירועים מצטברים בלי יכולת לצאת ממעגל שאינו נגמר.

החוסר מתבטא בעוצמה כאשר מגיעים לידע. בעוד אישה נשואה רוכשת ידע אודות גופה ומיניותה אצל מדריכת הכלות, בחוויה זוגית-מינית משותפת, בתוך קשר ארוך טווח, וממערכות ידע מסועפות שהתברכנו בהן, בשנים האחרונות, האישה הרווקה נשארת מאחור. נשארת מאחור, שוב, במובן החברתי של המילה. יתכן כי אישה, כאינדיבידואל, תצא למסע ותרכוש את הידע שנדרש לה, אולם כמציאות חברתית, אף שער אינו פתוח בפניה, ולעיתים קרובות, נשים, בנות שלושים ויותר, נשארות עם הידע שהמחנכת נתנה בשיעור אישות בכיתה י"ב, בלבד. התבוננות בחוסר הידע, דרך המושג טראומה עיקשת, מלמד אותנו כי באופן שבו התרבות מעמידה את האפשרות ליהנות מהידע, כשהיא פותחת את האפשרות עבור נשים מסוימות וסוגרת אותה עבור אחרות, היא משאירה את הנשים הרווקות בעמדת סיכון מסוימת, וללא נגישות לידע חשוב אודות בריאותן, אמצעי מניעה, מחלות מין, יחסי מין, והאפשרויות המשתנות לבניית זהות מינית וגופנית איתנה ושוקקת. אישה נשארת לבד, אולי במקרה הטוב (או הרע) בעזרתו האדיבה של ד"ר גוגל, ללא לגיטימציה או הכוונה, מלכתחילה, לפנות, להתייעץ ולטפל בכל מה שקשור בתחום הגופני והמיני.

התפתחות של בושה – בושה, על פי מאמרה של זיו, היא מאפיין שמעיד על התפתחותה של טראומה עיקשת. "תחושות מעורפלות, חוויית נחיתות, מלנכוליה ובושה – כל אלו הן גידולי נפש של טראומות עיקשות, תוצר של כאב שנתקל בהיעדר שפה, ולכן בהיעדר עדות שמעניקה לו הכרה" (זיו, ע"מ 65). כאשר אין שפה, אין ידע, ואין לגיטימציה לחוויות החיים שאישה עוברת, היא נשארת תלושה, בודדה ומבוישת במקום שבו היא נמצאת, בחוויות הטראומתיות, שהיא מרגישה אחראית בלעדית לכך שהתקיימו, ולמחסור במערכות תמך משמעותיות.

מחסור בגבולות העצמי – בתוך העולם החסר, ובמקום שבו אין תבנית חברתית לדמות הרווקה האידיאלית, מוצאות את עצמן נשים רבות מחוסרות מסגרת התייחסות. העצמי נבנה ביחס לנערה שהייתי או לאישה שהייתי רוצה להיות, בלי מקום יציב לעצמי של ההווה. בתוך המקום הזה, שמגיע ביחד עם תחושות של חוסר גופני ומיני משמעותי, נשים מתקשות להציב גבולות ברורים של העצמי שלהן ושל הגוף שלהן. בתוך הגמישות הבלתי יציבה, נשים מעידות על כניסה, לעיתים, לא מובחנת, לאירועים, שבהיעדר עצמי 'בטוח בעצמו', הופכים לפוגעניים, מזיקים וטראומתיים.

 

הדרך להחלמה חברתית כאמצעי להחלמה האינדיבידואלית:

"התנגדות היא ציר מרכזי, משום שטיפול ללא שינוי במציאות אינו מבטיח החלמה" (זיו, ע"מ 55)

זיו, במאמרה, מציבה את ההתנגדות למצב החברתי כדרך הראשונה והיסודית לשינוי שיביא לשיפור והחלמה של מצבו של האינדיבידואל. הקריאה שלי את דבריה של זיו, מציעה לדרוש שינוי של האקלים החברתי-תרבותי שבו מתקיימת מציאותה של האישה הרווקה ולאו דווקא את חוקי היסוד ההלכתיים שעומדים בבסיס שמירת התורה והמצוות. תנועת ההתנגדות צריכה, בראש ובראשונה, לדרוש להפר את ההשתקה שמלווה את חוויותיהן של נשים רווקות, לחשוף את המציאות הפגיעה שבה הן חיות, לעורר שיח שיאפשר לנשים לחשוף, להתייעץ ולעבד את מקומן החברתי. שיח שיאפשר פרימה של קשרים משפחתיים סבוכים וחיבוק חברתי משמעותי לנשים שנמצאות במציאות בלתי נסבלת של חוסר שוויון ודרישות חברתיות סותרות, מבלבלות ופוגעניות.

חשיפה של התמונה החברתית שהתהוותה בשקט בשנים האחרונות, תוציא לאור השמש חוויות כמוסות, אפלות וטראומטיות ותסייע להחלמה קולקטיבית ביחד עם פתיחת אפשרות להחלמה משמעותית של הנשים הפרטיות שחיות את המציאות הזו ביומיום.

התמודדות עם פתיחת השיח על מציאות חייהן של נשים רווקות דתיות תיתן עומק לשלב הביניים שבו הן נתונות ובמקביל תדרוש מאתנו, כחברה, לבחון עמדות, ולפתוח את המרחב שבין האידיאולוגיה לפסיכולוגיה. בירור משמעותי של תקופה משמעותית זו, על עוצמתה הרבה, תקופה, שגם אם נעצום את העיניים חזק חזק מאותתת לנו שהיא כאן כדי להישאר, יאפשר לנו כחברה, להתמודד עם הפחד העמוק מפני ערעור הסדר החברתי הקיים, ויתור על המודל הזוגי המוכר וממדרון חלקלק של עוד ועוד אנשים ונשים שחיים את חייהם לבד. דווקא מתוך הכרות העומק עם המציאות ומתן מקום של כבוד לחוויותיהן של נשים רווקות יתאפשר ריפוי משמעותי, לנשים באופן פרטי, ולנו כחברה.

חשיפה של הרבדים החבויים והמוסתרים הכרחית כדי להתחיל להתמודד עם ההשלכות החברתיות של מציאות חיים זו, מניעת פגיעה חוזרת ונשנית, יצירת והעמקת הידע שיהיה מונח לכל אישה באשר היא אישה ויצירת רשתות חברתיות ומשפחתיות משמעותיות שיצליחו להכיל את המורכבות, הכאב והפגיעות.

אנחנו בתחילת הדרך, היא תהיה רצופת מהמורות, אבל אין לנו אפשרות אחרת חוץ מלהתחיל לפסוע בה.

———————————————————

[1] ד"ר מיכל פרינס, מנהלת מרכז יהל, חוקרת מיניות של נשים דתיות ומחברת הספר 'פשוט לרצות'.

[2] זיו אפי (2012) טראומה עיקשת. מפתח, 5.

[3] תודה לעטרה רוזנבאום ונעמה קופלד על ההפניה למונח זה.
——————————————————–

השארת תגובה