למה צריך בכלל את יום האישה הבינלאומי? כי מבט פתוח יגלה שדחיקה של נשים לשוליים נמצאת בכל מקום, לעיתים במקומות הכי לא צפויים. קחו למשל את הסיפור "מעשה בחמישה בלונים", קלאסיקה ישראלית שכולנו מכירים ואוהבים.
חמישה ילדים בספר: שתי בנות ושלושה בנים. הבלון הסגול של סיגלית מתפוצץ כשהיא מתכופפת ללטף את מיצי החתולה, הבלון הכחול של רותי מתפוצץ כשהיא מחבקת אותו חזק-חזק, "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא". שתי הבנות בתפקיד טיפולי: הן מלטפות או מחבקות.
והבנים? אורי זורק את הבלון הירוק למעלה-למעלה, רון נותן את הבלון הצהוב לאבא, שמנפח את הבלון עד שהוא גדול כמו השמש, והבלון האדום של אלון "עף עד לשמיים עד לעננים". השמיים הם הגבול, לא פחות.
גם אם מרים רות לא התכוונה לכך כשכתבה את הספר, עולה ממנו לדעתי אמירה חזקה על מקומן של ילדות, שיהפכו לנשים בעולם: הן מטפלות ומכילות, המרחב האישי שלהן מצומצם ותנועת הגוף שלהן מכוונת פנימה. ואצל הבנים? קדימה, החוצה, למעלה.
שיהיה ברור, אני אוהבת את הספר הזה מאוד מאוד, כי הוא מצליח לספר לפעוטות על מה שהחיים נותנים במתנה, וגם לרמוז בכנות ובעדינות על סופם, אבל הוא גם דוגמה לאיך פערים תרבותיים משודרים אלינו כבר מגיל קטן.
אז למה צריך בכלל את יום האישה הבינלאומי? כדי להתחיל להפנים שגם גברים יכולים לטפל, לאהוב ולהכיל, וגם נשים יכולות לשאוף גבוה, רחוק ולהעז.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
